בזמן כתיבת שורות אלו אני ממתינה ללידת נכדתי הראשונה. בזכו תה יוצא לי הרבה לחשוב על הדורות הבאים. מה אני מנחילה לה, לנכדה הראשונה שלי, מתוך אוצר הערכים שקיבלתי מהדורות הקודמים? איך אני מחברת אותה לסיפורים של סבא וסבתא שלי, שעיצבו את עולמי? איך אני הופכת אותם לרלוונטיים לה?

גדלתי במדינה שבה הסיפור היהודי לא היה חלק מתוכנית הלימודים. בצרפת לא סיפרו את הסיפור שלנו, וזה היה טבעי והגיוני. את הפערים השלמתי בבית, על המיטה של פפה פליקס וממה ללי, מסביב לשולחן ההורים או בבית הכנסת של הרב זיני זצ"ל.

רק כאשר ילדיי התחילו ללמוד במערכת החינוך הישראלית, הבנתי שגם פה לא מספרים את הסיפור השלם. שגם פה אנשים למעלה החליטו שיש מונופול מערבי אירופי על הסיפור היהודי והציוני, ובעצם שלחו את ילדיי, ואת ילדי כל עם ישראל, להשלים פערים בבית.

אני לא כותבת על הנושא ממקום של "אכלו לי, שתו לי". אין לי שום כוונה לדבר על הדרה או על קיפוח. אני רוצה לדבר פה על הפספוס האדיר שבהנצחת סיפור חלקי.

בסוף יוני ,2016 המשורר חתן פרס ישראל ארז ביטון הגיש לשר החינוך דאז וראש הממשלה בהווה, נפתלי בנט, את מסקנות הוועדה הקרויה על שמו להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך. מאז נעלמו עקבותיהן של אותן המלצות. תוכנית הלימודים נותרה בעינה. תלמידי ישראל לא לומדים על העבר המפואר של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. הם לא לומדים על החיים בצל הסהר, אלא רק בצל הצלב. ויש לזה השלכות לא רק עבור התלמידים ממוצא ספרדי ומזרחי, שמרגישים נתק בין החוויה הביתית שלהם לבין החוויה הבית ספרית, אלא עבור כלל התלמידים. כי אנחנו חיים במזרח התיכון, ואם ההיסטוריה מאפשרת לנו להסיק מסקנות על ההווה ועל העתיד, למה לחסוך מאיתנו את ההיסטו ריה של אלו שחיו פה, במזרח התיכון? "עם שאינו יודע את עברו - ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", אמר יגאל אלון, במשפט שמסכם את גודל הטרגדיה שבפסיפס החלקי.

המסורת הספרדית המפוארת היא נכס צאן ברזל לישראל של היום. אחרי תקופת כור ההיתוך, שמחקה את העבר והתיימרה לעשות טבולה ראסה לעבר הווה ישראלי אחיד - ומשעמם - הגיעה תקופת הרב תר בותיות. אבל אותה רב תרבותיות החליטה להשאיר את העולם הספרדי בפינה מאוד מסוימת ומוגבלת: פינת הפולקלור. פלא שדמות המזרחי בתרבות הישראלית נותרה דמות פרימיטיבית, עילגת? אם תוכנית הלימודים היתה מקדישה פלח רחב להיסטוריה הספרדית והמזרחית, אם בפקולטות לחינוך היו מלמדים את המורים על תור הזהב, על הפסיקה הספרדית, על אמנות הפיוט, על דמויות ממוצא צפון אפריקני שבנו את המדינה, האם "העולם הנאור" היה מתייחס אלינו באותה מידה?

את מכתבו לנפתלי בנט חתם ארז ביטון כך: "עשינו מחצית הדרך בעצם ניסוח ההמלצות והגשתן, אבל ללא מימוש ההמלצות, עבודת הוועדה תצא נפסדת". אדוני ראש הממשלה, עכשיו תורך.