במחצית השנייה של חודש ספטמבר 1951 החלו תושבי ירושלים לסבול ממתקפה טורדנית של מיליוני יתושים. כל ניסיונות העירייה למגר את הנגע עלו בתוהו, והיא הודיעה ש"בשלב זה, האמצעי היחיד למלחמה ביתוש הוא התקנת רשתות על החלונות". הבעיה היתה שמלאי הרשתות אזל כבר מזמן, לא רק בחנויות אלא אף בשוק השחור, ואיש לא ידע מתי תחודש אספקתן.

קשה במיוחד היה מצבם של התיירים, שמילאו את כל בתי המלון וההארחה בבירה בתקופת חגי תשרי העמוסה. רופא המחוז, ד"ר סוריאנו, הודיע שהסיבה העיקרית למתקפה הקשה של היתושים היא העובדה שבמהלך השנה האחרונה נעלמו או נגנבו מכסי הפח מעל חלק מדודי המים )שהוצבו באותם זמנים על כל גג(, והדודים הח שופים מהווים מדגרה ליתושים.

גם ניסיונה של מחלקת התברואה לטהר את הדוודים בעזרת כימיקלים לא הועיל - וגם יצר חרושת של שמו עות בעיר שכימיקלים אלה הם הגורם, כביכול, להידבקות במחלת שיתוק היל דים )פוליו(. חבורה של תושבים נזעמים התרכזה מול בניין העירייה והשליכה אבנים שניפצו חלונות רבים.

במשך שבועות ניסתה מחלקת הת ברואה של העירייה, ביחד עם מומחי משרד הבריאות, למצוא פתרון למכת היתושים, אך ללא הועיל. אחד מבכירי העירייה, שביקש להישאר בעילום שם, אמר לכתב העיתון "דבר": "אנחנו הר מנו ידיים! כל שנותר הוא להמתין לימי הסתיו הקרירים, בתקווה שהקור יחסל את היתושים. מצידנו נראה שכל מה שאנחנו עושים גורם ליתושים לשגשג".