עיתון ישראל היום

שחקנית מפתח

רוב מדינות ערב משלימות כיום לא רק עם קיומה של ישראל - אלא גם עם מעמדה המוביל באזור ● כמו כן, יש חשיבות רבה לרווח המדיני שמגיע כתוצאה משמירה על יחסים תקינים עימה ● המפתח למאזן הכוחות הזה טמון בהסכם השלום עם מצרים, שהוכיח לא אחת: ישראל יכולה להכתיב את רצונה

דן שיפטן

המפגש שנערך החודש בין רה"מ נפתלי בנט לבין נשיא מצרים, עבד אל־פתאח א־סיסי, אמנם אינו מהווה פריצת דרך - אך מדובר בגילוי חשוב של תהליך המתמשך כבר יותר מ־04 שנה, הממסד את מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית, שאינה גורם זניח אפילו בזירה הגלובלית. רבים עדיין לא התרגלו למעמד הזה ובוחנים את מרחב התמרון המדיני והאסטרטגי של ישראל במונחים שהיו מקובלים בעידן הקודם.

בעשורים הראשונים לאחר עצמאותה, ואפילו אחרי מלחמת ששת הימים, היה מדובר במדינה קטנה, חלשה, מבודדת ומאוימת, המתקיימת - לצד נחרצותה והישגיה הצבאיים - בחסדי האהדה באירופה והתמיכה המסויגת מארה"ב, המעוגנת, מצידה, בשתדלנותה של הקהילה היהודית. ישראל התקיימה בצילה של חרדה קיומית ולפעמים בתחושת מבוי סתום, שהתחזקו בצל תסכולי מלחמת ההתשה והאכזבה במלחמת יום הכיפורים. בעת האופוריה המשיחית של נאצר בשנות ה־05 וה־06, ובימי הדכדוך באמצע שנות ה־07, התקשו רבים בזרם המרכזי בחברה הישראלית למצוא תשובה מרגיעה לשאלה הקריטית: "לטובת מי עובד הזמן?"

המפנה - ההסדר הנפרד

המפנה הדרמטי התחולל בהסכם השלום עם מצרים .)1979( מן התמונה האסטרטגית הכוללת, מעבר לטעויות ולנסיגות זמניות, עולה תמונה מעודדת מאוד: התברר כי בניגוד לכל הקשקשנים האופנתיים, המרעילים את הדיון הציבורי בדורות האחרונים בהסברים מלומדים בדבר קוצר הבנתה, עקשנותה העקרה, יהירותה, החמצותיה, כישלונותיה וחטאיה - הצליחה ישראל להכתיב בכוח (ובגמישות ראויה) את עיקר רצונה לאויביה וליריביה, בתנאים קשים מאוד בזירה האזורית והגלובלית. אחרי שכפתה ,1948־ב בכוח ובכושר תמרון מדיני, את קיומה העצמאי על מדינות ערב - הועמד ההישג הזה במבחן הקריטי של המיסוד, לאחר שישראל נאלצה שוב להילחם 1956־ב .1967־בו

מטרת העל הריאלית של המאבק הזה אחרי ששת הימים היתה לכונן, בשלב הראשון, הסדר שיוציא את מצרים ממעגל המלחמה. המבחן היה הסדר נפרד, שיכפה על המדינה הערבית שהובילה את המאבק נגד ישראל לנטוש למעשה את הסולידריות עם מדינות ערב ובעיקר עם הפלשתינים, באופן שיותירם חסרי אונים מול ישראל. אחרי מאבק קשה וממושך, שהיה כרוך במחיר דמים כואב ובאכזבות נקודתיות, השיגה ישראל 1979־ב את היעד הזה בשלמותו. בפרספקטיבה רחבה יותר, רצוי לישראל להוציא ממעגל העימות את כל אויביה, יריביה ושכנותיה (וחסידי הספרות הבדיונית רשאים לפנטז על שלום אזורי, פשרה היסטורית עם התנועה הלאומית הפלשתינית ופיית השיניים) - אך חוזה השלום הנפרד עם מצרים הוא התנאי ההכרחי, המוקדם והקריטי לכל הישג אחר.

לאחר שההסדר הנפרד עם מצרים הוכיח את עמידותו, יכלה ישראל להפנות את עיקר משאביה לבניית החברה, הכלכלה והטכנולוגיה, להרתיע את אויביה הערבים הקרובים, להתמודד עם האיום האיראני ולבנות את מעמדה בזירה העולמית. מה שקובע בתמונה הכוללת אינם העימותים החוזרים ונשנים בגדה, בעזה ובלבנון (הקרויים לפעמים "מלחמות"), או קשיים מדיניים באו"ם, באירופה ואפילו במתח ביחסים עם ארה"ב. מה שקובע הוא התהליך שבו מדינת ישראל מתחזקת בהדרגה, מבססת לה מעמד איתן באזור ובזירה העולמית ונערכת לעימות עם איראן. בעימות החשוב והמאיים עם משטר המהפכה בטהרן עומדת ישראל למבחן קשה, שרחוק מאוד מן השלב שבו ניתן לסכם ולשפוט את הצלחתו. במעמד האזורי והעולמי (הרלוונטי מאוד גם ליכולת להתמודד עם איראן) - אפשר לערוך סיכום ביניים משמעותי.

עיקרו של הסיכום הזה בזירה האזורית הוא תהליך מתמשך ועקבי, שבו משלימות רוב מדינות ערב לא רק עם קיומה של ישראל, אלא גם עם מעמדה המוביל באזור ועם התרומה הפוטנציאלית החשובה של יחסים קרובים עם ישראל ליכולתן להגן על האינטרסים החיוניים שלהן. בהקשר בינלאומי רחב יותר, מתמקד ההישג הישראלי בהכרתם של רוב הכוחות החשובים - ארה"ב, סין, הודו, יפן, רוסיה וברתיעה אפילו אירופה - בחשיבותה האזורית של ישראל, ובמעמדה הייחודי בחזית הטכנולוגיה, באופן המחייב התחשבות בצרכיה. שני אלה ראויים לדיון מפורט יותר. בין עוצמה לחולשה

לאחר המפנה המכונן במעמדה של ישראל במזרח התיכון - חוזה השלום הנפרד עם מצרים - החל תהליך ממושך של מיסוד המפנה הזה, שצבר בעשור האחרון מסה קריטית. ההישג ההיסטורי הזה הובטח במפגש בין הצלחת המפעל הציוני והאסטרטגיה הלאומית של ישראל, לבין הכשלים המבניים של החברה הערבית והמבוי הסתום שאליו הוליכה האסטרטגיה הלאומית הפאן־ערבית את מדינותיה.

המפעל הציוני העמיד בראש סדר היום את בניית האומה של העם היהודי שהתקבץ במולדתו ההיסטורית, גם על חשבון מיצוי הזכויות הלאומית שלהן טען (למשל, בשאלת שלמות הארץ, לרבות ירושלים). לאחר יותר ממאה שנים של דבקות באסטרטגיה הלאומית הזו, ולמרות שגיאות וסטיות מזדמנות ממנה, נבנתה בישראל חברה מתפקדת, חופשית, משגשגת וחסונה, המשתלבת היטב בעולם המודרני. זו הצליחה לשלב בין התנהלות מדינית זהירה וגמישה, לבין נכונות להגן על צרכיה החיוניים גם באמצעים כוחניים, שאינם מקובלים עוד בקרב שותפיה הערכיים וגם בתנאים של בידוד בזירה הבינלאומית. השילוב הזה אפשר לה לעמוד הן בפני ניסיונות השבירה העיקריים של אויביה והן בפני מאמצי הכיפוף העיקריים של שותפיה. כך, למשל, הבטיחה את מימוש מלוא תביעתה להוצאת מצרים ממשוואת האיומים האסטרטגיים, גם במחיר מלחמות מכאיבות וגם במחיר לחצים וחיכוכים עם מי שניסה לכפות על ישראל להפקיר את נכסי המיקוח שלה תמורת אחיזת עיניים מדינית (למשל, הצהרת אילוחמה שכונתה "הסכם שלום") שנראתה טוב בשעתה.

לאחר שההסדר הנפרד עם מצרים הוכיח את עמידותו, התפנתה ישראל לבניית החברה, הכלכלה והטכנולוגיה, להרתיע את אויביה הקרובים ולהתמודד עם האיום האיראני

החברה הערבית, לעומתה, לא בנתה מסד חברתי, כלכלי ולאומי איתן, שיאפשר לה לסגור את הפערים עם העולם המפותח ולכונן משטרים משתפים וסדר אזורי יציב. את המשאבים הלאומיים )בעיקר נפט( בזבזה בשחיתות מופלגת ובמלחמות פנימיות. כשליה נתגלו ב"אביב הערבי", כאשר התברר שסילוק השלי טים האוטוקרטים והכושלים במהפכה עממית רק מעלה לשלטון, בתמיכה ציבורית נרחבת, רודנים נוקשים וכו חות חברתיים רגרסיביים, או מוליך לכאוס, למלחמות אזרחים ואף להתפוררות חברתית. מה שחדש בעוצמתו הם הגילויים הנרחבים בציבור הערבי של אובדן התקווה לעתיד טוב יותר: ההכרה המתפשטת שאפילו הקיום הכושל הזה נתון בסכנת הידרדרות לאסון כבד יותר.

השילוב של שני אלה - ההכרה בעוצמתה של יש ראל ובחולשתם של הערבים - שינה את הארכיטקטו רה האסטרטגית של האזור. הבנת העומק והפוטנציאל המדיני של השינוי הזה בעשור החולף אפשרה את השינוי העמוק שמיסד את מאזן הכוחות החדש בש נים האחרונות. התשתית הונחה בימי סאדאת, גולדה, רבין ובגין. היסודות נוצקו וחוזקו בימי טראמפ ונתניהו. לאחרונה מנסים לפיד ובנט, ובלב ולב אפילו בלינקן וביידן, לבנות עליהם את הנדבך הבא. משקלה של ארה"ב

לאחר שההסדרים עם מצרים וירדן הוכיחו את עמי דותם, התברר בהדרגה תפקידה, החשוב אך המוגבל, של ארה"ב. ההסדר המצרי הושג בעיקר בזכות ניקסון וקיסינג'ר, והושלם למרות עדיפויותיו של קרטר )לב סוף, לאחר שסאדאת כפה ביוזמתו על קרטר את המס גרת הנפרדת, אפילו בהמרצתו של הנשיא האמריקני(. האגף הירדני הובטח בעזרת קלינטון, אך בעיקר משום שחוסיין ניצל באומץ את מראית העין של הסדר עם אש"פ. ההסדרים עם האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו הושגו בזכות מדיניותו המהפכנית של טראמפ ותיווכו היצירתי של קושניר. היעד הושג למרות שמונה שנים של מדיניות מזיקה בימי אובאמה, על יסוד הבנה שגויה מיסודה של הכוחות הפועלים במזרח התיכון: אובאמה

תלה את תקוותיו בפיוס הגורמים הרדיקליים, איראן, ארדואן ו"האחים המוסלמים", על חשבון בעלות בריתו המסורתיות - בעיקר ישראל, ערב הסעודית ומצרים ולהרגעתו. וראה בכינון מדינה פלשתינית תנאי מוקדם לייצוב האזור

טראמפ, בעידודו של נתניהו, השכיל לבנות על חרדתן של בעלות הברית הללו ממדיניותו של אובא מה, ודגל בתפיסה הפוכה, שחתרה לבודד את איראן וה"אחים", להתעלם מן הפלשתינים ולתת ביטוי, בברית ישראלית ערבית גלויה, לאינטרס המשותף של הגור מים הפרו אמריקניים באזור. התגובה הרפה למהלכיו המהפכניים בירושלים ובגולן, והלגיטימציה המתרח בת למגעים הגלויים ולשיתוף פעולה פומבי עם יש ראל, הוכיחו את תוקף תפיסותיו. מתברר כי ארה"ב מצליחה כשהיא מבינה לאשורה את המציאות באזור ופועלת בעצה אחת עם בעלות בריתה כבימי ניקסון, קיסינג'ר וטראמפ )וגם קרטר אחרי יוזמת סאדאת(, ונכשלת כאשר היא פועלת נגדן )בימי קרטר לפני היוזמה ובימי אובאמה(.

השילוב בין הצלחתה של ישראל לבין הכרת הער בים בחולשתם שינתה מן היסוד את מעמדה האסטרטגי באזור. משעה שאויביה לשעבר הבינו שבלא הסתמכות על כוחה, נחרצותה ואמינותה של המדינה היהודית - יהיו טרף לשאיפות ההגמוניה של איראן וטורקיה, הם מוכנים גם להסתכן בתגובה ציבורית להוצאת שיתוף הפעולה עם ישראל "מן הארון". הם הסתכנו בכך, מכיוון שידעו כמה נשחק הטאבו וכמה מגזימים משקיפים מערביים, שחרדתם המופרכת מגילויי "הזעם הערבי" משמרת עבור הרדיקלים את מקצת כוח הווטו שעוד נשאר בידיהם. להתחשב בשיקול הישראלי

אותו צירוף עצמו - ישראל מתחזקת וערבים נחל שים - מסביר גם את התחזקותה הדרמטית של ישראל בזירה העולמית. שנים ארוכות היה החשש מפגיעה באינטרסים של הגורמים הקובעים בזירה הזו בעולם

הערבי והמוסלמי, המכשול העיקרי שהקשה עליהם במיצוי פונ טנציאל השותפות עם ישראל כמדינה מפותחת וחזקה. בהדרגה הפנימו לא רק אמריקנים וחלק מהאירופאים, אלא גם הסינים, היפנים, ההודים, הרוסים ורבים אחרים, שכללי המשחק השתנו.

השינוי התחולל בעיקר בשלושה תחומים: הראשון נגזר מן ההכרה בתרומה החריגה של ישראל כמעצמת סייבר, מודיעין, מדע, טכנולוגיה וחדשנות, שקשה להתעלם ממנה. השני נוגע להפנמת העובדה שמדינות ערב איבדו הרבה מחשיבותן בענ קבות החולשה הפנימית ולעיתים אפילו ההתפרקות האלימה של חברותיהן, ואיבדו חלק ניכר ממשקלן הכלכלי והפוליטי, עקב העצמאות האנרגטית של ארה"ב. השלישי משפיע דרמנ טית על מאזן העלות/תועלת, כאשר מתברר בהדרגה ששותפות עם ישראל אינה כרוכה עוד באובדן השווקים והקשרים בקרב הגורמים העיקריים בעולם הערבי, המבקשים בעצמם להישען על תרומות חשובות של ישראל.

כאשר כל אלה מצטרפים להבנה בדבר מעמדה האסטרטגי של ישראל במזרח התיכון - החשבון פשוט: פרדוקסלית, חייבת היום מדינה הרוצה להעמיק את יחסיה עם מדינות המפרץ להנ ביא בחשבון גם את שיקוליה של ישראל, הנתונה עימן בברית אסטרטגית דהנפקטו, על רקע חרדתן מפני איראן. מי שרוצה בקשרים עם מצרים, צריך להיות מודע לקרבה האסטרטגית של מצרים לישראל, מול תוקפנותו של ארדואן באגן המזרחי של הים התיכון, ומעודכן בדבר הצטלבות האינטרסים ביניהן מול חמאס בעזה ובעניין המאבק נגד המדינה האסלאמית בסיני. מי שרוצה להגן על ירדן יודע עד כמה קריטית הענ רבות הישראלית לקיומה של הממלכה ההאשמית וכיצד עמדה שוב ושוב במבחן. אפילו פוטין, החונ תר לבסס את מעמדו גם בקרב גורמים רדיקליים באזור באמצעים אלימים, מבין שהוא זקוק להבנות עם ישראל, כדי להבטיח שמהלכים החשובים לו במיוחד לא ישתבשו.

מדינות אחרות בזירה העולמית רואות את שיפור הגישה לישראל בקרב המעצמות, ואינן יכולות או רוצות "להישאר בחוץ" בתחום היחסים איתה. ישראל אכן מבודדת במישור המולטילטרלי, בקרקס של הארגונ נים הבינלאומיים, אך במישור הבילטרלי מעמדה נמצא בתהליך מואץ של שיפור בולט כמעט בכל חלקי העולם.

ראוי לסיים את הסקירה האופטימית הזו בשתי הערות אזהנ רה חשובות. האחת, במהלך העימות עם איראן ושלוחיה עלונ לה ישראל להיפגע באופן שישנה במידה ניכרת את התמונה שהוצגה כאן, במיוחד אם ממשל ביידן יאמץ בתנופה רבה מדיניות פייסנית כמו זו של אובאמה, למרות ההיסוסים שהפגין הממשל אחרי כישלונו באפגניסטן ו/או אם סין תממש את ההסכם האסנ טרטגי שישקם את הכלכלה האיראנית למרות, ואולי בזכות, תוקפנותה האזורית. השנייה, לישראל שורה של בעיות פנינ מיות )למשל, עם אוכלוסייה חרדית בלתי יצרנית בעלת שיעורי ריבוי מופלגים( שבשלב זה עדיין אינן מאפילות על ההישגים והחוסן של החברה, שעליהן מושתת מבנה ההצלחה האסטרטנ גית כולו. אם אלה תצאנה מכלל שליטה, לא יוכל המבנה כולו לעמוד לאורך זמן.

אויבי ישראל הבינו עד כמה נשחק הטאבו ועד כמה מגזימים משקיפים מערביים, שחרדתם המופרכת מגילויי "הזעם הערבי" משמרת עבור הרדיקלים את מקצת כוח הווטו שעוד נשאר בידיהם

ישראל השבוע

he-il

2021-09-24T07:00:00.0000000Z

2021-09-24T07:00:00.0000000Z

https://digital-edition.israelhayom.co.il/article/282595971057473

Israel Hayom