עיתון ישראל היום

" ולהאמיןלראות, לבכות

יעקב מאיר

הסטורי של אווה: "בעיניי זה היה עשוי בעדינות הראויה. הוא פנה לבני נוער בשפה שהם מכירים. נתקלתי גם בשימושים פחות מוצלחים ברשתות: שורדי שואה צולמו בטיקטוק. זה העמיד אותם באור לא מכבד. שימוש בטכנולוגיה - כן, אבל בשכל ובכבוד" סיור וירטואלי במקום מסע לפולין? "בסיום תקופת הקורונה נראה כאן שינוי. לא כולם יטוסו, גם מטעמים כלכליים וגם מטעמים רגשיים. האלטרנטיבות למסע גדלות בלי פרופורציה. המסע לא מתאים לכל אחד ולכל בית ספר, לכן יש להכין חלופות בארץ" לחבר את הדור הצעיר לזיכרון: "כבר לפני שנים התחלנו להדגיש גם סיפורים של יהודים שהצילו יהודים, מתוך מקום של העצמת בני הנוער שמבינים כי לא היינו כצאן לטבח. אנחנו גם מדגישים את נקודות האור בחשכה, בלי סיפורי זוועות. אלה סיפורים שהנוער מתחבר אליהם"

"לרוב הם בני ,14 והקשר הכי קרוב שלהם לשואה מסתכם בסבא רבא שלהם ששרד. המטרה היא לא לגרום להם להתייחס לשואה כאל אירוע היסטורי. ביום השואה האחרון הגיעו למעלה 3,000־מ משתתפים לערב זיכרון בבית העדות, רובם בני נוער, ולאורך השנים המספרים רק עלו. הם מגיעים כי הם מרגישים מחוברים - לא לנאומים אלא לסיפורים שמעוררים רגש. חלק מהחדשנות מתבטאת גם באי־קיום אירועים משעממים, כי זה הדבר המפחיד ביותר עבור בני נוער ביחס לשואה - אירועים משעממים. הם רוצים להרגיש, להתחבר, וסף העניין שלהם כל כך גבוה שנדרשים סולמות כדי לטפס למעלה ולהגיע אליו".

איפה האימפקט הרגשי מכה בהם, איפה במוזיאון הם מבינים באופן רגשי את השואה?

"בסיפורים האישיים, בבית הזכוכית, כשמדברים אליהם ממקום רגשי - מה השורדים חשו בסלקציה, כיצד הם הרגישו לראות את הוריהם בפעם האחרונה מבלי להיפרד. איך אני יודעת שנגמרת עדות? אני שומעת עד למשרד שלי את מחיאות הכפיים בסוף עדות של שורד או שורדת, ובסיומה בני הנוער מצטלמים איתם כמו היו סלבריטאים".

"לתקצב את מכוני השואה"

זיכרון השואה אינו דבר אובייקטיבי, ואנחנו גם רואים סימנים לכך שהשקפות עולם פוליטיות ועמדות פוליטיות עשויות להביא לשינויים בזיכרון. איך שומרים על אובייקטיביות מרבית?

"אני לא חושבת שאובייקטיביות היא לב העניין. השואה היא אסון שקרה ליהודים, וייחודית לעם היהודי, וכך אנחנו מעבירים אותה למבקרינו. אני יודעת שיש מגמה במוזיאונים בעולם, וגם בארץ, להעביר מסר בסגנון של 'לשמור על ההומניות, כדי שזה לא יקרה שוב'. אבל הגישה האוניברסלית מתכחשת לאנטישמיות ארוכת השנים, ולזכותו של העם היהודי למדינה משלו. אנחנו דוגלים בגישה לפיה אין אירוע שדומה לשואה בתולדות האנושות".

בעניין הזיכרון - איפה בעינייך עובר הגבול בין זיכרון השואה לאמת המוחלטת? השאלה הזאת עולה, למשל, בעניין מספר הנספים בשואה, כאשר חוקרים רבים מסכימים שהמספר 6 מיליון הפך אמנם לזיכרון מוחלט, אך הוא אינו עובדה מוחלטת. איך מצליחים לשמר זיכרון אובייקטיבי ואמין לאורך שנים?

"זיכרון זה דבר חשוב. ברגע שינסו לעשות סיכומים חדשים, יש בכך חלק של הכחשת שואה. שישה מיליון יהודים שנרצחו זה מספר שהתקבע, ואין משמעות לסיכומים חדשים בנושא. המטרה שלנו היא לספר מה קרה, איך זה קרה, מה היה התהליך שהביא לכך ואיך אנחנו מוודאים שזה לא יקרה שוב".

אבל יש משמעות לעניין העובדות המוחלטות בטווח הארוך. בעוד כמה שנים יהיה מי שיציב עובדות חדשות מול הזיכרון הסובייקטיבי שלנו. הגם שהיה מי שניסה לעשות זאת בעבר, ככל שהזמן עובר הקושי בשימור הזיכרון גובר.

"זה כבר קרה בעבר, כמו שאמרת. תמיד היה מי שניסה לשרטט את ההיסטוריה מחדש. הזיכרון, כאמור, יצריך מכולנו מחשבה חדשנית כדי לשמרו. אני לא יודעת כמה אנשים יקשיבו לעדויות של משפט אייכמן גם בעתיד, למשל. זו משימה קשה ונדרשת כאן שמירה על רצף. המאבק הזה יוסיף להתקיים גם בעתיד, וככל שהזמן יעבור הוא יהפוך לקשה יותר. לכן כל כך חשוב לחבר את הנוער, שלא יתרחקו וייסחפו למחוזות השכחה, ההכחשה".

הדברים של יאיר גולן, החוק הפולני, לדוגמה, הם לא עוד עדות בעינייך לכך שזיכרון השואה הולך ופוחת גם בקרב נבחרי ציבור אבל גם מעבר להם? הזמן מקהה את הכאב והזיכרון.

"אנחנו לא מכניסים פוליטיקה לבית העדות. המשימה שלנו היא אחרת. אנחנו מצטערים על כל אמירה שאינה במקומה וגם מגיבים עליה בתקשורת, אבל לא מביאים לקבוצות פוליטיקה ומחלוקות שכאלה. אנחנו משתדלים להיות הכי ממלכתיים שאפשר. לצד אלה, אני כן מתקוממת בכל פעם שיש זילות לזיכרון השואה ומשתמשים בה כדי לחזק טיעונים שאינם במקומם. אנחנו שומרים את המינוחים שמגדירים שואה - לשואה בלבד".

מה הממשלה צריכה לעשות כדי לחזק את ההנצחה בישראל?

"עליה לתקצב מכוני שואה שמארחים עשרות אלפי בני נוער שמבקרים אצלם בכל שנה, ולא לתת למכוני השואה לחזר על הפתחים כדי לקבל תמיכה. בלי התמיכה הממשלתית, שהיא מינימלית, לא נצליח לבצע את המשימה הזאת, שהיא בין הגדולות בחינוך הנוער היום. אבל זה מצריך התגייסות של הממשלה והכנסת התמיכה במכוני השואה לבסיס התקציב".

23 פיסות היסטוריה

הזכרת קודם את הקרון שהבאתם לארץ בראש השנה ,2021 והוביל יהודים למחנות בתקופת השואה. איך אנשים מגיבים אליו?

"הם נפעמים. הם עומדים בחרדת קודש, ומרגישים. הבאתו היתה משימה מאתגרת. נודע לי באמצע הלילה שמוזיאון בגרמניה מעמידו למכירה. קיבלתי החלטה שנקנה אותו, וסגרתי את המכירה לפני מוזיאונים אחרים בוורשה ובפלורידה שהתחרו עליו. עברנו המון ביורוקרטיות, עמלות, אישורים. במכס רצו אישור ממשרד התחבורה. נאלצתי להסביר שמדובר בקרון שלא נסע כבר כ־08 שנים. בסוף שינענו אותו למוזיאון וכיום הוא עומד על פסי רכבת שתרמה לנו רכבת ישראל. יש רק 23 קרונות מקוריים כאלה ברחבי העולם. כשהקרון הוצב אצלנו עם מנוף, ישבו מולו כמה שורדי שואה והתמלאו התרגשות. לכל אחד היה זיכרון מהקרונות". איזה סיפורים שמעת?

"אבי סיפר שנסע בקרון לבוכנוואלד. כולם היו חלשים ורעבים אחרי עבודת הפרך וצעדת המוות המתישה, ורבים נפטרו בקרון. בגלל הצפיפות, מי שנותר בחיים נאלץ לסדר את המתים לאורך דפנות הקרון ולשבת עליהם".

כמה זה מלחיץ אותך שהקרון הזה תחת אחריותך?

"פחד אלוהים. יש לנו מצלמות, ולפעמים באמצע הלילה אני פותחת אותן כדי לראות שהכל בסדר".

מפחיד. את שומרת עליו למען הדורות הבאים.

"אני רוצה להאמין שכל מה שהשורדים עברו ועוברים - אנחנו מעבירים לדורות שאחרינו, וזה כמובן גם מעבר לקרון. חלק מהתקומה שלנו בארץ נטועה שם, וכשנלמד ונזכור את מה שאירע שם - לא יהיה לנו ספק מדוע אנחנו פה, במדינת ישראל. זה המסר שלהם, שחשוב שכולנו נזכור". √ להצעות ותגובות Ranp@israelhayom.co.il

מסע המילואימניקים של גדוד נצח יהודה לפולין לא היה שגרתי - החל מגיל המשתתפים בו )"כאבא, אתה מתייחס למקום כמו יער הילדים באופן שונה מתלמיד תיכון"( ● דרך סוגיות ההלכה שעלו במהלכו )"איך במקום כזה אפשר לשיר 'אני מאמין'"( ● ועד העובדה שמדובר במגזר שמסעות בעקבות השואה חדשים עבורו ● "אנחנו - החרדים שמשרתים בצבא - עומדים על הגשר בין הציבור החילוני לחרדי, והשואה היא חלק מהחיבור הזה"

לא חלמתי, לא דמיינתי שככה זה יכאב לי", הת פרק בבכי יהודה שפירא ליד אחד מבורות המוות ביער הילדים בטרנוב. "שאלו אותי לפני הנסיעה אם יש לי קרוב משפחה שנרצח בשואה ואמרתי שלא. היום אני יודע ששישה מיליון אחים שלי נהרגו בשואה ואני מתחבר לכל אחד מהם. החובה שלנו היא לדאוג שלעולם לא עוד".

שפירא נולד וגדל בהר נוף למשפחה חרדית, שירת כלוחם בחטיבת כפיר וכיום מתגורר בשכונת קריית משה בירושלים. הוא בן 29 ואב לשלושה ילדים, ואחראי על החיילים הבודדים בעמותת נצח יהודה של הנח"ל הח רדי. המודעות שלו לכל נושא השואה לא היתה גבוהה במיוחד לדבריו, אבל כעת, אחרי שהצטרף למסע מרגש בפולין עם החיילים, החיבור לזוועות שפקדו את העם היהודי השתנה אצלו לבלי הכר.

אל המסע הזה, בעקבות השואה, יצאו בשבוע שעבר כ 40 איש, רובם לוחמים לשעבר בגדוד החרדי נצח יהודה שמשרתים עד היום בשירות מילואים פעיל. כולם חזרו אחרת לגמרי. "חבל שלא עשיתי את המסע הזה לפני השירות הצבאי, אני בטוח שהייתי מקבל משמעות רבה יותר לשירות", אמר אחד המשתתפים, רגע אחרי שסיימנו לשמוע תחת שלג כבד על הזוועות שהתרחשו במחנה ההשמדה חלמנו.

הפולנים המקומיים הביטו בתימהון על חבורת הצעי רים שהסתובבה בגאון עם דגלי ישראל, וכמובן גם עם דגלי הגדוד, במחנות ההשמדה מיידנק, אושוויץ, בירקנאו וחלמנו, וגם ברחובות ורשה, קרקוב ולודז'. אבל לאף אחד בקבוצה לא היה אכפת מה חושבים או אומרים עליו.

מי שיזם את המסע, השני במספר, הוא יוסי לוי, מנכ"ל

בנצי רובר: "הילדים שלי הבינו לאן הלכתי, אבל לא הבינו עד כמה זה השפיע על אביהם. עצרתי במהלך הקידוש איתם כשחזרתי, כי עברו לי מול העיניים המקומות שבהם ביקרנו והיהודים שנרצחו שם"

עמותת נצח יהודה. לוי נולד בירושלים, התחנך במוסדות חרדיים ולאחר מכן שירת בגדוד נצח יהודה כחייל, מפקד וקצין חי"ר, והשתחרר לאחר תפקיד קצין אגף המבצעים של גדוד נצח יהודה. כיום הוא רס"ן במילואים.

"נער חילוני ממוצע יוצא לפולין בתיכון, וגם אם הוא לא יוצא הוא עובר הדרכות, הרצאות, הכנות וכנסים", אומר לוי. "השסע בין הציבור החרדי לחילוני גדל, ואנ חנו - החרדים שמשרתים בצבא - הם אלו שעומדים על הגשר. השואה היא חלק בלתי נפרד מהחיבור הזה שצריך לקרות. במגזר החרדי אין עיסוק אמיתי בשואה, וקריטי לסגור את הפער הזה. אני מאמין שהמסעות הללו יעלו את רמת המודעות בציבור".

לאותו מסע יצא גם יהודה פרבר (29) ממבשרת ציון, ששירת כקצין ומ"מ בשירות הסדיר בנצח יהודה וכיום הוא סמ"פ במילואים. "קראתי ספרים במהלך השנים, אבל רק עכשיו אני מבין ומרגיש מה עבר על היהודים בשואה", הוא אומר, "אתה פשוט מבין שאנשים רק חי פשו לשרוד ולהיאחז בחיים בכל דרך. קשה לתפוס את זה בלי להיות פה. מאז השחרור התרכזתי בעצמי, והמסע הזה נתן לי פרופורציות לחיים".

"נקמת דם" ליד הר האפר

זיכרון השואה אף פעם לא היה חזק אצלי. בישי בה ובבית הספר לא לקחו אותנו ליד ושם, במשפחתי הקרובה לא היו נרצחים וגם לא ניצולים שיכלו לספר מקרוב, והכל הסתכם בכמה ספרים וסרטים שיצא לי לקרוא ולצפות בהם במהלך השנים. זו הסיבה שכשארגון הבוגרים "דרך אחים" מטעם עמותת נצח יהודה יזם את מסע "עדים לנצח", קפצתי על ההזדמנות.

אחד הרגעים המרגשים במסע התרחש בתאי הגזים במחנה מיידנק, כשהקבוצה החלה לשיר "אני מאמין". חלק מחברי הקבוצה התיישבו על הרצפה, וחלק נעמדו

סביבם. בחוץ ירד גשם חזק, והקלישאה "השמיים בו כים יחד איתנו" אף פעם לא היתה נכונה יותר. באותם רגעים ממש אפשר היה לדמיין איך היהודים מובלים עירומים, מושפלים וחסרי אונים אל מותם האכזרי, והד מעות זלגו מאליהן.

לאחר מכן, כשעלינו לאוטובוס, שמעתי את אחד מח ברי הקבוצה שואל את הרב הצבאי, יצחק דויטש, "איך דווקא במקום כזה, שבו יהודים נרצחו בהמוניהם ולכאורה לא ראו את ההשגחה העליונה באותם זמנים, אפשר לשיר 'אני מאמין באמונה שלמה'?". באותו רגע התערב אחד החבר'ה ואמר: "מעולם לא חשתי אמונה חזקה כל כך כמו באותם רגעים". לא יכולתי שלא להסכים איתו.

בכלל, משירת "אני מאמין" בתאי הגזים ועד לת פילת מנחה שהדהדה בין צמרות העצים ביער הילדים - לכל אורך השבוע היתה תחושה של משהו מיוחד באוויר. כשקראתי לבקשתו של הרב דויטש את פרק ע"ט בתהילים ליד הר האפר במיידנק, הרגשתי שהמי לים "נקום נקמת דם עבדיך השפוך" כאילו נוצרו בש ביל הרגעים הללו. התחושות שחוויתי באותם רגעים היו

העוצמתיות והמטלטלות ביותר בחיי.

רגע מטלטל נוסף במסע היה בשעות הלילה המאוחרות של יום שלישי. הגענו לבית מלון בעיר אושוויינצ'ים הסמוכה למחנה ההשמדה אושוויץ, שאליו התעתדנו להגיע בבוקר המחרת. היינו אחרי יום עמוס ומתיש מנט לית ופיזית, שהתחיל בקברו של רבי אלימלך מליז'נסק, נמשך ביער הילדים והסתיים בגטו היהודי בקרקוב, וכל זה בליווי שעות ארוכות בדרכים.

למרות העייפות התאספנו לשיחת סיכום והתעוררות בלובי המלון, שם ישבנו עד השעות הקטנות של הלילה. הרגש והדמעות שפרצו במהלך השיחה הותירו רושם עז על כל המשתתפים.

ה"זקן" שבחבורה היה בנצי רובר מכפר חב"ד. בן ,42 אבא לשישה ילדים, מראשוני המתגייסים לגדוד החרדי וכיום סרס"פ במילואים. במהלך השיחה סיפר שמעולם לא חשב שאלו יהיו התחושות שיחווה, ובשיחה עימו לאחר החזרה ארצה אמר: "זה היה מסע לא פשוט. לא חשבתי שזה ישפיע עלי עד כדי כך. כל יום היה סוג של רכבת הרים רגשית. לא ציפיתי לעבור את מה שעברתי. היה מסע מטלטל. חזרתי הביתה ביום חמישי, ובשבת בכי תי מול הילדים בעת אמירת הקידוש. הילדים שלי הבינו לאן הלכתי, אבל לא הבינו עד כמה זה השפיע על אבא שלהם. עצרתי כמה פעמים במהלך הקידוש, כי עברו לי מול העיניים המקומות שבהם ביקרנו והיהודים שנרצחו שם והחיים שלהם נגדעו. שנים רציתי לעשות את המסע הזה ולא הזדמן לי, ועכשיו אני ממליץ לכל אחד מהח ברים שלי לעשות את זה. אדם שלא היה שם לא יבין".

תרצה שהילדים שלך יעברו את המסע הזה?

"חד משמעית כן. השאלה היחידה היא באיזה גיל הם צריכים לנסוע לשם".

גם פרבר מסכים: "ודאי שארצה שהילד שלי יעשה את המסע הזה".

ארגון "דרך אחים" ועמותת נצח יהודה כבר מתכננים לארגן כמה מסעות של בוגרי הגדוד בכל שנה. "המטרה היא שלבוגרי המסלולים תהיה הזדמנות לעבור את הח וויה, שבעיניי היא חובה לכל יהודי ויהודי", אומר מנהל הארגון, שמעון גולדשטיין, ולוי מוסיף: "למסע הראשון נרשמו יותר מ 1,000 איש וגם למסע הזה היה ביקוש מטורף. נשקול לצרף במסעות הבאים גם חרדים שהם לא בוגרי הגדוד, כי מבחינתי לחשוף את כל המגזר למה שהעם היהודי עבר בשואה זו מטרה נעלית".

חשדנות בסיסית

אהרון פינקלשטיין השתתף כבר בעשרות מסעות לפולין, בחלקם ליווה משלחות קצינים וחיילים כרב צבאי ובאחרים על תקן מדריך במסעות, לאחר שעבר את קורס המדריכים של יד ושם. את המסע הזה ליווה כמדריך, ולדבריו היתה זו עבורו חוויה תקדימית. "היו כמה דברים מאוד מיוחדים", הוא אומר, "היה ציבור יח סית מבוגר לעומת הגיל הממוצע במסעות אחרים, חלק אפילו אבות לילדים, כולם בוגרי צבא, חלקם הגדול לוחמים. זה קשב אחר, שאלות אחרות, רגש אחר. אבא שמגיע ליער הילדים מתייחס לזה שונה מבחור בן 16 שמגיע לכאן, והרגשת את זה בכל רגע.

"הדבר השני זה האופי האמוני החזק שהיה במסע - השירים, ההשתפכות, ההתחזקות, זה בלט מאוד. העוצמות האמוניות יהודיות שעלו, כולל נגיעה בשאלות הלכ תיות, אלה דברים שלא קורים בכל מסע. הרצינות של האנשים בלטה מאוד. היה רצון רב והשתוקקות ללמוד ולהגיע למקומות נוספים ולאתרים חדשים. השעון לא 'דיבר' בכלל במסע הזה. לא היו לי דברים כאלה. אתה לא מרגיש את העייפות, כי כשיש לך את ה'למה' אתה מסוגל לעבור כל קושי".

אחד הדברים שבלטו במהלך המסע הוא המודעות הנמוכה באופן יחסי לשואה, שהיתה אצל המשתתפים. קשה להאשים אותם. סיורים ביד ושם אינם חלק אינטגר לי מתוכניות הלימודים בבתי הספר החרדיים, סרטים לא תמיד נמצאים בהישג יד בשונה מבתי הספר התיכוניים בציבור החילוני או אפילו במגזר הדתי לאומי, הישיבות והכוללים לא מארגנים נסיעות למחנות ההשמדה. מי שבמשפחתו הקרובה יש ניצולי שואה מודע יותר לנושא, אך ככל שהולכות וחולפות השנים - גם זה מתמעט.

נאווה וייס, ראש המדור החרדי ב"יד ושם", מוסיפה בהקשר זה: "מודעות לנושא השואה היתה מאז ומת מיד בציבור החרדי, היא קיימת, אבל לפעמים יש מקום לשיפור בידע. מה שכן, אני יכולה להגיד שכאשר אנ חנו מגיעים להעביר הרצאות לילדים ולצעירים בצי בור החרדי - הם מתחברים מייד, מה שלא תמיד קורה במגזר הכללי".

לטענת וייס, ההבדלים נעוצים בגישה: "אצל רבים מהחרדים יש חשדנות כלפי יד ושם ונגד סמלים נוספים של המדינה, כמו המנהגים ביום השואה והגבורה. לגבי הנסיעות לפולין יש מחלוקת על האפקטיביות שלהן בגילים צעירים. אני מסכימה שלנסוע בגיל מבוגר יותר בהחלט יכול לעזור בהעלאת המודעות והגברת הידע, אבל לא בטוח שנסיעה בגילי תיכון היא תמיד טובה, כי אל נסיעה כזו צריך לבוא על בסיס מסוים שלא תמיד קיים אצל הצעירים".

וייס מספרת שבמקרים רבים, אצל הבנות החרדיות יש מודעות גדולה יותר לנושא השואה מאשר אצל בנים במגזר החרדי, ופעמים רבות גם יותר מאשר אצל בנות בגילים מקבילים בציבור החילוני.

פינקלשטיין, שפרט להיותו מדריך במסעות גם מנהל את מכון אייבשיץ בחיפה ללימוד והנחלת השואה, מספר ש"בעבר היו מגיעות קבוצות ממוסדות של בנות חרדיות, אך בשנים האחרונות גם הביקורים הללו התמעטו".

חלוקה מעניינת נוספת שווייס מצביעה עליה מלמ דת כי אצל הקהילות החסידיות קיימת מודעות גדולה יותר לשואה מאשר בציבור הליטאי. עם זאת, מסופר על אחד האדמו"רים החשובים בדורנו שאמר לחסידיו שע דיף להתעסק כמה שפחות באותה תקופה חשוכה, כיוון שהתעסקות זו תעורר שאלות ותמיהות בנושאי אמונה בבורא העולם - שאלות שאין עליהן תשובות.

"כל השנים גדלתי על כך שההנצחה הטובה ביותר לנ רצחים בשואה היא אמירת קדיש לעילוי נשמתם, לימוד משניות וקיום מצוות בהידור", סיפר לי אחד המשתתפים במסע, שנולד וגדל בשכונה חרדית מובהקת בירושלים.

נוסעים כדי לדעת יותר

מבחינת וייס הפתרון הוא "להכניס לתוך הנושא את ה'אנחנו', את הקהילות החרדיות המפוארות שנמחקו, את האדמו"רים וגדולי התורה שנרצחו בשואה או אפי לו את אלה ששרדו. החיבור הזה בוודאי יגביר בצורה משמעותית את תחושת השייכות ואת הרצון לדעת עוד. איזה חרדי לא ירצה לדעת מה עבר על גדולי התורה והצדיקים במהלך המלחמה?".

מי שלקח על עצמו לבצע שינוי בנושא הוא אשר לייבל, מנכ"ל חברת "דורות", המארגנת מסעות תוכן כשרים למהדרין לציבור החרדי לפולין ולמדינות נוספות במזרח אירופה, רובם בנושאי השואה. לדבריו, בשנים האחרונות הוא מארגן בכל שנה 30-20 מסעות של קבו צות חרדיות למחנות בפולין, שבהם משולבים ביקורים בקברי צדיקים. כל קבוצה מונה בין 20 ל 50 נוסעים.

"כשהקמתי את העסק לפני כמה שנים, נסעתי לפולין ולמדתי את השטח והבנתי שזה משהו שחסר מאוד במגזר החרדי", אומר לייבל, שהתעקש להצטרף בעצמו למסע של אנשי המילואים )"כי אתה רוצה להיות חלק מהדבר הזה שנקרא נצח יהודה"(, "אצל החרדים נהוג מאוד לנ סוע לקברי צדיקים, אבל כמעט לא נגעו בפן השואתי.

"בשנים האחרונות יש עלייה בנסיעות למחנות בפו לין, ראשית בזכות הירידה הדרסטית במחירי הטיסות. שנית - פעם היית הולך ברחוב ומרגיש יותר 'בשואה', אם זה השרת בבית הספר או בזקן בפינת בית הכנסת, שהיו ניצולים. היום לצערנו כבר אין את זה, ומי שרוצה לדעת פשוט צריך לנסוע לשם כדי ללמוד על מה שקרה. השילוב של נסיעה למחנות עם קברי הצדיקים והאופציה לקבל אוכל כשר למהדרין בכל מקום וכל השירותים הנלווים - כמו מפתח מכני בבית המלון בשבת - עוזרים לחרדים לנסוע בקלות יותר".

אהרון פינקלשטיין: "היו רצון רב והשתוקקות ללמוד ולהגיע למקומות נוספים ולאתרים חדשים. השעון לא 'דיבר' בכלל במסע. אתה לא מרגיש את העייפות. כשיש לך את ה'למה' אתה מסוגל לעבור כל קושי"

מכרזים / הודעות לציבור

he-il

2022-01-21T08:00:00.0000000Z

2022-01-21T08:00:00.0000000Z

https://digital-edition.israelhayom.co.il/article/282548726646368

Israel Hayom