פרשת הסדר הטיעון של נתניהו חושפת פן נוסף של עיוותיה של המערכת המ שפטית - את אופיה הפוליטי המובהק ואת שיקוליה הבלתי ענייניים. היא מוכיחה שוב את שתלטנותה של הפרקליטות ואת העוצמה הבלתי מרוסנת של מוסד היועמ"ש. היא מד גישה את הכורח ברפורמה שתשבץ את הרשות השופטת במעמד העצמאי הראוי לה, במסגרת האיזונים של המשטר הדמוקרטי, בלא היומרה הדורסנית להתייצב כעליונה במשולש הזה.

חשוב להכפיפה, כמו גם את הכנסת וה ממשלה, לביקורת ולכללי משחק המקובלים על הכל, לשלול את סמכותה להכתיב לבדה כללים הנוחים לה ולחמוק מבקרה חיצונית חו דרנית הנדרשת, כראוי, מכל גוף ממלכתי אחר.

לכל הגורמים המעורבים - הפרקליטות, היועץ, אהרן ברק וכמובן נתניהו עצמו - אין עניין של ממש בסוגיה הפלילית או המשפטית: לא חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, ולא העונש הראוי עליהן. כולם מתמקדים במאבק הפוליטי: איך לשמר או לסכל את סיכויי שיבתו להגה השלטון, מה תהיינה ההשלכות הפוליטיות ואיך לשמר או להדק את אחיזתה ואת כוחה של מערכת המשפט במדינה. זו הסיבה להתמקדות בשאלת הקלון ובהשלכותיה הפוליטיות - גם תנאי הסף של היועץ, גם התלבטויותיו של נתניהו וגם הביקורת בפרקליטות. אאת השי קול הבלתי ענייני ביותר לעניין העומד על הפרק מציג, כצפוי, אבי ה"מהפכה החוקתית" המניפולטיבית, שהשליטה את בג"ץ על מדינת ישראל על חשבון הרשויות האחרות - הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, אהרן ברק. הוא מודה שמטרת מעורבותו היא לשמר את המעמד הזה, נוכח התהליך המתמשך והמחמיר של אוב דן האמון הציבורי ברשות השופטת, ובעקיפין - אפילו כדי לגמול לנתניהו על שנים ארו כות שבהן "שמר על בית המשפט". ברק סבור שתומכיו הרבים של נתניהו איבדו את אמונם בשל מה שהם רואים כפוליטיזציה של האש מתו בפלילים, וחושש שהמשך המשפט יכרסם במידה מסוכנת במעט שנותר מן האמון הזה.

שתלטנות שיטתית

אלא שהאמון התערער לפני משפט נתניהו, ובמגוון תחומים רחב של שתלטנות שיטתית. גם ביריעה הקצרה הזו ראוי להביא שלוש דוגמאות בולטות. הראשונה נוגעת לשנים ארוכות של שימור חקירות פליליות לפוליטיקאים ביקו רתיים כלפי מערכת המשפט )למשל - יעקב נאמן ורובי ריבלין(, שהגיעה לשיאה בשימוש בוטה לרעה בסמכויותיהם של המשטרה, הפ רקליטות ובית המשפט בעניינו של חיים רמון.

השנייה מתבטאת בהתערבות גסה בחובת המדינה לשמור את ריבונותה נגד רבבות מסת ננים, הכופים את שהייתם על הציבור, שהשלי טה את השקפת עולמם של שופטי בג"ץ בפסילה חוזרת ובהנמקות מפוקפקות של חקיקת הכנסת.

השלישית הגיעה לאחרונה לשיא חדש, כאשר בג"ץ העיז פנים בעצם נכונותו לדון בחוקיותו של חוק יסוד )בלי קשר לטיב פסיקתו(. בג"ץ עצמו טוען כי סמכותו לדון בחוקי הכנסת נס מכת על חוקי היסוד, לאחר שהוא עצמו מפרש אותם באופן רדיקלי. לאחר שהמערכת המש פטית השליטה את עצמה בפסיקות בג"ץ על התחום המובהק ביותר של הפוליטיקה - סבי רותו של האיזון במתח שבין שיקולים וערכים לגיטימיים שונים בכל דבר ועניין - היא מב קשת עכשיו להשליט עצמה, במסווה שקוף, גם על סינון הפוליטיקאים על חשבון ריבונות העם.

המשפטנים מפקחים בשם "שלטון החוק" על כל ההיבטים של החיים הציבוריים. היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, המשתמשים בכוחם לסכל בפרשנותם מדיניות שלא נראית להם, כפופים ליועמ"ש, שהוא גם התובע הכללי.

כאשר הפרקליטות מסכלת בדורסנות בשם הדמוקרטיה בקרה אפקטיבית )כפי שניסתה נשיאת בית המשפט המחוזי לשעבר, הילה גרס טל( על שיקול הדעת שלה עצמה, היא מעמידה את הגוף רב הכוח ביותר בישראל, ורק אותו, מעל לצורך לתת לציבור דין וחשבון. כולנו מתבקשים להאמין שהכוח עלול להשחית את כולם, פרט למלאכי השרת המשפטיים, הראויים שניתן בידם כוח אבסולוטי.