ספר השירה הרביעי של אלמוג בהר, "כדי שהמלח ית פזר על האהבה", הוא ספר גדול. בהר - משורר, סופר, מבקר וחוקר ספרות מוערך ועטור פרסים - ממשיך לעסוק בו, בצורה חכמה, מהפכת קרביים ואף מדמיעה, בסו גיות שהפכו מזוהות עם כתיבתו, כגון המשבר הזהותי של ישראלים יוצאי ארצות האסלאם, "ערבים יהודים", כלשו נו, והמתח התמידי והמבעבע, גם אצלו, כמי שנולד בארץ, בין העברית לערבית. זאת, לצד כתיבה המלהטטת בשלל מקורות, ועוסקת - לפעמים באותו שיר עצמו - באמונה, פואטיקה, פוליטיקה, ביוגרפיה, משפחה וארוטיקה.

בספר יש כמה מחזורי שירים ארוכים ומהורהרים בנוסח יהודה עמיחי, קטעי פרוזה לירית ושירים בודדים. לצידם, מופיע בספר טקסט יוצא דופן, שמכונה "פתיחה לראיון", שבו בהר מנסח ראיון פואטי מדומיין עם עצמו, שעשוי להיקרא כתשתית הספר, ואף כתשתית לכל שירתו: "המשוררים שו נים משאר בני האדם? והנגרים? כלומר, האם למשוררים יש תפקיד מיוחד בחברה? ולנגרים? אתה כותב מתוך פצע? אני כותב כי הקריאה פצעה אותי. אתה יכול לתאר את הפצע? יש לילות שבהם אני לא רואה אף לא כוכב אחד. יש ימים שבהם אני לא רואה אדם אחד. יש תפילות שבהן אני לא חש בליבי תחינה אחת או הלל אחד. יש רגעים שבהם אני לא מצליח כלל לחוש את טעם המילים בפי, גם כשאני נוגס בהן ללא חמלה. ללא חמדה".

שירתו של בהר עוסקת באותו הפצע ממש, בפצע הקיומי של האמונה, בשבר של השפות העב רית והערבית ובגלות הקיומית.

המתח בין העברית לערבית חורז את כל כתיבתו של בהר - מסיפורו הראשון "אנא מן אל יהוד", שזכה בתחרות הסיפור הקצר של הארץ בשנת ,2005 ונפתח כך: "בזמן ההוא התהפכה לשוני, ועם שהגיע חודש תמוז נתקע לי בפה, עמוק עמוק בגרון, המבטא הערבי". את הפצע הזהותי שלו כותב בהר בספר זה, בין היתר, במחזור השירים "התינוקות בשיירות הפליטים". המחזור עוסק בגלות שלו ושל אבותיו, ממדינה, מזהות ומשפה: "ְוַעְכָשׁו ֲאִני הוֵֹלְך וְּמַתְרֵגּם ַעְצִמי ַלֲעָרִבית /ְבֵּאיןר וִֹאין/ִמְתַהֵפְּךֲחָזָרהֵבּ יןַהָשּׂ פ וֹ ת./ְכָּברלֹאֵחֵר שׁ / ְמַעט ָפּחוֹ תִאֵלּם / ְכָּבר יוֵֹדַע ִכּי לֹא ַרק ְבֵּראִשׁית ָבָּרא / ֱאלִֹהים ֵאת ַהָשַּׁמִים ְוֵאת ָהָאֶרץ / ֶאָלּא ַגּם ִכּי ַאַוּל ַמא ַכַלַק / ַאְלָלּהּ ֶאלַסַּמאַואת ַואְלַאְרצ'".

הגלות הקולקטיבית של הערבים והיהודים, והגלות הביוגרפית של אבותיו של בהר, יחד עם העלייה וִשברה, נפרסות:"ָהֲעָרִביםָנְדד וּ ִמֶמָּכּ ה ְלַדֶמֶּשׂ ק,וִּמַדֶּמֶּשׂ ק ְלק וְֹר בָּוֹדּ ה, / וּ ִמ וֹקּ ְר וֹדּ ָבּ ה ְלֶפס ְכּ ֵדי ִלְכ תֹּב ִשׁ י ֵרי ַגְּע וּגּ ִעים. / ְו ַה ְיּ ה וּ ִדים ָנ ְדד וּ ִמְיּ ר וָּשַׁלִיםְלָבֶּבל,וִּמָבֶּבלְלֵבַּחאר,/וִּמֵבַּחארָלִאיְסַטְמ וּבּ ל,/ וֵּמִאיְסַטְמוּבּל ְלֶבְּרִלין, / וִּמֶבְּרִלין ְלקוֶֹפְּנָהֶגן וְּלבּוְּכַנוְלד וְּל ֶטֶרְזֶיְנְשׁ ַטט / ְו וּשׁב ְלק וֶֹפְּנָהֶגן, וּ ִמ קּוֶֹפְּנָהֶגן ַלמּוֶֹלֶדת, וּ ִמ מּוֶֹלֶדת ְלַסַרֶפְנד, / וִּמַסַּרֶפְנד ִלְנַתְנָיה, וִּמְנַּתְנָיה ְלַרֲעָנָנה, / וֵּמַרֲעָנָנה ִלירוָּשַׁלִים ְכֵּדי ִלְכתֹּב ְלֻכָלּן / ִשׁיֵרי ַגְּעוּגִּעים".

בגלות הזו בהר שב ונודד, כמו בספריו הקודמים, בין עברית לערבית, בין חז"ל לפילוסופים המוסלמים הגדולים: "ֲאַנְחנוּ וֹגּ ִלים וּב וִֹכים, וֹבּ ִכים / ְוג וֹ ִלים, וּ ְב ִע ְקב וֹ ת מ וִֹאיז ֶבּ ן ָהרֹא ,שׁ / ֲאִפוּלּ ִמָגּלוֵּתנוּ ָאנוּ וֹגִּלים". בהר מקונן על הגלות מן השפה כך: "ֲאָבל ַבּמּוִּזיָקה ִלִבּי חוֵֹזר ִלְהיוֹת ַגְּלִבּי, / ְלָפחוֹת ְלֶרַגע ֶאָחד,ַאַחרָכְּךַקְלִבּ יְוַאְלִבּ י,/ְו וּשׁ בַגְּלִבּ י.ִלִבּ יִלִבּ י,ָלָמּ הֲעַזְב ַתִּני, ַקְלִבּי ַקְלִבּי,/ ָלָמּה ְנַטְשַׁתִּני, ַאְלִבּי ַאְלִבּי, ָלָמּה ִהְסַתְּרַתִּני, / ַגְּלִבּ י ַגְּלִבּ י, ָלָמּ ה ְשׁ ָב ַק ְת ִני ְו ֵאי ְך ְז ַכ ְר ַתּ ִני".

בספר שיריו הראשון, "צמאון בארות", כתב: "ֶהְחַלְטִתּי ְלַהֲח ִריף ֶאת ָגּלוִּתי [...] ֵמַעָתּה ֲאִני עוֵֹמד ִלְגלוֹת / ִמח וּץ ִלְשׂ ָפִתי וְּשַׂפתָאִביְוִאִמּ י]...[ֶאְלַמדֶאת ְשַׂפתַה גּוִֹליםַעדֶשׁ א וַּכל ס וֹ ףס וֹ ףִלְכ תֹּב/ֶאתָכּ לִשׁ יַריִבְּשַׂפתַה גּוִֹלים,ִהיאְשַׂפתַהְשּׁ ִתיָקה". אותו המתח שמוצג אז נחשף גם בספר זה, שבו בהר מצהיר הצהרה חותכת יותר: "ֶהְחַלְטִתּי ִלְכתֹּב ִשׁיַרת ִהְתַנְגּ דוּ ת:ְלַעְצִמי, ָלע וָֹלם,/ ַלִשּׁ יָרה. ֵמַה וֹיּ ם ֶאְכ תֹּב ִשׁ יֵרי ִהְתַנְגּ דוּ ת ָלִעְבִרית/ ְבִּעְבִרית, ִכּי ֵאין ִלי ָשָׂפה ַאֶחֶרת ִלְכתֹּב ."הּבָּ ●

אלמוג בהר / כדי שהמלח יתפזר על האהבה, הקיבוץ המאוחד )סדרת ריתמוס לשירה(, 91 עמ'