מותו הנוראי של הנער ברק חורי ז"ל בידי פורע כביש שיכור בערב יום כיפור מצטרף לשורה של אסונות דומים, שהתרחשו בשנים שעברו. המפגש בין רוכבי אופניים היוצאים לרכיבה ארוכה לבין נהגים שיכורים - מסוממים או סתם חארות - מייצר טרגדיות שהלב מתקשה להכיל.

במשך שנים התגאינו שכל עניין התנועה ביום הקדוש אינו מוסדר בחוק אלא בהסכמות חברתיות בלתי כתובות; שהסידור הזה של חוסר תנועה בכבישים מוכיח שניתן לקיים מנהג דתי כה מחייב גם ללא חקיקה, ושחקיקה מייצרת התנגדות והת נהגות דווקאית. הדוגמה המקובלת היא חוק החמץ, שבגללו, כך אומרים, אזרחים אוכלים את הלחם שלהם בפרהסיה בימי הפסח, ולא אכפת להם לדחוף באגט לעין של מי שמאמין ש"לא יימצא ולא ייראה".

אבל בחברה מתפוררת חייבים חוקים שמחזיקים את הפי רורים יחד. אז למרות המחשבה הרומנטית שכיפור יכול בלי חקיקה, אני מתנדב להיות זה שמכניס גם אותו תחת כנפי החוק, כי הוא כבר מזמן לא רק אירוע דתי. במקומות המושב של השבט החילוני הוא גם אירוע של רכיבה על אופניים, הליכה המונית על כבי שים, מפגשי כיתה בכיכרות ומעין חג אקולוגי, הבנוי על ההנחה שאין מכוניות בכלל, למעט רכבי ביטחון ורפואה. לכן, ברגע שנהג עבריין יוצא לכביש אחרי כניסת היום, זה אסון הממתין להת רחשותו, ויש לעצור אותו בטרם עוד משפחה הופכת לגיבורת מוצאי החג.

טיוטת חוק "פקודת יום כיפור" לעיונכם:

.1 החל מרבע שעה לפני כניסת כי פור ועד צאתו אין לנוע ברכב מנועי בכבישי ישראל, אלא בתפקיד המחייב זאת או במקרה חירום.

.2 אדם שינוע ברכב אחרי כניסת כיפור ללא סיבה מוצדקת ייעצר, רכבו ייחנה בצד הכביש, והוא יצטרך להגיע רגלית ליעדו. זה כולל גם "מאחרים בנשף", שנוהגים חצי שעה אחרי כניסת היום ומפזרים מבטי "אוי, סליחה, לא שמנו לב, אל תסתכלו עלינו ככה".

.3 בשבוע לפני החג, יילמדו שיעו רי תיאוריה בסיסית בכל בתי הספר בארץ במערך ייעודי ומותאם, ובסופם ייבחנו כולם, קטן עד גדול. מי שעובר - מקבל אישור בסמס להורים. לא עובר - לא יוצא לרכיבה. ובכיפור, רוכבות ורוכבי אופניים יפעלו על פי חוקי התנועה וינועו בנתיב הימני בלבד, תרגול מעולה להמשך החיים.

.4 תיאסר תנועת כלי רכב חשמליים דוגמת טרקטורונים, רייזרים וכל מיני כלי משחית, שבחסות היום הזה יוצאים לנ סיעות דאווין ברחובות, נהוגים בידי ילדים קטנים.

.5 המשליך אבן על כלי רכב יאבד את יכולתו להוציא רישיון לעשר שנים מהיום שבו יוכל לגשת לטסט.

יותר מדי ילדים הלכו לנו כי סמכנו על רצון טוב. כשאי אפשר לסמוך על רצון טוב - צריך לחוקק חוקים. יש לנו שנה למנוע את אסון יום כיפור הבא.

סדק

כל הארץ סדקים סדקים. פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש שהרצפה שקעה והקיר נפרד מהקיר השני בריב. באים כבאים, אומרים: החוצה לספירה של שתיים, וזהו. מה שיש לאדם בעו למו - ביתו, תכולתו, אוצרותיו, זיכרונותיו, טעמיו, בחירותיו, כספו - הכל במרחק עשרה מטרים, אבל לעולם לא ייפגשו עוד. טראח. זה קורס.

בשביל כל העם זה מחזה שיוקרן פעם בחמש שניות במהדורות החדשות: הבניין נופל, ונופל שוב, והנה, עוד פעם נופל. איזה קטע. אבל בשביל מי שגר שם - זאת קריסת חייהם להרבה שנים.

והנה רואים אותם בחדשות, בעלי הבית שקרס, מבכים את גורל עולמם הקטן, ה 80 מ"ר שהיו רק שלהם, ומרגישים חמי צות כזאת, חמלה אולי, ואיזה מזל שזה לא קרה לי, ויאללה, לסיפור הבא. שתי תאומות שנישאו לשני תאומים ביום נפילת מגדלי התאומים. זה אייטם.

אבל אחרי שהתקשורת הולכת לדרכה, לסיפור הבא, נשארים הדיירים עם הסיפור שלהם, שלא הולך לשום מקום. סיפור על בית לא מבוטח, שהפך את מה שיש לאדם בחייו אלה, קוביית בטון, לאבק, לכלום, לחתיכות שטרקטור מעמיס על משאית. חתיכות שהן חלום שלהם על מקום משלהם שהתרסק. דלא

ניידי? באבוהה ניידי. למזבלה ניידי.

וזאת בעיה, כי מי שגר בבניינים הסדוקים האלה, השבורים האלה, המסוכנים האלה, הם דיירים שלא היתה להם אופציה לרכוש גימור יותר משובח. את זאת ידם משגת. ברור גם שבגלל חיסרון כיס, אנשים לא עושים ביטוח מבנה שכולל התמוטטות עצמונית. וככה יוצא שהם נשארים לבד, מול אבק חייהם, ואת זה כבר לא ָיראו במהדורה. משעמם.

תהיה נחמדה המדינה, ולא תיתן לאנשים לחזור לריבוע מספר 1 בסולמות וחבלים של חייהם. שלא יצטרכו להטריח עצמם לבית המשפט הגבוה לסדק.

בכל מקרה, המציאות הסדוקה שלנו כאן בעם ישראל, קרבות ה"מושחת" ב"נוכל", מתחילים לצוץ גם בקירות הבתים. כל יום יומיים בניין. מה קרה? עמדו יפה כל השנים, ופתאום נתבקעו? ובניין הרי לא מתבקע בבת אחת. תהליכי עומק משפיעים על חוזקו, חלודה, התנפחות, התפוררות, ואני לא יכול שלא לח שוב שאנחנו כעם במצב הזה. החלדנו, התנפחנו, התפוררנו. כמו בחומר, ככה ברוח, תמיד. וכשנמצאים במצב הזה, מתפתים לשים טיח חדש ולא לטפל לעומק, ולקרוא לזה אחדות.

יש הרבה סדקים. חייבים לפתוח כל אחד, עד הברזל. למ רוח חומר, לצקת סביב, לשים טיח, לצבוע. בבניינים ובחברה. "במקום שאפשר לתקן סדקים בקירות - אפשר לאחות סדקים בלבבות". משפט שלא הוכח מחקרית, אבל נראה אחלה על קיר בבית ספר.

טעמים

ישב אצלי חבר בגינה, הוציא סיגריה ועישן. הרחתי שמ שהו אינו כתמול שלשום. ריח הסיגריה הזכיר לי ריח של טבק בטעמים שנהוגים בנרגילות. התעניינתי. סיפר שלאחד ממותגי העישון המובילים יש סיגריות בטעמים. לוחצים עם השיניים על הפילטר, ומיד טעם של אוכמניות מתפשט בחלל הפה. הייתי סקרן. ניסיתי, למרות שאני לא מעשן כבר שנים, וכן, טעם פירות מעושנים התפשט בחלל פי. טפו.

אחד מקווי ההגנה של אנשי תעשיית ההרג ההמוני מעישון הוא שהם מוכרים למכורים, אבל אינם מנסים לגייס מעשנים חדשים. ברור וידוע לכל שזה שקר גס, אבל מורשת אי הלוחמה הנחרצת בחב רות הטבק ממשיכה מימי ליצמן וקודמיו גם לימים אלה. וזה לא מובן, כי מדי שנה מתים יותר אנשים מעישון מאשר מקורונה - כ 8,000 איש ואישה הול כים לעולמם משתעלים ומחוסרי יכו לת לנשום בגלל הסיגריות, יותר מכל קורבנות הקורונה בשנתיים שהיא כאן.

כשיצרני הסיגריות מכניסים טעמי פירות למוצר שלהם, הם פונים לצעי רים. כמו חוטף ילדים שמחלק סוכריות בגן שעשועים. הם מנסים למשוך חזרה צרכנים שעברו למגולגלות, לאידוי, לחימום טבק. הם מטשטשים במכוון את הטעם הבלתי נסבל עבור חך צעיר ותמים, באמצעות טעם מלאכותי של פרי כדי שההתמכרות תצא לדרך. המוח יהיה חייב ניקוטין כדי להירגע מה צורך בניקוטין, ועוד לקוח יעלה על הסרט הנע בדרך למוות מוקדם, בני כוי הוצאות קבועות על טבק לכל חייו.

איך יכול להיות שאנשים ונשים שע בודתם מביאה בוודאות מוחלטת למות הלקוחות שלהם בטרם עת ובייסורים נוראיים יכולים להחזיק משרדים וציי רכב, ולפרסם, ולפעול בכנסת, ולהמשיך לייצר רווחים אסטרונומיים, ולהיות אזרחים לגיטימיים בחברה? שום דבר לא יעזור מול אלה. ליבם לב פילטר צהוב, ומחשבתם רק על כיסי המעשנים, לא על נכדיהם של המעשנים, שלא יזכו להכיר את סביהם. כולם - מהמנכ"ל עד אחרון המפיצים - צריכים להיתבע על רצח בכוונה תחילה ולשבת במאסר עולם בתא בריח אוכמניות.

לכן, כשאהיה שר הטבק, אקבע תאריך שממנו כל מי שכבר מעשן יקבל אישור לרכישה, ושאחריו לא יינתנו עוד אישורים למעשנים חדשים. נושאי אישור יוכלו לרכוש סיגריות ב 100 שקלים לחפיסה במרשם בבתי מרקחת. ההיצע יצומצם לסוג אחד בלבד, עדיף נובלס. חברות הטבק יגורשו מהמדינה, פי צוציות לא יוכלו למכור טבק, ורחוב מרטין גהל בפתח תקווה - הרחוב של מפעל דובק על שם מקימו - ישונה לרחוב הסרטן.

ככה מנצחים מגיפה. הספר בדרך.