הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן להשיג נשק, אינה קשורה רק ברצונם של גורמים עברייניים או עשבים שוטים בחברה הערבית להסתו בב איתו כחלק מ"תרבות" או כרצון להשליט פחד ואימה על האחרים.

זה קשור בעבותות של ברזל גם לנוסחה הפשוטה של היצע וביקוש, וככל שזולג נשק צה"לי לידיים עברייניות - כך הדבר מגביר את התופעה.

שתי שאלות מטרידות מאוד את החברה הערבית: הראשונה - מדוע כאשר מדובר בנשק מוחבא בכל בית או מערה בשטחי הרשות הפלשתינית או בכל מסגרייה ברצועת עזה המייצרת נשק, קיימת יכולת מודיעינית ישראלית עילאית? שלא לדבר על המאמצים המוצלחים לשים יד על כל מקום שיש בו אמל"ח ולמנוע שימוש בו נגד אזרחי ישראל.

השאלה השנייה: כיצד ממשיך לזלוג נשק מהארגון האמון על ביטחונה של מדינת ישראל, מבלי שתופעה זו נעקרת מהשורש? האם יש מדיניות של עצימת עיניים או שמה הכישלון הוא מערכתי? נתוני המשטרה על כמות אמצעי הלחימה בחברה הערבית מבהילים ביותר. אפילו בקרב האוכלוסייה הערבית, בני העדות הדרוזית והבדואית המשרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון, אין כמות אמל"ח כזו שעליה דיברה המשטרה.

למרות מאמצי המשטרה בשנה האחרונה, הגענו למספר מבהיל של קורבנות ששילמו בחייהם כתוצאה משימוש בנשק בלתי חוקי, ועדיין לא דיברנו על אלפי מקרי הירי המכוון אל ביתם של אנשים, חלקם ראשי רשויות, עורכי דין, רופאים ואישי ציבור, שלהם אותם גורמים עברייניים מנסים להעביר מסר באמצעות נשק אוטומטי. בכל המקרים נשק זה הוא נשק צה"לי.

מאז קום המדינה ועד לפני כשני עשורים - כל מי שהחזיק בנשק היה מוכר וידוע. מתי מעט. חלק היו משתפי פעולה עם השב"כ ועם כוחות הביטחון, וחלק היו גורמים עברייניים שהחזיקו נשק ואמל"ח לצורכי הר תעה וכמעט לא השתמשו בו. אולם כיום היוצרות התהפכו, וכל נער בן 14 יכול להשיג כל נשק שנפשו חפצה בו. המשטרה חשפה בכמה מקרים נשקים בתיקי תלמידי תיכון, בגליל, במשולש ובדרום. כאן התופעה שצריכה להדיר שינה מעיני כל אזרח בישראל, יהודי כערבי.

טוב עשתה הממשלה שאישרה אתמול תוכנית למשך ארבע שנים בתקציב של 2.5 מיליארד שקלים. עם זאת, כמעט ואף פעם בעשור האחרון לא היתה בעיה של "תוכניות", אלא של יישום ופיקוח. אולי עכשיו, כאשר הפשיעה הפכה באמת לאיום אסטרטגי על החברה הע רבית ועל החברה היהודית, תצא התוכנית אל הפועל ותיושם במלואה, אף שהתוצאות לא יגיעו להערכתי בשנה וחצי הקרובות, לפחות.

ראוי מאוד שביישום התוכנית יהיו מעורבים גורמים דומיננטיים בחברה הערבית, לצד רשויות מקומיות, ארגוני חברה אזרחית, ארגוני צעירים וחברות המעסיקות מספר עובדים גדול. הסכנה הגדולה היא בקרב צעירים חסרי מסגרות ומוטיבציה ללימודים גבוהים, שיכולים למצוא מפלט בעולם הפשיעה והאלימות.