עיתון ישראל היום

אי אפשר לברוח, או לשכוח

אריאל בולשטיין

ויסנטה רוזנברג נולד בפולין, אך הפליג לארגנטינה ומשפחתו נשארה מאחור √ נכדו, הסופר סנטיאגו אמיגורנה, מספר בראיון לקראת יום השואה הבינלאומי על הסערות הנפשיות שעברו על היהודי הצעיר בתקופת מלחה"ע ה־2, שאותן הוא מתאר בספרו "הגטו הפנימי" √ "כל מה שרצה זה להתעורר בוקר אחד ולשכוח הכל, אבל ההצלה האישית שלו הפכה לקללה ולנקיפות מצפון קשות"

ויסנטה

רוזנברג, צעיר יהודי יליד פולין, היה בר מזל. 1928־ב שט מבורדו שבצרפת לבואנוס איירס בחיפוש אחר חיים חדשים. הוא הגיע לארגנטינה כשבכיסו סכום דל ומכתב המלצה מדודו, אשר מוען אל הבנק הפולני בבואנוס איירס, ועל אף ההתחלה הצנועה - נעמד על רגליו, פתח חנות והתחתן. ויסנטה שכח זה מכבר את היידיש ולמד לדבר ספרדית ארגנטינאית שוטפת, התערה בחברה, ולמעט אריאל, חברו מפולין, איש לא קרא לו עוד בשמו הישן.

"אפשר בנקל לדמיין את גורלו של ויסנטה, אילו בספטמבר ,1940 במקום להשכיב את ילדיו לישון אחרי ארוחת הערב בביתו השלו בבואנוס איירס, היה עדיין חי בארץ הולדתו", אומר סנטיאגו אמיגורנה, סופר, במאי ומחזאי ארגנטינאי המתגורר בפריז, ונכדו של רוזנברג, במסגרת שיחה עם "ישראל השבוע" לקראת יום השואה הבינלאומי שיצוין בשבוע הקרוב.

באותו יום שישי, 13 בספטמבר, אחרי שסיפר לילדים סיפור שאהבו מאוד לשמוע לפני השינה על המצאת שם משפחתם בתקופת נפוליאון ("אגדה יהודית ישנה - או אגדה משפחתית חדשה", מכנה אותו אמיגורנה), הוא נתקל לפתע בשאלה של בתו הקטנה מרתה: "אבל לפני זה, איך קראו לנו לפני זה?" - ולא ידע מה להשיב. הוא הבטיח לילדים שישאל את סבתם, שנשארה בפולין. כאשר הילדים לבסוף נרדמו, ממשיך אמיגורנה, ויסנטה לבטח כעס על עצמו, כי ידע שאולי לא יוכל לעמוד בהבטחתו. כלומר, הוא ידע שיוכל לכתוב לאמו ולשאול מה היה שמם לפני שנקראו רוזנברג, אבל ידע שככל הנראה לא יקבל תשובה. אחרי הכל, זה חודשים שהיא לא השיבה לאף אחד ממכתביו.

"שמעתי סיפורים מאנשים שסבלו באופן ישיר ונפגעו הרבה יותר מסבא שלי, ומרביתם התאפיינו באותו מרכיב של שתיקה. סבי הלך לעולמו כאשר הייתי בן שבע, ואני זוכר אותו בעיקר כאדם שותק"

את מה שקרה אחר כך לסבו ולאנשים החשובים בחייו, מתאר אמיגורנה בספרו "הגטו הפנימי" (הוצאת מחברות לספרות, מצרפתית: אביגיל בורשטיין). האירועים מתפתחים בשלושה צירים שונים לכאורה, אך שזורים ביניהם: חייו של ויסנטה בבואנוס איירס, חיי אמו בפולין הכבושה, כפי שמשתקפים דרך מכתבים שהספיקה לשלוח לו, והתקדמות הנאצים לעבר מימוש "הפתרון הסופי", שיגדע את חייהם של מיליוני יהודים, ובהם אמו של ויסנטה.

קשר השתיקה

גופו, ישותו וחייו של ויסנטה נמצאים במרכז בואנוס איירס הגדולה והשוקקת, בקרב המון האנשים העסוקים בענייני היומיום וממהרים לחנויות, מהמרים במרוצי סוסים ומשביעים את הרעב והצימאון במסעדות ובבתי קפה רועשים ושמחים. זה לא שבני ארצו החדשים היו אדישים לגמרי למלחמה שהפכה את העולם. בשיחות הסרק בין מנה למנה באולם המרכזי ב"אל אימפריאל" העמוס תמיד, או ב"טורטוני" האופנתי, לצד דיון קולני על משחקי הכדורגל העירוניים, הם שוחחו גם על ניסיונות ארה"ב לשאת ולתת עם מדינות דרום אמריקה על הסכם צבאי, שיבטיח הגנה משותפת במקרה של התקפת מדינות מחוץ ליבשת.

"אבל הארגנטינאים חשדו באורוגוואים, האורוגוואים חשדו בפרגוואים, הפרגוואים בתורם חשדו בצ'יליאנים שחשדו בארגנטינאים...", אומר אמיגורנה, ומוסיף שמעל לכל - לאף אחד בוודאי לא היה אכפת מהעם הקטן והמפוזר שנטבח בשיטתיות ובאכזריות.

בשונה מאחרים סביבו, ויסנטה לא היה מסוגל להמשיך בחייו, אף על פי שידיעותיו על מה שקרה בעולם הישן היו מעורפלות. בשעה ש־21 אלף קילומטרים ממנו התרחשה טרגדיה איומה, התפתחה הדרמה שלו עצמו. המרחק העצום מאירופה לא הציל את ויסנטה מהגטו, שאליו נדחקו אמו, אחיו ברל והמוני יהודים אחרים. אמיגורנה אומר כי דווקא ההצלה האישית הופכת לקללה. הזיכרונות, נקיפות המצפון וההשתוקקות לשכוח כובשים את כולו, עד תום.

"הדבר היחיד שוויסנטה קיווה לעיתים, בפעמים הנדירות שעדיין קיווה למשהו, היה להתעורר בוקר יפה אחד אחרי ליל הימורים שכפה עליו שינה מרוב תשישות ועוני, וביקיצה לשכוח הכל", כותב נכדו של הגיבור, ומייד מבהיר שיקיצה כזו לא הגיעה מעולם.

ספרך שונה מאוד מספרי שואה אחרים.

"הספר יצא לאור במקור בצרפת לפני כשנתיים, בשנת ,2019 ומאז דיברתי על ההיבטים השונים שלו בארצות שונות, וגם שמעתי הרבה תגובות. בשבילי הנושא המרכזי של הספר הוא השתיקה שבה התעטף סבא. השתיקה הזאת היא שהניעה אותי להתחיל לכתוב אותו. אחר כך גיליתי שרבים מן הקוראים התייחסו אליו כאל ספר על השואה, על תחושת האשם של מי שנמצא הרחק מן הסכנה הפיזית אבל נשאב אל העוצמה הטרגית של ההתרחשויות.

"אולם בשבילי היה באמת חשוב להבין את הדרך שבה סבי הוריש לי את השתיקה שלו. כתבתי ספרים רבים על השתיקה שלי, והנה יכולתי לחקור את מקורותיה. נחשפתי לכל כך הרבה סיפורים על שורדי השואה, אנשים שסבלו באופן ישיר ונפגעו הרבה יותר מסבא שלי, ומרבית הסיפורים התאפיינו באותו מרכיב של שתיקה. הם פסקו לדבר ולא יכלו לספר על הזוועות עד מותם. סבי נפטר כשהייתי בן ,7 ואני זוכר אותו בעיקר כאדם שותק".

דור השואה שתק משום שלא ניתן לבטא את הזוועה במילים. מה, אם כן, תפקידו של הדור השלישי, שאליו אתה משתייך?

"תמיד התבדחתי ששלוש הבנות של סבי הפכו להיות

פסיכואנליטיקאיות, כאילו כדי להימנע מלבטא את עצמן ולדבר, והעדיפו לשמוע מילים של אחרים. בדור שלי אנחנו מחפשים את המילים המתאימות כדי לספר את הסיפור. במובן זה עברנו דרך ארוכה מהשתיקה, דרך הניסיון לברור את המילים. אולי המילים שלי יותר טובות ממילים של הדור שקדם לי, והמילים של ילדיי תהיינה טובות יותר מהמילים שלי. באופן פרדוקסלי המילים תשתפרנה בכל פעם עד השכחה, עד שתיגמרנה המילים ולא יהיה צורך לזכור. זוהי דרכו הטבעית של האדם: לפסוע אט־אט ולמחוק את הזיכרון באמצעות מילים". אינך רואה את השכחה כאיום?

"אני סבור שההיסטוריה האנושית מורכבת מהשכחה וההשלמה עם העבר. זה לא אומר שלא צריכים לחשוב על העבר או לחיות עם העבר, אבל בנקודה מסוימת, לא עכשיו אלא אי שם בעתיד, חייבים לקבל את העבר ולהסתכל לעבר הבאות. אני מבין שהרבה יותר מורכב להגיד את זה בישראל מאשר בכל מקום אחר, אבל אני מסכים עם האמירה של הסופר חורחה לואיס בורחס, שלפיה השכחה היא הסליחה הגדולה ביותר אך גם הנקמה הגדולה ביותר. העם היהודי הוא עם של זיכרונות, אבל לדעתי זאת גם הבעיה שלנו, ולא בהכרח מעלה. כפי שכתבתי באפילוג לספר, 'האם נכון הוא שאנו נושאים בנוזל שמחזיק אותנו בחיים או הורג אותנו, היסטוריה שאפשר לספר במילים?' לא פעם טענתי שאני כותב רק כדי לשרוד את העבר שלי. לא פעם כתבתי שהשכחה חשובה יותר מהזיכרון".

כוחן של המילים

אף ש"הגטו הפנימי" אינו מתעמק במניעי הגרמנים לביצוע הפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות, אמיגורנה מוצא את השורשים של השואה בעבר הנוצרי של אירופה: 1,500־ב" השנים שעברו מאז הפכה הנצרות לדת מדינה, התפתח שיח עקבי שבתחילתו נאמר ליהודים: 'אין לכם זכות לחיות בינינו אם תישארו יהודים', ואז 'אין לכם זכות לחיות בינינו', ולבסוף 'אין לכם זכות לחיות'".

הוא דן לא מעט במושגים ששימשו את הגרמנים והסתירו את מעשיהם תחת שמות בדויים, ניטרליים ונטולי משמעות, כמו תאי הגזים שנקראו בעגה הנאצית "מתקנים מיוחדים" והזרמת הגז שנקראה "טיפול מיוחד", ולא חוסך ביקורת הן על אוצר המילים של התליינים, והן על ניסיונות ההתחמקות המאוחרים יותר של העולם, שעמד מנגד ולא עשה דבר.

בדומה לרבים אחרים, את המונח ,Holocaust שהשתרש בשפה האנגלית ככינוי לשואה, אמיגורנה לא אוהב בגלל משמעותו המילולית. "מי שבחר לראשונה במילה Holocaust אמר, ביודעין או שלא ביודעין, שהריגת מיליוני יהודים היתה קורבן, מנחה לאלים בתמורה לבקשת דברים מסוימים", הוא מזכיר לנו מעל דפי "הגטו הפנימי", ומעמיד את כולנו על חשיבות המילה ביצירת תודעה והנחלת זיכרון.

מה דעתך על הקולות שמבקשים להקטין את משמעות השואה ולצייר אותה כאסון אחד מני רבים שידעה האנושות?

"השואה ייחודית, כי רצח עם מעולם לא בוצע באופן מסודר כל כך, ושום מדינה מעולם לא היתה אשמה כמו גרמניה בביצוע דברים כה איומים. כמובן, קרו טרגדיות נוראיות אחרות, ברואנדה למשל, אבל הן לא דומות לשואה במובן זה ששום אדם שם לא חוקק חוקים שביססו את הצורך להרוג אנשים אחרים. המעטה ה'חוקי' כביכול לרצח הוא שמבחין, בעיניי, בין השואה למקרי רצח עם אחרים. בעצם, במובן זה השואה ייחודית בגלל הגרמנים, ולא בגלל היהודים".

להיות יהודי, עסק מורכב

באחת השיחות עם חבריו, ויסנטה משווה את המוצא היהודי שלו למזוודה כבדה, שהוא ובני עמו נאלצים לסחוב, בין שרוצים ובין שלאו. האם זאת דעתך ש"נשתלה" בפיו?

"ברור שהשיחות של ויסנטה עם חבריו היהודים אריאל וסמי, האנשים הקרובים אליו ביותר בבואנוס איירס, משקפות את המחשבות שלי ואת עולם ההתלבטויות שלי ביחס לשאלה 'מיהו יהודי'. יש לי שני בנים, אחד בן 21 ואחר בן ,22 אשר נולדו לאמא שאינה יהודייה. אחד מחבריי העיר לי שהם אינם יהודים, וחשבתי כמה מוזר הדבר: יש לי ילדים שלא נחשבים ליהודים, בלי קשר לאופן שבו אני מגדיר אותם או הם מגדירים את עצמם, אך אם יתחתנו עם אישה יהודייה - יהיו לי נכדים יהודים. זה נראה בעיניי משונה". אם אשאל את בניך מי הם, מה תהיה תשובתם?

"הם לעולם לא יענו שהם יהודים. יגידו שהם צרפתים, ארגנטינאים...". אז אולי ההגדרה היהודית המסורתית אינה משונה?

"היא בוודאי אינה אבסורדית ברגעים מסוימים בחייך, הרי הזהות של כל אחד מאיתנו מורכבת מדברים רבים ומגוונים. גם אני לא תמיד אשיב בתחילה שאני יהודי, כי לצד יהדותי אני גם ארגנטינאי, סופר, אבא, ועוד ועוד. אבל אין זה אומר שיהדותי אינה משמעותית בזהות שלי - היא חלק חשוב ומשמעותי. אם מישהו יגיד לי שאיני יהודי, ברור שאשיב לו מייד 'יהודי אני!'. לעיתים החלק היהודי שבי מצטרף לחלק היהודי שבמישהו אחר ואנחנו יכולים להתחבר על רקע יהדותנו, ולעיתים זה לא קורה. לפעמים אני יכול לחוש לא־יהודי גמור, כי אף אחד מאיתנו לא נדרש להיות אותו אדם בכל רגע מחייו".

גיבוריך סובלים כמוך מחוסר יכולתם לברוח מיהדותם, אבל לבטיהם מתקיימים בתקופת השואה, לפני הקמת מדינת ישראל. מה השתנה עם הקמת המדינה היהודית?

"אני שם בפיו של ויסנטה את הטרוניה על השונות שלנו, על כך שאנחנו העם היחיד שאין לו צבא ואין לו מדינה, ועל כך שאנחנו יהודים, אבל אין לנו מושג מה זה אומר. הוא מלין שהיהודים שונים, ללא אדמה ולאום, וברור לגמרי שזה השתנה עם הקמת מדינת ישראל. ביקרתי בישראל רק פעם אחת, ,1982־ב אבל אני יכול להרגיש שזאת גם הארץ שלי. לצד זאת, להיות יהודי אחרי 1948 הפך משהו אחר.

"בזמנו הוויכוח נסב סביב השאלה אם מדינה יהודית צריכה לקום, ועכשיו, כאשר כולם יודעים שהיא קיימת, עולות שאלות אחרות, כמו אם צריך להיות ישראלי כדי להיות יהודי, ואם אפשר להיות יהודי ולהישאר רחוק מישראל, בכל המובנים. אני משוכנע שהדברים ימשיכו להשתנות, ועימם ישתנו הלבטים והשאלות. אני ממשיך לשאול כל הזמן 'מי אני?', והשאלה 'מה המשמעות של להיות יהודי היום?' היא חלק מהשאלה הזו". √

"חייבים לקבל את העבר ולהסתכל לעבר הבאות. אני מבין שהרבה יותר מורכב להגיד את זה בישראל, אבל אני מסכים עם האמירה של הסופר חורחה לואיס בורחס, שלפיה השכחה היא הסליחה הגדולה ביותר אך גם הנקמה הגדולה ביותר"

מכרזים / הודעות לציבור

he-il

2022-01-21T08:00:00.0000000Z

2022-01-21T08:00:00.0000000Z

https://digital-edition.israelhayom.co.il/article/282604561221216

Israel Hayom