טקסים הם חלק מהחיים של כולנו. נוהגים לומר שאנשים דתיים נמשכים יותר לטקסים, אבל זה לא מדויק. אני מכיר דתיים שטקסים מביכים אותם ומכווצים אותם. בכל שבת הם מתחננים שמישהו אחר יעשה את הקידוש במקומם, וכשהם ממש חייבים, הם בולעים מילים וממהרים לסיים עם זה.

מצד שני, כבר פגשתי אתיאיסטים שהחיים שלהם מלאים טקסים קטנים וגדולים. הם אובססיביים לציון תאריכים, וכל הכנה של כוס קפה, או שמועות על השקת גאדג'ט חדש, הן סיבות מעולות עבורם לעצור הכל ולעבור לתדר טקסי וח גיגי, כולל נאום וכוריאוגרפיה תואמת. ריטואלים הם ככל הנראה משהו כלל אנושי ואפשר לומר עליו, בהכללה גסה, כמה דברים.

.1 במבט מהצד, הטקסים שלך עשויים להיראות מאוד מוזרים בעיני אחרים. המחווה הקטנה שבעיניך היא יקרה מעל ומעבר למה שאפשר להסביר, תיראה הזויה ומגוחכת למי שבא מחוץ לעולם שלך. גם כאן אני לא חושב שיש לטקסים הדתיים איזושהי בלעדיות. תמיד הצחיקה אותי המחשבה מה חושבים תיירים שמגיעים לישראל דווקא בחג סוכות. מה עולה על דעתם כשהם רואים יהודים, שנראים עכשוויים לגמרי, מנע נעים את החבילה הירוקה הזאת שאנחנו קוראים לה "ארבעת המינים"? והמכוניות החדישות שסוחבות ערמה של כפות תמ רים על הגג? בעיניי, רק בשביל המראה הזה היה שווה להקים את המדינה, אבל מה חושבת תיירת מהולנד?

מצד שני, תעשו לי טובה, המנהגים החילוניים הזויים לא פחות. מה הקטע, למשל, בבתי מלון שמשאירים לך את הקצה של נייר הטואלט מקופל כמו חרטום של עפיפון? לאן בדיוק אני אמור לעוף עם זה? ומה לגבי המוסכים שנוהגים, בסוף הטיפול, להשאיר בתא הנהג את השי החגיגי שכולל את הגו מיות, הדיסקים, השטאנגות והג'יבריש המוחלט שהם החליפו? באמת מרגש, תודה.

.2 קשה מאוד לשנות ריטואלים שכבר היכו שורש. קשה עד בלתי אפשרי לבטל אותם, או גרוע מכך, לצפות ממישהו אחר לבטל את מנהגיו, רק מכיוון שהם לא מתקבלים על דעתך, ואפילו על דעת רוב האחרים. אני זוכר את הפעם ההיא שבה הסבירו לי שהחוק בבריטניה פוטר אופנוענים בני הדת הסי קית מחבישת קסדה. זה פשוט לא מסתדר עם הטורבן שעל הראש. והבריטים, שיש להם יחס כמעט דתי למערכת החוק, אבל לא פעם גם היגיון בריא, החליטו שעדיף ככה. אגב, גבר סיקי תמיד נושא על גופו מין פגיון טקסי קטן שמוסתר איפה שהוא. וכן, ככה הם עולים - ברשות החוק - גם לטי סות. תודה ששאלתם.

.3 אחרי כל מה שאמרנו, חייבים להודות שככל שטקס הוא עתיק יותר, כך קשה יותר לצפות שהוא ישתנה, גם אם כולם מודים בלחש שהגיע הזמן. יש תרבויות שקל להן יותר לשנות, ויש אחרות שהן הרבה יותר שמרניות. אני מתרשם, למשל, שמשחק הכדורסל משנה את הכללים שלו בקלות רבה יותר מאשר הכדורגל.

ובכל זאת, לאחרונה פיתחו שחקני כדורגל ישראלים מין מחווה שאמורה להיות גרסה יהודית של ההצטלבות הנו צרית. שחקן שעולה כמחליף עשוי לשלוח פתאום את יד שמאל אל הצד האחורי של צווארון החולצה שלו ולמשוך לכיוון הראש, מה שמייצר מעין כיפה. אז הוא מניח את ידו הימנית על העיניים בתנוחה היהודית העתיקה וממלמל, ככל הנראה, "שמע ישראל", מה שהולם לא פעם את המת רחש על לוח התוצאות. אני לא יודע מה אתם חושבים על זה, אבל מכיוון שזה נוהג חדש שנשען על העתיק, נדמה לי שזה כאן כדי להישאר. אני באופן אישי חושב שזה עדיף מקריאת "מי לה' אלי!".

בנוגע לסוכות, אני מודה שיש לי חולשה אישית עמוקה לחג הזה. השנים חולפות, אבל אני עדיין בונה את הסוכה מקרשים ואהבה, כולל פטיש, מסמר ושני פלסטרים, ואני עושה את זה בעיקר כדי שהילדים שלי יוכלו יום אחד לתקוע מבט מזלזל בשכנים המפונקים שלהם שירימו סוכה מתנפ חת/טלסקופית/הידראולית בלחיצת כפתור, להתנשא עליהם קלות ולהגיב ב"פחחחח" המסורתי, בתוספת הערות גנריות כמו "אנחנו עוד יישרנו מסמרים ובנינו הכל מאפס מקרשים שסח בנו מאתרי בנייה, כמו שצריך!" )לא ולא, טעות חמורה. סוכה גזולה היא עניין פסול ומגונה. הקרשים שלנו נאספו כחוק. אבל אנחנו מדברים פה על מיתוג(.

ואם כבר הזכרנו כמה קשה להיפרד מטקס, לשנות או לבטל אותו, אני רק רוצה לציין שעברו הרבה שנים מאז שראיתי את מנהג הכפרות. אני מדבר על ההוא עם התרנגולים. אפשר להגיד שאני והטקס ההוא כבר לא. למען האמת, חלקים גדולים בעם הוציאו אותו מחייהם. הילדים שלי, למשל, מעולם לא חוו אותו ולא ראו אותו. בכל שנה מחדש עוברים בי הרהורים. אני שואל את עצמי: אולי הייתי פזיז מדי? בכל זאת טקס עתיק. מן הסתם יש שם משהו. ובכל שנה אני מחליט שלא. לא שייך.

בילדותי לא היתה שאלה. כמה ימים אחרי ראש השנה אבא היה חוזר הביתה עם ריח מוזר על הבגדים, ומבקש שנעזור לו לפנות מקום. שני ארגזים מקרקרים היו עולים אלינו לקומה הרביעית, בליווי מבטים חשדניים מצד גברת צדיקוב )קומה ,('ג ונגררים לאיזו פינה. מובן ששיחקנו איתם קצת ונתנו להם לאכול מהיד.

ערב לפני יום כיפור זה היה קורה, וזה לא משהו ששוכחים: הריחות והנוצות, והסיבובים מעל לראש, וההבנה שבטקס הזה אתה מתבונן בעיניו של יצור שאמור לייצג אותך, ובסופו של דבר גם למות למענך. "זה התרנגול ילך למיתה, ואתה תלך לחיים טובים ולשלום".

אין כמו ילדים בכל הנוגע להבנה מעמיקה של משחקי תפ קידים. אין כמו ילדים לזהות את קסמם המחריד של הדברים הקיצוניים. זה היה דבר קיצוני. מתישהו, הרבה לפני שנולדו לי הילדים, החלטתי שיש מספיק דברים קיצוניים בחיים שלנו, ושאין מקום בחיי למנהג הבוטה הזה. רוצה לכפר? תן צדקה. שתי נגיעות על המקלדת. זה הסכום ילך לצדקה, ואתה וכל המשפחה תלכו לחיים טובים ולשלום. בלי נוצות על השיער, בלי ריח הדם ובלי המבטים של השכנה המזועזעת.

והנה השנה, ביום שקדם ליום הכיפורים, עליתי על האופניים כדי להחזיר את הילד מבית הספר. כשהגעתי לשער גיליתי שמכשיר הטלפון לא עלי. אני באמת אלוף בלאבד דברים. המחשבות רצו לכל הכיוונים. היתה אפילו מחשבה אחת סו ררת ומטופשת במיוחד שאמרה: מה היה רע בפאוץ'? נכון, הוא מכוער לתפארת. נכון, גבר עם פאוץ' נראה כאילו הוא משכיר כיסאות נוח בחוף הים. אבל הוא נותן עבודה. מאז שהתנערנו בבוז מהפאוץ', על בסיס אופנתי, דברים לא מפסיקים ללכת לאיבוד! עד כדי כך הייתי במצוקה.

בקיצור, בסריקה השנייה, ואחרי שימוש בתוכנת האיתור, המכשיר נמצא בכביש הסמוך. בזמן שחלף הוא נדרס כמה פעמים, ולנו לא נותר אלא לקבוע את מותו. רסיסי זכוכית דקרו את ידי, ופתאום נזכרתי שערב כפרות היום. ולמרות שלא סובבתי אותו מעל הראש, כנהוג, ולמרות שאין לי שום כוונה להפוך את זה למנהג קבוע, חשבתי שבכל זאת יש כאן משהו, ועד לרגע זה לא מיהרתי לרכוש אחד חדש. זה הסמא רטפוש הלך לעזאזל, ואנחנו נלך לחיים טובים ולשלום.