הביקור המוצלח של אנגלה מרקל בירושלים הסתיים בהערה צורמת. במילותיה שלה: "אני בעד מדינה דמו קרטית יהודית, אך קיומה של מדינה זו צריך להיות מובטח לטווח ארוך. מרגע שישראל זכאית למדינה משלה, לפלשתינים יש זכות לחיות )כך אמרה, ש"ט( ולקבוע את עתידם". מאחורי הלשון העקיפה הזאת שומעים היטב את ההאשמה ב"אפרטהייד", אחת המי לים הנרדפות התקינות פוליטית ל"גזענות". השיוך הזה מעלה שאלה: האם יש להבין ממנו הכרה על תנאי בישראל? מהו היחס בין אותה הכרה לבין שיר ההלל להקמתה של מדינה פלשתינית?

אנו נוגעים כאן בנקודה הרגישה של מדינות המערב. הן אכן מרגישות אשמות בקיומה של ישראל, שעצם קיומה חולל כביכול את האסון הפלשתיני: השואה על רקע הנכבה. האְשמה הנובעת מן השואה אמנם מזינה עניין מיוחד בישראל, אך היא מטפחת בעיקר תחושת חוב כלפי הפלשתינים, המחייבת את האיחוד האירופי, ללא כל שיקול פרגמטי או אסטרטגי, כמו ציווי הבא מן הלא מודע שלו. בתנועה חוזרת, תחושה זאת מחו ללת ציווי המופנה כלפי ישראל, הנדרשת להתאים את התנהגותה למעמדה כמדינה שקיומה מותנה מבחינה הומניטרית יותר משהוא טעון בריבונות. האירופאים רואים בה את המחנה ההומניטרי של ניצולי השואה, וזה התנאי שלהם להכרה במדינה: מסיבה הומניטרית.

יש תנאי להכרה האירופית רווית האשמה, הדורש שישראל לא תחרוג לעולם מתפקידה כ"קורבן השואה"; שהיא לעולם לא תפעיל במלואה את ריבונותה

אך יש תנאי לאותה הכרה רווית אשמה, הדורש שי שראל לא תחרוג לעולם מתפקיד "קורבן השואה", שהיא לעולם לא תפעיל במלואה את ריבונותה. זו הכוונה הטמונה בנימוק ה"מידתיות" המועלה הן על ידי צרפת במועצת הביטחון והן על ידי דעת הקהל המערבית כדי לרסן את זכותה של ישראל להגנה עצמית, מכוח חפותם העקרונית של הפלשתינים. כאילו נאמר: "אינכם לגי טימיים בעיקרון, עומדים לפניכם לא אויבים המתכננים להשמיד אתכם, אלא קורבנות שאתם אחראים לחייהם ושכלפיהם אתם חייבים. לכל היותר תורשו לבצע פעו לה משטרתית אל מול אזרחים בלתי חמושים, אך לא תגובה צבאית נגד אויב הרוצה להשמידכם".

וזה עובד. הכל אומר לנו זה כמה שנים שצה"ל איבד את הרצון ואת החזון לנצח את האויב, כל עוד עזה וחיז באללה מהווים סכנת מוות עבורו. התסמונת של האיחוד האירופי מבוססת אפוא על אשמה אירופית, המושל כת על ישראל על יסוד המשוואה "ישראל = פיצוי על השואה". משוואה זו מחוללת השוואה אחרת: "ישראל = נכבה". בהמשך, שתי משוואות אלה מחוללות ציווי כפול: הציווי הרובץ על אירופה כלפי ישראל, והציווי הרובץ על ישראל כלפי הפלשתינים. כאשר ההיגיון הזה אינו מתממש, המשוואה מתהפכת: או אז ישראל מזוהה עם הנאצים, והפלשתינים מזוהים עם יהודי המחנות, ואילו אירופה האשמה נעשית משקיף דואב ו"מוסרי" מאוד בדרמה הזאת. במובן מסוים, ישראל לא יכולה ללבוש את מדי צה"ל, אלא מתחת לכותונת הפסים של המחנות. הזיכרון האירופי של השואה אינו מה שהזיכרון היהודי הוא )או צריך להיות(, ועוד פחות מכך הזיכרון ישראלי. נוסחת הקסם של הפוליטיקה האירופית "שני עמים, שתי מדינות" אינה משרתת אלא את הנוחות הנפשית של אירופה.