לפני כמה שנים, כאשר ספריית בית אריאלה בתל אביב חילקה לציבור הרחב ספרים שאין להם ביקוש, מצאה המתרגמת בלהה רובינשטיין את קובץ הסיפורים של המשוררת והסופרת קדיה מולודובסקי שנקרא ביידיש "ַא שטוב מיט זיבן פענצטער" - ובעברית: "בית עם שבעה חלונות" - זרוק בין ערימות של ספרים מרופטים וקרעי ניירות. כשקראה את הספר, היא מספרת, "הבנתי שמצאתי אוצר", והחנ ליטה לתרגם לעברית את הקובץ, שיוצא כעת בהוצאת פרדס ובעריכת נוית בראל.

מולודובסקי, שנולדה בשנת 1894 באזור שהיום הוא בשטחה של בלארוס, ונפטרה בשנת 1975 בפילדלנ פיה, היתה משוררת, סופרת ועורכת פורה מאין כמונ תה, שהשאירה אחריה קורפוס עצום, שכולל מגוון של דברי שירה, כולל פואמות ושירי ילדים, סיפורים, מחנ זות, רומנים, יומן ומאמרים. אבל בישראל שמה לא מוכר, משום שכמעט לא חיה בארץ, וכתבה ביידיש, שפה שהיתה מוקצית מחמת מיאוס בשנים הראשונות שאחרי קום המדינה.

"מלחמת חורמה"

בישראל מולודובסקי מזוהה בעיקר עם שיר הילדים ִּ ְתחוּ א& ע ִּ ְתחוּה וָּרָחב,/ ע ַּ ֲעבֹר ּפֹה &ַשְרנ &ֶשֶרת ָזָהב" שתורגם על ידי המשוררת פניה ברגשטיין וראה אור בקובץ שירי ילדים שתורגמו על ידי כמה מתרגמים, ובהם למשל נתן אלתרמן ולאה גולדברג, וראה אור לראשונה בשנת .1945 רק בשנים האחרונות, אחרי שנים של התעלמות, זוכה יצירתה לתשומת לב מחודשת: 2017נב ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד קובץ משיריה ביידיש, מתורגמים לעברית בידי מתנ רגמים שונים, "לילות ֶחְשָון", בעריכת אמיר שומרוני שחוקר אותה ואת יצירתה.

"בשנות הנ03 היא לא היתה ציונית", אומר שומרונ ני. "היא הזדהתה עם הקומוניזם הסובייטי, שהיה נרדף בפולין, וערכה את מדור התרבות והספרות בעיתון יומי אנטינציוני בשם 'פריינד' )'חבר' ביידיש(. בשנת ,1935 לאחר שחלק מחברי המערכת של העיתון נאסרו, היא חמקה לארה"ב, בתואנה של ביקור ספרותי. רק אחרי המלחמה, כשנודעו מעללי סטלין, היא התפכחה מהנ קומוניזם הסובייטי. אמנם גם את הקפיטליזם האמרינ קני היא לא אהבה, אבל היא לא מיהרה לעלות לארץ.

"עם הזמן היא הפכה מקומוניסטית לציונית. גם אובדן קרובי משפחתה בשואה - היא איבדה בין היתר את אחיה, אשתו וילדתם הקטנה - השפיע עליה מאוד. ועדיין היא ניסתה לעלות לישראל רק בשנת ,1949 בזכות מאמציהן של שתי שליחות ציוניות שהיו פעילות בתנועות הפועלות ובארגוני הנשים הציוניות, ונעשו ברבות הימים גם לחברות כנסת - בבה אידלסון ויהודית שמחונית. בארץ היא ערכה רבעון ביידיש בשם 'ֵהיים' )פירושו ביידיש 'בית'(, שהיה מופץ בגולה וייעודו היה לשמור על קשר עם יהודי העולם. אבל קשה היה להיות משוררת יידיש בישראל באותה תקופה של מלחמת חורמה נגד היידיש".

רובינשטיין מספרת באחרית הדבר שלה על אירוע שאולי תרם לעזיבתה של מולודובסקי ובעלה בחזרה לניו יורק ,1952נב פחות משלוש שנים לאחר שהגיעו לכאן: "זה קרה בטקס שנערך לזכר המשורר והמחנך יחיאל הלפרין, שנפטר עשור לפני כן. מולודובסקי היתה תלמידתו בוורשה, ועם עלייתה ארצה חידשה הקשר עם אלמנתו, לכן הזמינו אותה לנאום בטקס. היא נעתרה ברצון, אך התעקשה לנאום ביידיש. נאומה נקטע על ידי אלמנת המשורר ובניו, שדרשו ממנה לדבר עברית. אירוע מביך זה המחיש את הקרע בינה ובין הציבור בארץ, שנשמע להוראת בןנגוריון להדיח את עולם היידיש".

היידיש לא היתה עבור מולודובסקי שפת דיבור בלבד, אלא בחירה תרבותית עקרונית. היא ידעה עברית על בוריה, ואף לימדה עברית )בין היתר לימדה גם ברשת בתי הספר הציוניים "תרבות", שהיתה פרוסה במזרח אירופה, שם לימדה את אמו של שומרוני(, אך המשיכה לדבוק ביידיש כשפת יצירה גם לאחר שהפכה לציונית. רובינשטיין כותבת: "כששאלו אותה מדוע אינה כותבת גם בעברית שהיא שולטת בה היטב, ענתה: 'את היידיש אני חיה, עברית אני מדברת'".

העיירה הישנה

"בית עם שבעה חלונות", שפורסם במקור ביידיש בניו יורק בשנת ,1957 כולל 51 סיפורים שרובם נכתבו אחרי כישלון ניסיון העלייה שלה לישראל וחזרתה לניו יורק. לכן לא מפתיע לגלות שרוב הסיפורים מתארים את החיים האמריקניים של המהגרים היהודים ממזרח אירופה, המצטיירים כאן מבעד למבטה החומל אבל הביקורתי מאוד של מולודובסקי כחיים השקועים עד צוואר בקפיטליזם ובחישוביו. אהבה רומנטית, ערבות הדדית בין שכנים וקרובים, השכלה ובריאות - כל אלה מתורגמים כאן קודם כל למונחים של כסף.

בחייהם של היהודים האמריקנים, גיבוריה של מונ לודובסקי, מעט מאוד שורד מהמסורת, מהקהילתיות ומרגש האחאות שאפיינו את החיים בעיירה המזרחנ אירופית. מעט הסיפורים בספר שמציירים את הקהילות היהודיות מחוץ לאמריקה - את העיירה הישנה בגולה

ואת ההתיישבות החדשה בארץ ישראל, ששתיהן מוארות באור אידילי ונוסטלגי - רק מבליטים את הביקורת שלה על החיים המטריאליסטיים של היהודים באמריקה.

"הקובץ הזה, רוב רובו סיפורי יהדות אמריקה", אומר שומרוני, "ורק מיעוטו סיפורים שמדברים על הבית הישן או על עלייה לישראל. היא כתבה את הסיפורים האלה כשהיא כבר היתה ציונית והסתירה את הרקע הקומוניסטי שלה, כי הסיפורים נכתבים בארה"ב של שנות ."50נה

תרגום הקובץ לעברית העמיד קושי מיוחד, שכן חלק מקסם היידיש של מולודובסקי הוא בשיבוץ של מילים וביטויים "מאונגלזים" בתוך מרקם היידיש, מה שיוצר מעין "יידיש אמריקנית": כך קורה למשל כאשר אחת הדמויות שואלת את בן זוגה, ששמו פישל, "וואט דו יו טהינק, פיליפ?", ובתוך כך לא רק שהיא מטמיעה את האנגלית בלשונה כאילו היתה שיבוש של היידיש, אלא שהיא מעבירה גם את שמו לאנגלית. "מולודובסקי לא רק משבשת את היידיש", אומר שומרוני, "היא גם עושה יידישיזציה של האנגלית - משבשת מילים באנגלית לפי הפועל ביידיש. אבל כמעט תמיד היא עושה את זה עם עוקץ כואב. בסוף ימיה היא כבר ראתה את היידיש מתה: ברוסיה ובפולין מכוח צווים, בישראל מכוח הרדיפה של בןנגוריון, ובאמריקה מכוח הטבע.

"היום תרבות היידיש בארה"ב נעלמה למעשה, למעט בקרב הקהילה החרדית אמנם, אבל שם זו לא אותה תרבות יידייש שהיתה. הדור השני למהגרים היהודים, ובוודאי דור הנכדים, כבר לא יודעים מילה ביידיש". מולודובסקי ראתה שינוי זה, אך המשיכה בשלה. היא כתבה באחד משיריה האחרונים, משנת :1963 "אני אולי האחרונה בדורי." אבל המשיכה: "זו לא הדאגה שלי./ לא אני מהזמן את הזרעים מתקינה", ובסיום: "זו לא דאגתְך - / הדליקי את ֵנֵרך, וֲהִיי לו השומרת".

"מולודובסקי שיבשה מילים באנגלית לפי הפועל ביידיש, אך היא עשתה זאת עם עוקץ כואב. בסוף ימיה היא ראתה את היידיש מתה: ברוסיה ובפולין מכוח צווים, בישראל מכוח רדיפת בן גוריון"