מחר יצוין בעולם יום המלצרים הבינלאומי, שמחתי ליידע. הוא מחזיר אותי מייד לאחת מעבודותיי הראשונות, אי שם בצעירותי. אחרי ראיון עבודה, שבו התבקשתי לציין שלוש תכונות חיוביות באופיי )ציינתי: חרוצה, חייכנית ובעלת יכולת ספיגה(, התקבלתי לעבודה במקום שבו התכונה האחרונה התבררה כשימושית ביותר.

המסעדה, ששכנה במקום בילוי ידוע במרכז הארץ והפכה לדאנסנבר בלילות, היתה שוקקת חיים. אהבתי את הלקוחות - הם היו חברותיים והשאירו טיפים יפים, שמהם התפרנסנו יפה לגילנו. אהבתי את המוזיקה מחרישת האוזניים, וממשמרת למשמרת שיפרתי את כישורי המלצרות במבוך בין המטבח, הרוקדים והשולחנות. כל מגש שהגיע ליעדו בלי להתרסק בדרך היה מבנ חינתי בול פגיעה.

הבעלים של המקום היה צעיר די מלא בעצמו. אנחנו, המלצריות, ידענו שבכל פעם שהוא מתקרב לסלסילת הטיפים שלנו, זה יסתיים רע. כשהזנ מין איש מקצוע לתקן משהו, התשלום היה נלקח מהטיפים שלנו; כשרצה לקנות סיגריות בקיוסק ליד, זה היה מהטיפים שלנו; וגם כשלקוח החזיר מנה שלא היתה לטעמו - זה קוזז משם. התבאסנו, אך שתקנו. הבוס קובע, גם אם אינו צודק. זה היה השיעור הראשון שלי בשוק העבודה.

ערב חמישי היה ליל הספיגה מבחינתנו, כשנ נדרשנו לשרת את השולחן של חבריו - עשרה גברים, אם אפשר לכנותם כך, שייצגו את הישראלי המכוער. הם טינפו את הסביבה בשאריות אוכל ובמפיות שהיו זורקים על הרצפה כטקס השפלה, לראות אותנו מתכופפות ומרימות אותן בזמן שהם שורקים לנו או משמיעים אנחות. בזכות כל אלה, ובשל האמירות שיצאו מפיהם - על איך שאנחנו נראות ומה שהם היו עושים לנו - הצמדנו להם את הכינוי חבורת הזבל. טיפ הם אף פעם לא טרחו להשאיר. למה לשלם כשאפשר להשפיל בחינם.

חודשיים ספגתי בשקט את שולחן החוליגנים הזה, ואז הודעתי לבוס שאם החבורה שלו לא תתפוס את עצמה בידיים )ולא את הישבן של אחת מאיתנו, כפי שנהגו גם(, נשבית את העבודה. הוא נשף אל פניי את עשן הסיגריה שלו והשיב בזעם: "הם חברים שלי בנשמה, מי את בכלל? אם אני אגיד להם, הם גם **** אתכן אחתנאחת. תעופי לנקות את השירונ תים. נראה לי שיש לך יותר מדי זמן פנוי לשיחות סרק, ואל תניחי לי אקדח ריק על השולחן".

הלכתי הביתה, המומה. למחרת התייצבתי בבר המתחרה, שנפתח מעבר לכביש. ניהלתי משא ומתן מכובד בנוגע ליחס למלצריות ולטיפים, והשנ גתי תחמושת לאקדח - נוכל לעבור לעבוד שם. אספתי את המלצריות לשיחה מבצעית, שבסופה החלטנו פה אחד שברגע שאחד מהמקורבים לבוס שם עלינו יד - המחאה יוצאת לדרך.

הרגע הזה לא איחר לבוא, עם פליק בישבן לאחת המלצריות, צחוקים, שריקות, אנחות ונוהל המפיות הנזרקות. החלפנו בינינו מבטים, כל שש המלצריות במשמרת, ובאותו רגע עזבנו את המנ קום. הפעם, אנחנו צחקנו ושרקנו מרוב שחרור. זה היה הרגע שבו גמלה בי ההחלטה שלעולם לא אתן עוד לאף בוס, או למקורביו, להתעמר בי כך.

כשהבטתי לאחור, ראיתי את חבורת הזבל רצה במקום בהיסטריה עם מגשים ומחלקת את המנות בין עשרות האנשים, כי לא היה מישהו אחר שינ עבוד. זו היתה תמונת הניצחון שלי. אני מקווה רק שהוא יצא חבר בנשמה, ולא מעל גם בטיפים שלהם.

כיום, כל מלצרית שאני פוגשת גורמת לי לתהות אם עכשיו, כשאנחנו כבר בעידן ,MeToo משהו אכן השתנה. אני, מצידי, פרשתי מהמקצוע בשיא ומקפידה מאז להשאיר תמיד טיפ מכובד.