עיתון ישראל היום

קדושים גם בחייהם

שבוע מאז אסון הקומנדו בבקעה, אנחנו עדיין נוהים אחר הנרטיב השקרי של "קרה לנו דו צדדי טרגי", במקום להסתכל למציאות בעי ניים ולומר: "יש מלחמה עם הבדואים, גונבים מאיתנו אמל"ח בבסיסי צבא בלב המדינה. הבה נתנהג בהתאם". רוב הקוראים לא יודעים על מה אני מדברת - הרי לב השיח נסב על תאונה שקרתה, משהו שקשור לחוסר תיאום. מיטיבי הלכת יודעים לספר קטעי ניבים סתומים על הקלה בהוראות הפתיחה באש. אבל עיסוק בגורם המסובב שחולל את האסון הזה - לא מתקיים.

אם אני מתקרבת עכשיו לבסיס של הקומנדו, לא כדי לגנוב אמצעי לראיית לילה אלא סתם כדי לתת לחייל סנדוויץ' - מרחיקים אותי. אם אני מצליחה לפתות את החייל והוא לוקח את הסנדוויץ' - מרחיקים גם אותו. אם אני מגיעה ביום אחר ואני אשכרה קולטת היכן מתבצע מט ווח - אני מעוכבת לחקירה, ובצדק. אם אני גונבת אמל"ח, הסתבכתי. אם אני מביאה את כל המשפחה שלי או אפילו את היישוב - טוב, ברור שלפסגה פלילית כזאת אני כבר לא אגיע - יעצרו אותי ואת החברים והשכנים, הרבה הרבה לפני.

אז איך זה, שלא רק בין חיילים ומפקדים אלא גם מילואימניקים, כולם יודעים שגניבות שמבצעים בדואים מבסיסינו זה נוהל? שגרה שבה נשק, ציוד, ואפילו כלי תחבורה צה"ליים נגנבים מחיילינו - היא לחם חוק שעליו הצבא מבליג. לכל היותר, משנה את הוראות הפתיחה באש - וגם זה, ראינו השבוע, רק משמש נושא לדיון כשקורה דו"צ במקום להתעסק בנושא בעצמו. הצבא לא אשם, המשטרה לא אשמה, מה הם אמורים לעשות כשרוח המפקד מתדרכת את הבדואים איך לאחוז בהגה?

אם חיילי צה"ל יהיו קדושים גם בחייהם, נידרש פחות לקדושת מותם, ונידרש פחות לתירוצים ולהסברים. ככל שנמהר להתעשת ונפ סיק לשקר לעצמנו - נספור פחות קורבנות, ופחות כותרות מאולצות שנולדות כדי להצדיק נרטיב. הנה, חמישה ימים אחרי נבי מוסא כבר צצה כותרת חדשה: "שוב תקרית בטיחותית בחטיבת הקומנדו", והפעם: חייל בעט ברימון. די ברצף התיאורטי הזה כדי להשחיר שם של יחידה מובחרת, וכדי שצקצקנים יעקמו את אפם שלא הריח מעולם אבק שריפה.

האירועים האחרונים מצביעים על הסתכלות כוללת בעייתית שטומ נת את ראשה בחול, ואף על פי שהעשן עלה בבקעה היא רגילה לבעור דרך צמיגים בנגב.

יש כאן גם בעיית היקש. הנהלים מסרבים לעכל שאמצעי לראיית לילה שנגנב היום, סביר שיפגוש אותנו בצורה של חייל הרוג מחרתיים. או בעוד שנה. או בעקיפין. בדו"צ בגזרת חברון בנובמבר ,2011 כשנהרג הרב דן מרצבך מירי בשוגג, חיפשו הכותרות הישראליות לעסוק בחייל המסכן שירה ובתנאי הערפל של הדרך. פחות התעניינו במתח שאחז בגזרה בעקבות שחרור אלף מחבלים בעסקת שליט זמן קצר קודם לכן וההתראות שבעקבותיה. אנחנו עם חכם, אבל לקשר בין שחרור מחבלים לבין הנשק שיופנה אלינו תכף לבין הפרקטיקה בשטח? פחות עושה לנו את זה, מעדיפים לדבר על דו"צ ועל חמלה.

אם היינו כנים עם עצמנו, האסון בבקעה היה קו פרשת המים לש ערוריית הגניבות מבסיסים, ולהימצאותם של גנבים שפלים ומסוכנים בקרבת חיילינו. הם הרי טובי בנינו גם כשיש להם דופק, לא? את המ לחמה הזאת צריך למסגר כמלחמה, ולפעול בהתאם. כי אם עד עכשיו לא עשינו מספיק, עכשיו נהיה משותקים.

איזה חייל יירה בבדואי אחרי המקרה הזה, גם אם יחוש סכנת חיים? גניבות ימשיכו וזרים יסתובבו ליד בסיסי צבא. הפחד בקרב החיילים יע מיק כל עוד עיקרי הבירור ימשיכו להיות "למה לא תיאמו", ולא מדוע מסתובבים אנשים בלב מדינת ישראל ליד מטווחים וגונבים אמל"ח, עד כדי כך שאנשי צבא לא יכולים לעבור לסדר היום. קדושים גם בחייהם.

מכרזים / הודעות לציבור

he-il

2022-01-21T08:00:00.0000000Z

2022-01-21T08:00:00.0000000Z

https://digital-edition.israelhayom.co.il/article/282411287692896

Israel Hayom