עיתון ישראל היום

T'L הTהN

Michali100@gmail.com

סמל איתן גיל נולד כשכף ידו השמאלית קטנה ושלוש מהאצבעות חסרות אבל הוא לא נתן למגבלה הפיזית לעצור אותו: רכב על סוסים, ניגן באורגן ובגיטרה, ונלחם להתגייס לשירות קרבי היום הוא קלע חוד בצנחנים, אוחז ברובה בשתי האצבעות הנותרות - ומוכיח שגם עם פגם קשה ביד אפשר להצליח "אני יודע בוודאות שאם הייתי נולד עם חמש אצבעות - לא הייתי חזק מנטלית כמו שאני"

ההאפוד חום בשטח המטווח בגזרת איו"ש כבד. שמונה חיילים מגדוד 202 של חטיבת הצנחנים עומדים בשמש הקופחת ומ תאמנים שעות בירי למטרות. למרות

המעיק והעייפות המצטברת, הם ממוקדים במטרה אחת: לנצח באליפות הקלי עה הצה"לית השנתית, שתתקיים ב 7 באוקטובר במתקן אדם.

סמל איתן גיל (20) מרחובות, קלע החוד של הגדוד, מרים את הרובה שלו, מסוג ,M4 שעליו מותקנת כוונת שמגדילה את תצוגת המטרה פי ארבעה. הוא דורך את הנשק, כורע לעמדת ירי, ואז תומך ברובה בשתי אצבעות כף ידו השמאלית - בעוד האצבע המורה סוחטת אט אט את ההדק. מקבץ הקליעים שהוא משחרר יוצר במטרה מקבץ פגיעות בקוטר קטן.

לכאורה, הישג שמצופה מקלע חוד מובחר, שבעת פעילות מבצעית חובר לחוליה הקדמית ומיומן לי רות בתנאים קשים, כולל בלילה ותוך כדי תנועה. אבל במקרה של איתן, מדובר בניצחון הרוח על הגוף, לא פחות, ובהוכחה ששום מגבלה פיזית לא תעמוד בדרכו של הצעיר השאפתן.

עקב סיבוך נדיר שהתפתח בגופו כשהיה עובר ברחם אמו, נולד איתן עם כף יד שמאלית קטנה, שחסרות בה שלוש אצבעות. למעשה, האגודל והזרת הן האצבעות היחידות שמשמשות אותו, כמו צבת, בכל פעולה שהוא עושה ביד שמאל.

במבט ראשון קשה להבחין בשוני בכף ידו. רק בחינה קרובה ומעמיקה מגלה את הצורה הייחודית שבה היא בנויה. "החבר'ה כאן אינם מהפלוגה שלי, והם לא שמו לב שיש בי משהו אחר", הוא מסביר. "רק כשהראיתי להם את היד הם קלטו. את מבי נה? הם התאמנו איתי שעות בלי להבחין שאין לי כף יד שלמה". אולי מפני שלא הצגת מולם שום קושי פיזי.

"זה תמיד משעשע אותי. אני יכול לעשות הכל גם עם שתי אצבעות. האצבעות האלה הן כמו שריר שצריך לבנות. ככל שמתאמנים, הופכים אותו ליותר חזק, ואז אתה לא מרגיש מגבלה". תיכף תגיד שחמש אצבעות זה מיותר.

"לא אמרתי את זה. אין ספק שחמש אצבעות נותנות אחיזה טובה יותר, אבל יחד עם זאת, אני יודע בוודאות שאם הייתי נולד עם חמש אצבעות - לא הייתי כל כך חזק מנטלית כמו שאני היום".

כעבור ימים אחדים אנחנו נפגשים שוב, לשיחה בבית קפה. איתן מגיע במדי א', שמחמיאים מאוד לגופו החסון. הוא מתנשא לגובה 182 ס"מ, ואת פניו מעטר זקן שחור קצר, שמבליט את עיניו הכחולות. הליכתו זקופה, גאה ומשדרת ביטחון.

במשך שנים בחר, לדבריו, "לא לשים פוקוס על המגבלה" ולשדר עסקים כרגיל. אך כעת, לראשונה בחייו, הוא מוכן לדבר עליה בפומבי, כדי להעביר מסר מעצים על חלומות ועל היכולת להגשימם, למרות הכל.

"כשנולדתי, הרופא ראה את כף היד שלי ואמר להוריי שאני כנראה לא אהיה פסנתרן ולא אוכל לפרוט על גיטרה. ונחשי מה: מגיל 15 אני מנגן בגיטרה ובאורגן. מבחינתי, ניצחתי כל סטטיסטיקה, כל אמירה וכל מחשבה שהיתה אמורה לתייג אותי במשבצת של אדם עם נכות. וזה המסר שחשוב לי להעביר בראיון הזה". הוא נולד בבית החולים

קפלן ברחובות, בלידת ואקום, בתום 39 שבועות של היריון תקין לחלוטין. אמו, אורנה ,(52) אשת חינוך לגיל הרך, ואביו, דודי ,(55) עובד תעשייה ביטחונית, שהתג רשו לפני חמש שנים, חיכו בקוצר רוח להצטרפותו

"מאז ומתמיד עשיתי הכל, בלי הנחות. כל פעולה למדתי לעשות קצת אחרת, ולהשתמש במה שקיים. בקיר טיפוס, למשל, במקום לאחוז בבליטות כדי להתרומם, אחזתי חזק עם כל כף היד, וניסיתי לפצות על האצבעות החסרות על ידי חיזוק שתי הקיימות"

"כשנולדתי, הרופא אמר להוריי שכנראה לא אהיה פסנתרן ולא אוכל לפרוט על גיטרה. ונחשי מה: מגיל 15 אני מנגן בגיטרה ובאורגן. מבחינתי, ניצחתי כל סטטיסטיקה, כל אמירה וכל מחשבה שהיו אמורות לתייג אותי במשבצת של נכות"

למשפחה, לצד אחיו הבכור, אבישי, שהיה אז בן שנ תיים וחצי. "איתן היה ילד עקשן כבר לפני שיצא לאוויר העו לם", משחזרת האם אורנה בחיוך. "הוא סירב לצאת, ולמעשה שכבתי בחדר הלידה 23 שעות וחצי". את זוכרת את הרגע שבו הבחנת לראשונה בכף ידו?

"עברו שני עשורים מאז, ואני זוכרת כאילו זה קרה אתמול. כמה שניות אחרי שאיתן נולד, ואחרי ששמעתי את הבכי שלו - הביאו אותו אלי. הייתי מותשת ומטושטשת מהיממה בחדר הלידה. ברגע שהניחו אותו על החזה שלי, ראיתי את כף היד הלא מושלמת. בתגובה ראשונית צרחתי ובכיתי. הייתי בהלם. שום דבר בחיים לא מכין אותך לדבר כזה". הרופאים לא הסבירו מה בעצם קרה?

"הם עצמם היו בשוֹק, ולא באמת ידעו מה להגיד. הרגשתי כעוסה, מופתעת ואבלה. הרי עשיתי הכל לפי הספר, לא דילגתי על אף בדיקה. אף אחד לא ידע להגיד לי אם זה גנטי או אם זה רק סימפטום למכלול של בעיות אחרות. אני רציתי לדעת מה קרה לילד שלי, וצעקתי שיקראו לעוד רופאים לבדוק אותו".

בתוך דקות פשטה בבית החולים השמועה על "הילד ללא אצבעות", ורופאים סקרנים מכל המח לקות נהרו לחדרה של אורנה, לראות במו עיניהם את איתן הקטן.

24 שעות ישבו מיטב הגנטיקאים, האורתופדים והכירורגים של בית החולים, בניסיון לפענח מה גרם לכף היד לא להתפתח, ובסופן הגיעו לאבחנה שמדובר ב"אמניוטיק בנד" )מיתר אמיונטי( - תופעה נדירה שמתרחשת אחת ל 10,000 לידות.

"הסבירו לנו שבמהלך כל היריון, השליה מפרי שה סיבים שומניים שהם ממש כמו חוטים", משחזרת אורנה. "לרוב הם מתמוססים במי השפיר, אבל אחת ל 10,000 לידות החוטים הללו לא מתמוססים, והם נכרכים סביב איברי הגוף השונים, כמו האצבעות במקרה של איתן, הגפיים ואפילו הראש. לעיתים היריון כזה מסתיים בהפלה".

האב, דודי: "החוטים השומניים נקשרו סביב האצ בעות של איתן בדיוק בשלב שהן התחילו להתפתח, ולמעשה החזיקו את יד שמאל שלו מקובעת, קצרה וקטנה מהרגיל. כף היד היתה מקופלת כלפי פנים, והמראה הראשוני היה מבהיל". לא הבחינו בבעיה בבדיקות השגרתיות במה לך ההיריון?

אורנה: "בדרך כלל, תינוקות ברחם נמצאים עם כף יד מאוגרפת, ולכן אחת הדרכים לוודא התפת חות תקינה היא לספור את מספר העצמות בגב כף היד. אצל איתן הן היו מושלמות, כך שלא היה אפשר לדעת מראש שיש בעיה". אם היית יודעת מראש, היית מסיימת את ההיריון?

"חד משמעית לא. אהבתי את איתן לאורך כל ההיריון, ונקשרתי אליו. אם היינו יודעים מראש, זה היה פשוט חוסך לנו את ההלם הראשוני. חוסר הידיעה וחוסר היכולת להתכונן לכך הם החלק הקשה והט ראומטי בכל הסיפור".

דודי: "זמן קצר אחרי הלידה וההתאוששות מההלם החלטנו שנעשה הכל כדי להעניק לאיתן את הטוב ביותר - כך שיהיו לו חיים נהדרים ומאושרים".

ההחלטה הוכיחה את עצמה, ובנתה את איתן כילד חזק פיזית ומנטלית, שלא נרתע מקשיים ולא עושה לע צמו הנחות.

כבר בבית החולים הנחה אותם פיזיותרפיסט לבצע עי סויים בכף ידו של התינוק, כדי לחזק אותה. "כשאבישי הגיע לבית החולים, לראות לראשונה את אחיו הטרי, הסברתי לו שאיתן נולד עם יד קטנה בלי אצבעות. הראיתי לו איך אפשר לסייע, ואבישי התחיל מייד לעשות לו עיסויים. מאותו רגע ההתייחסות של כולנו לאיתן היתה כמו אל ילד רגיל".

דודי: "הכל נעשה באופן הכי טבעי שאפשר. כשאיתן התחיל להושיט יד לתפוס חפצים, תמיד הושטנו לו ליד שמאל. גם כשבנינו בלגו, שמנו את כל החלקים בצד שמאל שלו, כדי שישתמש ביד הזו כמה שיותר, בלי שנראה לו שזה אישיו מבחינתנו.

"אני זוכר שבמשחק, תמיד הייתי זורק אליו כדורים לצד שמאל, והוא היה מתעצבן שאני 'זורק לו עקום'. עשיתי את זה בכוונה, והוא בכלל לא ידע. השיא היה כשבאחת הפעמים נתתי לו לצייר על דף מאוד גדול, שחייב את יד שמאל שלו לתמוך בדף, בעוד יד ימין מקשקשת עם הצבע. בשלב מסוים איתן אמר שהת עייפה לו יד ימין, ובשיא הטבעיות העביר את הצבע ליד שמאל והמשיך לקשקש. מבחינתנו זה היה רגע מכונן, שבו הבנתי שהוא ממש כשמו - חזק ואיתן - ושאין דבר שהוא לא יוכל לעשות בחייו".

איתן מחייך במבוכה, ומודה שלא ידע שהמניפו לציות הקטנות שעשו לו הוריו היו מכוונות. "מאז שאני זוכר את עצמי, אני עושה הכל בלי הנחות. הייתי ילד מאוד פעיל שרוכב על אופניים, מטפס על עצים ועל כל מתקן בגינות שעשועים. אפילו רכבתי על סוסים, והיה לי מנוי לקיר טיפוס בתל אביב. אני לא יודע אם זה בגלל היד או לא, אבל תמיד אהבתי פעילויות ספורטיביות". איך התגברת על הקשיים?

"בכל פעולה שעשיתי למדתי לעשות קצת אחרת, ולהשתמש במה שקיים. בקיר טיפוס, למשל, במקום לאחוז בבליטות שעל הקיר כדי למשוך את עצמי למעלה, אחזתי חזק עם כל כף היד, וניסיתי לפצות על האצבעות החסרות על ידי חיזוק שתי האצבעות הקיימות. אין ספק שזה אתגר אותי מאוד וחיזק אותי". איתן התחנך בגן

"כלנית" בקיבוץ גבעת ברנר, ובגיל חמש עבר לגן ברחובות, במתחם בית הספר הפתוח "השיטה", שם למד עד כיתה י"ב. "במרכז החצר בבית הספר יש עץ שיטה ענק, שכל הזמן הייתי מטפס עליו. בכלל אני מאוד אוהב לטפס", הוא משחזר. אתה זוכר מתי הבנת לראשונה שיש בך משהו שונה מהילדים האחרים?

"אני לא זוכר רגע ספציפי. אני חושב שזה משהו שידעתי מאז ומתמיד. מין הכרה כזאת, מגיל אפס. אמא סיפרה לי שכבר כתינוק בן כמה חודשים הייתי בוחן כל הזמן את היד שלי. "הילדים האחרים לא הציקו לי. אולי לפעמים היו אומרים לי 'איזה מגעיל זה נראה', או שהיו מסתכלים על היד ושואלים שאלות. אני לא חוויתי את זה כה צקה. תמיד הייתי מאוד פתוח עם זה, מסביר לכולם שככה נולדתי, וזהו. מהר מאוד זה היה הופך לשקוף". אורנה: "איתן כנראה לא זוכר, אבל סביב גיל חמש הוא חזר מהגן ואמר שהחלום שלו הוא שיהיו לו אצב עות רגילות. בכיתה א' הוא הגיע פעם הביתה עצבני, ואמר שנמאס לו שכולם מסתכלים לו על היד, ושהוא מכניס אותה לכיס כדי שלא יראו. "אמרתי לו שזה הגוף שאיתו הוא הגיע לעולם - ואיתו הוא צריך להס תדר. אפילו הצעתי לו להתמודד עם זה בהומור, ושבפעם הבאה שמישהו יעיר לו משהו על היד, שיענה שהוא נלחם בדוב או באריה, וזאת תוצאת הקרב. היתה תקופה שזה באמת מה שאיתן היה מספר לילדים". ההתמודדות עם

ידו השמאלית היתה רק אתגר אחד בחיי איתן. כשהיה בן שמונה וחצי לקה באפילפסיית ילדות, שלוותה בהתקפים. "במשך חודש הייתי לסירוגין בבית החו לים שניידר, ובעיקר הפריע לי שלא יכולתי ללכת לבריכה. ההורים פחדו שאקבל התקף בתוך המים".

אחרי חודש של בדיקות נמצא מינון הכדורים המ תאים למניעת התקפים נוספים, והמחלה נכנסה, לד ברי איתן, לשליטה, ולא הפריעה לו - עד שבגיל 15 נעלמה כליל.

ואם זה לא מספיק, גם לקויות למידה שמהן סבל )"לא יודעים בעקבות מה"( הקשו עליו את הקריאה עד כיתה ו'. "מזל שהייתי בבית ספר פתוח, ובמקום להיכנס לכיתה הייתי מטפס על העצים בחצר". בכי תה ו' אובחן רשמית עם קושי לקרוא מילים ברצף.

"אני זוכר שאמא היתה יושבת איתי שעות על גבי שעות, מלמדת אותי בהרבה סבלנות. הלימודים האלה היו מאוד משעממים, אבל הבנתי שאני חייב לעבור אותם. בסופו של דבר הוצאתי בגרות מלאה עם חמש יחידות לימוד במגמת כדור הארץ, וגם הפעם השגתי את מה שרציתי והוכחתי שאני יכול".

אורנה: "איתן הוא ילד יחיד ומיוחד, שלא פעם ולא פעמיים מלמד אותי איך להתמודד עם דברים, ואיך להתבונן על סיטואציות מסוימות. כשהוא היה בן 7 ישבתי איתו בבית קפה, ודיברנו על פוליטיקה. הוא אמר לי ש'הכי טוב להיות באמצע'. כששאלתי למה, הוא הסביר לי שמהאמצע רואים את כולם, גם את ימין וגם את שמאל, גם מלפנים וגם מאחור. זאת תובנה שלא תיאמן מילד בן .7

"מעבר לכך, הוא תמיד היה מציב לעצמו מטרות ומשיג אותן. הוא לימד את עצמו לנגן בגיטרה, ויש לו הרבה גיטרות בבית, גם אקוסטיות. הוא לימד את עצמו לנגן באורגן, וכל זאת למרות שזה הדבר היחיד שבבית החולים אמרו לי שהוא לא יוכל לעשות". איך לומדים לנגן בגיטרה ובקלידים בלי שלוש אצבעות?

"זה לא כזה מסובך", איתן מצטנע. "לאחי אבי שי היתה גיטרה חשמלית, ויום אחד לקחתי אותה

והתחלתי לשחק בה. להפתעתי, הצלחתי לנגן. זה היה כל כך כיף, שזה דרבן אותי להמשיך.

"למדתי הכל דרך סרטונים באינטרנט, שמלמדים איך לנגן. במקום להשתמש באצבעות שהם הראו, תמרנתי על המיתרים עם שתי האצבעות שכן יש לי. בגיטרה, כל עוד לא צריך לפרוט עם שלוש אצב עות - אז הכל בסדר. במקלדת האורגן אפשר לעשות הכל עם אקורדים, ויד שמאל רק מלווה את יד ימין. יש קטעים מסוימים שעושים אקורדים מלאים, ואז אני צריך את כל היד, אבל זה לא קורה בדרך כלל בשירים שאני מנגן". המכשול הגדול

בחייו, שאיתן הכין את עצמו זמן רב למאבק מולו, היה גיוסו לשירות קרבי - חלום שליווה אותו מילדותו.

בצה"ל אין הנחיות חד משמעיות לגבי פרופיל צבאי וגיוס של חיילים שכף ידם אינה שלמה, וכל מקרה שכזה נבדק לגופו. "ממה שאני יודע, יש צעירים עם כף יד כמו שלי שלא נותנים להם להתגייס, אלא רק להתנדב, ויש כאלה שכן. לי היה ברור שאני לא מוותר על גיוס", הוא אומר. למה היה חשוב לך כל כך לבחור בקרבי?

"מאז שהייתי ילד הצבא משך אותי, ואולי בתוך תוכי גם רציתי להוכיח שאני מסוגל. אני זוכר שתמיד רציתי להתחפש לחייל, וידעתי שכשאגיע לגיל צו ראשון, הדברים לא ילכו חלק. קניתי תוכניות של מב חנים פסיכוטכניים לשיפור הנתונים האישיים, שניתן לפתור במחשב בבית, ופשוט פתרתי מלא מבחנים. במקביל הלכתי לפסיכולוגים, כדי שייתנו לי חוות דעת שאני יכול לעשות הכל. למבדקי הצו הראשון הגעתי עם תיק מסמכים מלא ומסודר, שיוכיח לצבא שלא כדאי לו לוותר עלי". וזה הצליח?

"הרופא בצו הראשון הסתכל על התיק, ושאל אותי איך אני מחזיק ומרים באמצעות יד שמאל. עניתי לו שאני עושה את זה בלי בעיות, ושעד היום לא נתקלתי במכשול כלשהו שיעצור אותי. הוא הבין שאני עם מו טיבציית שירות גבוהה, ושאני לא מתכוון לוותר, ולכן הפנה אותי לוועדה רפואית לתפעול נשק בצריפין".

בנובמבר 2017 הגיע איתן לוועדה הרפואית, מלווה באביו. "הוועדה הורכבה מקצין בטיחות ושני פרופ סורים. ברגע שנכנסתי, אחד הפרופסורים אמר לחברי הוועדה הנוספים: 'יש פה בעיה ביד שמאל'. אבא שלי ישר אמר לו שזאת לא בעיה, ושמעולם גם לא היתה. הם שאלו אותי שאלות, ואז קצין הבטיחות הגיש לי רובה M4 ומחסנית, וביקש ממני להכניס את המחסנית פנימה, לדרוך את הנשק ולהיכנס לעמדת ירי". איך ידעת לדרוך בכלל נשק?

"לחברים שלי היה רובה 'איירסופט', שהוא כמו רובה אמיתי, אבל יורה כדורי פלסטיק קטנים. הייתי מתאמן בו הרבה. ממשחקי המחשב בבית ידעתי איך מפרקים נשק לחלקים - בלי שאגע בכלל ברובה אמיתי.

"ברגע שקצין הבטיחות הגיש לי את הנשק, בתוך עשר שניות הכנסתי את המחסנית, דרכתי ונכנסתי לעמדת הירי. הקצין טפח לי על השכם ואמר שהוא נכח בוועדה דומה 13 פעמים, וזאת הפעם הראשונה שהוא רואה נער שלא מחזיק את הנשק הפוך".

אחרי שצלח את שלב הוועדה הרפואית המיוחדת לתפעול נשק, נקבע לאיתן פרופיל צבאי ,82 ותאריך גיוסו לצנחנים נקבע לנובמבר .2019 "בוועדה אמרתי שאני רוצה שייטת או שלדג, אבל אחד הפרופסורים שהיו שם שירת בעבר בצנחנים ואמר לי: 'שייטת וש לדג לא תוכל, אבל אם תרצה צנחנים או גולני - אני חותם לך'. ככה הגעתי לצנחנים, ואני מאוד מאושר מהבחירה הזאת". הבאת בחשבון אופציה שאולי, ברגע האמת, לא יאשרו לך להתגייס לקרבי?

"המטרה שלי היתה לקבל פרופיל כמה שיותר גבוה, שיאפשר לי ללכת ליחידות קרביות, אבל ברור שה באתי בחשבון שלא תמיד מקבלים את מה שרוצים, וניסיתי שלא לפתח יותר מדי ציפיות. אבא שלי הכין חמש 'תוכניות מגירה', לפי סדר יורד, להתמודדות עם חוסר הצלחה - שבמקרה הזה לא היה ממש תלוי בי.

"תוכנית ראשונה היתה קומנדו, שייטת ושלדג; תוכנית שנייה - צנחנים או גולני; תוכנית שלישית היתה ללכת לשריון; התוכנית הרביעית כללה את כל תפקידי המודיעין וחיל האוויר; והתוכנית החמישית, שממש לא רציתי להגיע אליה, היתה שלא יאשרו לי בכלל להתגייס. לשמחתי, נעצרנו בתוכנית השנייה".

דודי: "אחד הדברים שתמיד אמרנו לאיתן היה שאם נופלים - קמים, ובפעם הבאה מצליחים. ככה איתן חי את חייו. הוא יודע שהשמיים פתוחים לכולם, וכל אחד יכול לעוף לאן שהוא רוצה". ליום הגיוס הגיע

איתן מלווה בהוריו. לראשונה בחייו נפרד מהבית ומחברי הילדות שהכירו וקיב לו אותו. "מאוד חיכיתי לרגע הזה, והיתה התרגשות ואולי גם קצת חששות מההליכה אל הלא נודע. אבל לא חששתי לרגע מחוסר היכולת שלי להתמודד". איך החבר'ה בטירונות הגיבו למראה היד שלך?

"רוצה לשמוע קטע? אף אחד לא שם לב - עד שהצגתי את עצמי וסיפרתי מיוזמתי על היד. היו קצת שאלות, אבל מהר מאוד זה כבר לא היה עניין. הם רואים שאני עושה הכל כמו כולם. עד עכשיו לא נתקלתי בשום קושי שעצר אותי".

הוא עבר טירונות רובאי 05 בבסיס האימונים של חטיבת הצנחנים בדרום הארץ, ולאחריה ארבעה חו דשי אימון מתקדם והשלמה לרובאי ,07 שבמסגרתם יצא לקורס קלעים ולקורס נווטים. את קורס הצניחה עשה בסוף טירונות רובאי .07

"תפקידו של הקלע, בגדול, הוא להיות העיניים של הפלוגה. הוא נמצא תמיד בפרונט", הוא מסביר. "תפקיד הנווט הוא לקחת מפה וליצור ציר הליכה מנקודה א' לנקודה ב', באופן הכי בטוח ובתוואי הכי נכון למטרה". בחרת בתפקיד הקלע כדי להוכיח לעצמך ולכולם שגם בזה אתה יכול להצטיין?

"האמת היא שלקלע ימני היד השמאלית היא לא פקטור. צריך דיוק ויציבות, ואת זה יש לי. ועדיין, עצם השימוש בנשק הוא בהחלט סוג של ניצחון. הקלע הוא תפקיד שרציתי כבר מההתחלה, ועוד בטירונות חפרתי על זה למפקד שלי, עד שלשמחתי הצלחתי לקבל אותו".

ב 12 בדצמבר 2020 סיים את המסלול רשמית, ונ בחר על ידי מח"ט הצנחנים למצטיין הפלוגתי.

דודי: "בגלל הקורונה, טקס הסיום נערך ללא הורים, אבל אין לי ספק שאם הייתי נוכח שם, הייתי מתפרק מרוב התרגשות".

בתום המסלול עלה איתן עם גדודו לתפוס קו בג זרה הצפונית. כשאני שואלת על קשיים או תסכולים שהצבא עימת אותו איתם, הוא ממהר להדגיש שלא חווה כאלה. "כל קושי, גם אם קיים, הוא אתגר, ואני הגעתי מוכן מבחינה פיזית לצבא. התאמנתי הרבה לפני, וחייתי על תזונת חלבון. מבחינה מנטלית, החיים שלי הכינו אותי לרגעים האלה, שבהם צריך חוזק נפשי. כך שהכל היה בסדר". נדרשת לעשות התאמות מיוחדות לציוד הצה"לי?

"הדבר היחיד שאבא שלי עשה לי זה שפצור של הכפפות הטקטיות שיש ללוחמים. אלה כפפות עם מגינים על האצבעות וכף היד. הוא גזר את האצב עות החסרות מהכפפה ותפר בלעדיהן. מלבד זה, בכל הציוד אני עושה שימוש רגיל". בשיעורי הצניחות לא עלה בך חשש שבאוויר לא תצליח להפעיל את המצנח?

"בצניחה חופשית המצנח נפתח לבד, כך שלא היתה לי בעיה. יש שלב מסוים שבו צריך למשוך חזק בחלק של המצנח, וזה שלב שבו קצת חששתי, אבל עשינו על זה הרבה מאוד אימונים, והכל היה בסדר". בעוד כשנה

עתיד איתן להשתחרר, ולהתחיל את חייו האזרחיים. "אין לי שאיפה להמשיך בקריירה צבאית. התגייסתי כדי להוכיח לעצמי שאני יכול לעשות שירות קרבי מלא".

לדבריו, אין לו עדיין תוכניות לאזרחות. "אני מניח שאעבוד קצת ואסע לטייל בחו"ל כמו כולם. אחר כך הכל פתוח. הדבר היחיד שאני יודע הוא שאני לא אלמד אמנות, זה ממש לא בשבילי. לא הייתי מגדיר את עצמי כבחור אמנותי", הוא מחייך.

נכון לעכשיו, אין לו אהבה. "אין לי חברה, וכש תהיה לי - היא תצטרך לראות מעבר ליד עם האצ בעות החסרות. אם היא תראה בזה חיסרון, אני לא אהיה איתה. אני גם לא אנסה להוכיח לה שלא מדובר בחיסרון. זה פשוט לא יקרה בינינו". מה המסר שאיתו תרצה לסיים את הראיון?

"אני ממליץ לכולם לקרוא את הספר 'סדר את המיטה שלך', של אדמירל ויליאם ה. מקרייבן. זה ספר קצר עם עשרה טיפים לחיים. מאחורי כל טיפ יש סיפור עם הרבה משמעות מהשירות הצבאי של הכותב. הספר הזה נתן לי הרבה מאוד מוטיבציה, ולקחתי ממנו המון.

"אני ממליץ לכל מי שמתמודד עם קשיים מכל סוג לקרוא את הספר, ולזכור שהחיים קשים ולא תמיד יהיו לטובתך - אבל כל דבר הוא אפשרי. אל תקבעו מגבלות, אל תתייגו הגדרות, כי הכל פתוח והר שות נתונה". מה האתגר הבא בחיים שאתה שם לך למטרה?

"בזכות קורס הצניחה בצבא, גיליתי שאני מאוד אוהב את האדרנלין הנלווה. האתגר הבא שלי ללא ספק יהיה צניחה חופשית באזרחות".

"בוועדה הרפואית קצין הבטיחות הגיש לי רובה ,M4 וביקש שאכניס את המחסנית, אדרוך את הנשק ואכנס לעמדת ירי. בתוך עשר שניות עשיתי הכל. הקצין טפח לי על השכם, ואמר שזאת הפעם הראשונה שהוא רואה נער שלא מחזיק את הנשק הפוך" "אבא שלי שפצר לי את כפפות הלוחמים, גזר את האצבעות החסרות ותפר בלעדיהן. מלבד זה, כל הציוד הצה"לי שלי רגיל. בצניחה חופשית יש שלב שצריך למשוך חזק בחלק של המצנח, וקצת חששתי, אבל עשינו על זה הרבה מאוד אימונים, ובסוף הכל היה בסדר"

ספורט

he-il

2021-09-24T07:00:00.0000000Z

2021-09-24T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.israelhayom.co.il/article/283068417460033

Israel Hayom