אריאלה בק פרסקי גדלה בכפר הרא"ה, וכיום חיה בירושלים, שם גידלה עם בן זוגה חמישה ילדים. עסקה בחינוך ארבעים שנה, בין השאר בוויצ"ו, והיא מתנדבת בעבודה עם עולים חדשים ונוער בסיכון.

זהו הספר השני שלך אחרי שנים של קריירה בתחום החינוך. תמיד כתבת?

"מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי, ועם הולדת ילדיי נהניתי לספר סיפורים להם ולחבריהם בגן. לפני כעשרים שנה כתבתי ספר למבוגרים שנדחה על ידי כמה הוצאות, והתקבל ברצון על ידי הוצאה פרטית, אך העלות היתה גבוהה מדי ולכן ויתרתי. רק לאחרונה, כשהתפנה לי זמן, חזרתי לתחבינ בי. כשעיינתי שוב באותו ספר שנדחה שני עשורים קודם לכן, שמחתי - הוא לא היה די טוב. הרגשתי שאני יותר בשלה היום. אף פעם לא השתתפתי בסדנאות כתיבה. הכתינ בה אצלי זורמת באופן טבעי. יש ימים שבהם אני כותבת מהבוקר ועד הלילה, אבל קורה גם שאני לא ניגשת למחשב במשך ימים רבים. תקופת הסגרים היתה עבורי נפלאה לכתיבה שקטה ללא הפרעות חיצוניות".

הספר מבוסס על סיפורים אמיתיים?

"'הדרך למחילה' כולל רגעים ומצבים שהכרתי מעבודתי עם נערות חרדיות בסינ כון. הוא מתאר נערה מהמגזר החרדי שעונ למה מתנפץ ברגע שהיא נאלצת לקטוע את לימודיה כדי למלא את מקום אמה החולה כעקרת בית וכמטפלת באחיה. נערות רבות נוטשות את העולם החרדי לאו דווקא בשל בעיות באמונה אלא בשל דרישות חברתיות שעימן אין הן מוכנות להשלים, כמו סגנון לבוש, שימוש בטלפון סלולרי והתרועעות עם בנים. לא פעם נאסר על נערות אלה לשוב לביתן, מכיוון שהן מהוות דוגמה רעה לאחיהן ועלולות לפגוע בשידוכי אחיותיהן".

הספר משרטט קווים מקבילים בין כמה חרדים, בודהיסטים, קיבוצים. איפה הדמיון ביניהם?

"אני מוצאת שלכל החברות הסגורות יש קווים מקבילים. הבעיה המשותפת לכונ לן היא התפיסה כאילו דרך החיים שלהן היא היחידה הנכונה, ועולה על כל האחרות, מבלי שתהיה נכונות לנסות ולקיים איתן דונשיח, בעוד בחינה אמיתית של ערכים תגלה שיש הרבה דומה ביניהן. לכן לא פעם המעבר מקהילה סגורה אחת לאחרת קל יותר מהמעבר מקהילה סגורה לפתוחה, אף על פי שלטיפוסים אינדיבידואליים החבנ רה הסגורה היא עול, והם מעדיפים פעמים רבות להיטמע בחברה הפתוחה".

סופרות וסופרים שהשפיעו עלייך.

"נראה לי שאני נוטה לסגנון הפשוט והמוכר של אשכול נבו". קרן דותן