מה חיפשה בשבוע שעבר מונא אל כורד, הידוענית הפלשתינית משייח' ג'ראח, אצל הנוער הבדואי בנגב )דיווח של ברוך ידיד, ראש הדסק הערבי בערוץ ?(14 מה לאל כורד, אייקון פלשתיני מזרח ירושלמי, שמו בילה קמפיין דה לגיטימציה חובק עולם נגד ישראל ולה 1.2 מיליון עוקבים באינסטגרם, ולצעירי הפזורה הבדואית שעימם שוחחה?

לא נכחתי בשיחות הללו, אבל אין צורך בדמיון מפותח מדי כדי לשער מה היה תוכנן. משנתה של אל כורד גלויה ומפור סמת. צעירי הנגב, רבים מהם בני הדור השני שנולדו בפזורה הבדואית לנשים פלשתיניות מרצועת עזה ומדרום הר חברון )נשים שנישאו בנישואים פוליגמיים לאזרחים ישראלים(, שמעו כפי הנראה מאל כורד את מה שרבים מהם חשים בלאו הכי: ראשית לכל אנו פלשתינים, ורק אחר כך - אם בכלל, מתוקף אזרחותנו ומקום מגורינו - גם ישראלים; לא ערבים ישראלים, אלא ערבים שחיים בישראל.

בעוד השיחות עם אל כורד היו סגורות, הרי צעדיה של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל גלויים לכל דכפין. יו"ר הוועדה, ח"כ לשעבר מוחמד ברכה - מתוגבר באנשי רע"מ והפ לג הדרומי של התנועה האסלאמית ובראשי הפלג הצפוני הלא חוקי - הגיע לכפר אל אטרש בשבת, 1 בינואר, כשבוע לפני פרוץ המהומות שם. ברכה סבור כבר שנים כי הנגב שעליו יש להגן עתה, ממש כמו הערים המעורבות - יפו, חיפה, עכו, לוד ורמלה )שבהן פרעו ערבים ביהודים וברכושם במאי האחרון( - הוא "חלק בלתי נפרד מפלשתין".

מה הפלא אפוא שבאותו מעמד, אולי כהמשך נבואי לוגי לאירועי מאי, הסביר מס' 7 ברע"מ, עטא אבו מדיע'ם, ש"הממשלה מפחדת מהתקוממות השבטים, יותר מאשר מאיומי המפלגות".

כמה שהוא צדק. התקוממות, כלשונו של אבו מדיע'ם, אכן פרצה. הממשלה אכן התקפלה והסכר נפרץ. ח"כ לשעבר אב ראהים צרצור, לשעבר יו"ר הפלג הדרומי )"המתון"( של התנועה האסלאמית, מבכירי מועצת השורא, כינה את כוחות הביטחון הישראליים ב"נגב הערבי": "כוחות ההשמדה הישראליים". גם חוסיין אל רפיאעה, האיש של מנסור עבאס בשטח, חרג מהמינוח האזרחי שעבאס משתדל לדבוק בו, ושיגר "ברכות לשבאב ולע צורים הגיבורים" ואף החמיא להם כמי שהביאו "את הניצחון".

"על אדמת הנגב נמות"

עמיתיו של מנסור עבאס, בכירים אחרים של רע"מ בנגב, מיהרו לבית המשפט כדי לתמוך או להביע הזדהות עם אחדים מעצורי חשודי הפורעים. מדובר בח"כ לשעבר מטעם רע"מ, טאלב אבו עראר, כיום מראשי הפלג הדרומי של התנועה האס לאמית בנגב, ובווליד אלהואשלה, דובר רע"מ.

גם בפלג הצפוני לא ישבו בחיבוק ידיים. ראש הפלג, שייח' ראאד סלאח, הכריז: "על אדמת הנגב נחיה ועל אדמת הנגב נמות. על אדמת הנגב נבנה את ביתנו ובאדמת הנגב נקבור את מתינו. לא נסולק". סגנו, כמאל חטיב, הבטיח "לא להפקיר את הנגב": "מה שהיה ב ,'48 לא יישנה היום. הנגב יקר וחלק בלתי נפרד מפלשתין".

בראיון לביטאון חמאס, הטעים חטיב כי הנטיעות הציוניות על אדמות ערביות נועדו להסוות את שרידי הכפרים הפלשתיניים שהוחרבו ב ,1948 ואף הכתיר את האירועים בנגב כ"המשך הנ כבה" )דיווח של מיכאל מילשטיין(. בראייתו של חטיב, ישראל כשלה בניסיונה "לנתק את הענף מהגזע" - משמע את הציבור הערבי בישראל מהמאבק הפלשתיני הכולל.

משפט זה של חטיב, אם תרצו, הוא התורה כולה על רגל אחת. חטיב וסלאח ואנשי הפלג הדרומי ואל כורד, וגם ח"כ איימן עודה שהבהיר כי סיפור הנגב אינו רק עניין של זכויות אזרחיות אלא "בעיה גדולה יותר של זכויות הקולקטיב הלאומי" - מבקשים כולם לבצע פלשתיניזציה של מאבק הבדואים בנגב.

על פי סלאח וחטיב וח"כים ערבים בעבר ובהווה, הסיפור הוא "פלשתין תחילה" וישראל - אם בכלל - אחר כך. סלאח, בוגר משט המרמרה, הבהיר בעבר כי הערבים ש"זרועים בגליל, במשולש, בנגב, בכרמל ובערים עכו, חיפה, לוד ורמלה, הם השומרים על זכות השיבה". חטיב ציין במאי האחרון שהזקנים אמנם הסתל קו לעולמם, "אבל הם מתו רק לאחר שלימדו את בניהם כי זוהי פלשתין", והורישו להם "מפתח, קושאן, טאבו ואהבה למולדת".

גם ח"כ אימאן חטיב )רע"מ(, שמגדירה עצמה "פלשתינית שמחזיקה בתעודת זהות ישראלית", מתכתבת היטב עם הדברים הללו, ולאחרונה הכריזה: "אנו המיעוט הפלשתיני, הננו בעלי האדמה המקוריים בארץ הזאת".

מתפתים לסוכני הדת

חלק מהבדואים בנגב נלכדו זה מכבר ברשת הפלשתיניזציה. אחרים נופלים למלכודת הזאת עתה. חלק נוסף, משמעותי ורחב - עדיין לא שם. הבדואים בנגב סבלו לאורך השנים ממצוקה אמיתית: אלימות ופשע ופרוטקשן; עוני, אבטלה ומחסור בשי רותים ותשתיות; היעדר כבישים וחיבור מסודר למים וחשמל.

אלא שדווקא בסוגיית הקרקעות, לב העימות מולם, מדי נת ישראל יזמה והציעה לבדואים שורת פתרונות והצעות

קונקרטיות, הקימה ועדות וניסתה לפייס, ולפשר, ולוותר, ולג שר, ולהבין, ולהבליג ולהכיל. היא "ירדה על ארבע" כשהסכימה עקרונית להכיר בבעלות הבדואית על כמחצית מאדמות המריבה )אף שבתי המשפט דחו את תביעות הבדואים( ואף לפצות אותם על המחצית השנייה, ובלבד שישחררו אדמות לטובת בדואים אחרים, אך ללא הועיל.

במקום לקחת בשתי ידיים את ההצעות החלומיות שהונחו בפניהם, הבדואים חוברים שוב ושוב לסירוב הפלשתיני, ואף הם אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ כל הזדמנות. רבים מהם מתפתים לסוכני הדת והלאומיות הפלשתינית ולנרטיב השקרי של נכבה ונישול. אחרים נשאבים אל הריק והחולשה השלטונית והריבונית שהמדינה מגלה בנגב כבר עשרות שנים. הם רואים בהם הזד מנות להוריד את ישראל על ברכיה ולהפשיטה לא רק מנכסיה הנדל"ניים, אלא גם מנכסיה הלאומיים והציוניים.

זו בדיוק נקודת הזמן שבה נקרית גם בפני מדינת ישראל ההז דמנות להבהיר לתושבי הנגב הערבים, אבל בעיקר לעצמה, שמ דובר בארץ ישראל, בארץ חמדת אבות ולא בפלשתין; שלערבים, שהגיעו לכאן רק במאות האחרונות - "כל הזכויות במדינת ישראל, אולם אין להם שום זכויות על ארץ ישראל" )כפי שהיטיב להגדיר זאת פעם ההיסטוריון ושר החינוך השני פרופ' בן ציון דינור(.

עצם המו"מ על אדמות הנגב שהממשלה מנהלת עם רע"מ האנטי ציונית, מפלגה שמתנגדת למדינת ישראל כמדינה יהודית ושרבים מאנשיה תומכים ב"שיבה" ואוהדים טרור - היא פשיטת רגל ציונית ומוסרית. ציונות היא חזרה לציון, למולדת, והש תרשות באדמתה, גם בנגב.

מי שמגלה רפיון מול הג'יהאד האזרחי של רע"מ ואנשיה, מרים למעשה ידיים ומכריז על כניעה - בניגוד מוחלט למנדט שהציבור העניק לו. ●

בראייתו של שייח' כמאל חטיב, ישראל כשלה בניסיונה "לנתק את הענף מהגזע" - משמע את הציבור הערבי בישראל מהעניין הפלשתיני הכולל, וזאת התורה כולה על רגל אחת