שואה ואנטישמיות הן ללא ספק מהנושאים המדוברים ביותר בצי בוריות הישראלית, ולא פחות מכך בספרות העברית, ונדמה שיש מעט מאוד שלא נכתב כבר על הנושא. "זיכרונות של אנטישמי" מאת גרגור פון רצורי, שיצא לאור בגרמנית ב 1979 ותורגם עכשיו לרא שונה לעברית, מצליח בכל זאת לספק זווית שונה ומוכרת פחות - ודאי לקורא הישראלי - על תופעת האנטישמיות האירופית ומקורותיה.

מרבית העלילה מתרחשת בתקופה שבין מלחמות העו לם, והמספר שייך לאליטה הישנה של אירופה: בן לבית אצולה משני באזור רומניה, שמשפחתו איבדה את מעמ דה ואת נכסיה עם נפילת האימפריה האוסטרו הונגרית. הוא ממש אינו נאצי: כאיש צעיר, עיקר הזמן והמרץ שלו מושקעים בפרשיות אהבים, בחיפוש אחר עיסוק ופרנסה ובניסיון למצוא לו מקום בעולם. ככל מי שחי במזרח וב מרכז אירופה שלפני השואה, יהודים הם חלק בלתי נפרד מעולמו. והוא גם אנטישמי במידה המקובלת, לא פחות וכנראה גם לא יותר מכל הסובבים אותו.

ארבעה מחמשת פרקי הספר מתרחשים בימי צעירותו של המספר, וכולם קשורים באופן הדוק ביחסיו עם יהודים: הפרק הראשון עוסק במעבר מילדות לנערות, על הכאב ואובדן התמימות שכרוכים במע בר הזה. מי שפוקח את עיניו למציאויות המכוערות שבלב האידיליה הכפרית שבה מתגוררת משפחתו הוא וולף גולדמן, נער יהודי בן גילו שאיתו הוא מתחבר ושמעורר בו הערכה וקנאה.

הפרק השני מתאר את חייו של המספר בבוקרשט, שם הוא עובד כאיש מכירות כושל, ואת מערכת היחסים הרומנטית שהוא נקלע אליה עם אלמנה יהודייה שגילה כמעט כפול מגילו. הפרק השלישי, עדיין בבוקרשט, מתאר את תחילת דרכו הספרותית של המספר ואת יחסיו המורכבים עם צעירה יהודייה שמגיעה לפנסיון שבו הוא שוהה. הפרק הרביעי מתרחש בווינה בשתי תקופות זמן - אחת מהן במהלך ימי האנשלוס - וקשור אף הוא ביחסים רומנטיים יוצאי דופן שקושר המספר עם שכנתו היהודייה. הפרק החמישי מתרחש באיטליה של סוף שנות ה 70 ומציג מעין מחשבות סיכום של המספר על תולדות חייו, שהם גם תולדותיה של אירופה לאורך המאה ה 20 - וכן על יחסיו הקצרים והמרים עם אשתו השנייה, יהודייה ניצולת שואה. הציור "נוף ונפילת איקרוס" מאת פיטר בורגל מציג סצנה אידילית: רועה צאן, אוניות בים, עיר נשקפת במרחק - ובצד, כמעט נסתרת במבט ראשון, רגלו של הגיבור האגדי, שרובו כבר שקוע במים. ב"זיכרונות של אנטישמי" יש משהו מרוחה של התמונה הזו: זה סיפור חיים עשיר בפרטים, שזור בתו בנות ומתובל באנקדוטות רבות ומשעשעות; קל להזדהות עם לבטיו של הגיבור ועם החיפוש שלו אחר שייכות. אבל האירועים הגדולים של התקופה מוזכרים בו לכל היותר כשהם עולים לרגע בשיחות סלון. המספר משוכנע שהחשש של יהודי וינה מפני הרייך אינו אלא תחושת רדיפה יהודית טיפוסית, ונעשה מודע לאנשלוס רק כשמצעד נאצי גורם לו לאחר לפגישה עם אהובתו. ברגע הראשון יש בכך משהו מפתיע, אבל ככל שחושבים על כך יש בחוויה הזו משהו מאוד אותנטי: ממש כשם שרובנו, להבדיל, פוגשים במשבר הקורונה העולמי בעיקר כשהוא משפיע על תוכניות סוף השבוע שלנו. נהוג לומר שחשיפה לשונה מובילה לקבלה שלו; אבל החשיפה המ תמדת של המספר ליהודים, ואפילו יחסי החברות והאהבה שהוא קושר עם חלקם, לא משפיעים כהוא זה על האנטישמיות שלו, שבאה לידי ביטוי בהתבטאויותיו וברשמיו לגבי יהודים. למעשה, נראה שלעיתים החיבור ליהודים נובע דווקא מתוך האנטישמיות: הם מהווים בעבורו את "האחר", שמסקרן ודוחה אותו בעת ובעונה אחת; זה בא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר ביחסיו עם האלמנה. אנטישמיות אינה הבסיס לזהותו, לא דעה שייהרג או יהרוג עליה. נחיתותם של היהודים היא מבחינתו פשוט אחת מעובדות החיים: "לבני אדם מסוגנו - זאת אומרת: בני אדם מחונכים ומשכילים - לא