בערב ירושלמי נאה של קיץ ,1987 אירח הסיננ מטק הקרנת בכורה חגיגית לסרטו של הבמאי מאורו בולוניני "להתראות מוסקבה". בין באי ההשקה הנוצצת היתה גם כוכבת הסרט, השנ חקנית הנודעת ליב אולמן, שהיתה אז בשיא תהילתה. הצופים רותקו למסך וראו כיצד הגיבורה של אולמן, מדענית יהודייה בבריה"מ, מנהלת מאבק עיקש, חסר סיכוי מול השלטונות האנטישמיים, בניסיון לקבל מהם את הרשות לצאת מן המדינה ולעלות לישראל.

"באחת הסצנות הדרמטיות מראים את הזוועות שחווה גיבורת הסרט במחנה עבודה בסיביר, שאליו היא נשלחת בתור עונש", נזכר אלכס פסטרנק, אז עולה טרי מבריה"מ, במה שראה לפני 34 שנים, ומתאר את השתלשלות הענ לילה: האסירים ישנים בצריף גדול ורעוע, פושעים גברים מצולקים ונטולי עכבות, ורק בקצה הצריף, מאחורי וילון מאולתר, מוצבת מיטה לאישה היחידה בצריף. בלילה מתגנבים אליה שלושה פושעים, וכדי להגן על עצמה היא נוטלת סכין ודוקרת את אחד מהם.

בניגוד למיליוני הצופים בסרט ברחבי העולם, פסטרנק ועוד כמה מצופי הסינמטק באותו ערב הרגישו שהסצנה הזאת לא אמינה. בשונה מן הצופים האחרים, הם פשוט ידעו כיצד היא התרחשה באמת, בחיים האמיתיים ולא על המרקע. הם הכירו היטב את אידה נודל, בת דמותה של ליב אולמן, שבעת ההקרנה היתה עדיין נעולה מאנ חורי "מסך הברזל", ושמעו ממנה איך היא שרדה בצריף.

"למרות איכויות הסרט, האמת עוד יותר עוצמתית מן העלילה", מספר פסטרנק. "אישה צנועה ושברירית לא יכלה כמובן להתגבר בכוח על שלושה גברתנים קשונ חים שהרגישו במחנה כמו בבית. כאשר הם התגנבו אל מאחורי הווילון בלילה, היא הוציאה את הסכין ואמרה להם בפשטות: 'אין לי מספיק כוח להיאבק בכם, אבל יש לי מספיק כוח כדי להרוג את עצמי, ואם תתקדמו עוד צעד - אעשה זאת'. הפושעים שמעו זאת, ופנו לאחור. זאת היתה אידה נודל: עוצמה ואומץ בלתי נדלים בגוף של אישה קטנה".

צבירת כוחות בבנדרי

פסטרנק הכיר את אידה נודל רק כאשר היא שבה מארבע שנות סיביר, אם כי המונח "שיבה" אינו מתאר נכונה את המצב. השלטונות הסובייטיים ידעו היטב עם מי יש להם עסק, וגמרו אומר למנוע מאידה לשוב למונ סקבה, עיר מגוריה. הם הבינו שבמוסקבה - היהודייה קשת העורף תחזור לעסוק במה שהביא אותה לצריף הסיבירי: הפעילות למען זכות העלייה לישראל ולמען היהודים הסובייטיים, שהזכות הטבעית הזאת נשללה מהם. אם ארבע שנות סיביר לא החזירו את האזרחית נודל למוטב, הוחלט בקג"ב, יש להמשיך ולהקשות עליה את החיים ככל האפשר.

"אזרח סובייטי הרי לא היה רשאי להתגורר במקום שרצה, אלא רק היכן שמשרד הפנים רשם אותו", מסנ ביר פסטרנק. "מרגע שהרישום המוסקבאי של אידה נודל בוטל, היא לא יכלה להתגורר במוסקבה, לא יכלה לקבל עבודה בעיר, ועצם שהותה בה היתה בגדר עבירה פלילית. ואם זה לא מספיק, גם בכל מקום אחר שאליו נסעה, סירבו בהוראת הקג"ב לרשום אותה".

ההתנהלות שפסטרנק מתאר היתה אחת משלל שינ טות הקג"ב להתעלל בנתינים "בעייתיים". אידה ניסתה את מזלה בעיירה סטרונינו במרחק 100 ק"מ ממוסקבה, ואפילו סיכמה עם תושבת מקומית על רכישת בית. אבל המוכרת הוזמנה מייד לשיחה עם איש הקג"ב, והוא הסנ ביר לה בשפה פשוטה שאם לא תנתק מייד כל מגע עם

אלכס פסטרנק (בתמונה): "כאשר שלושה גברתנים התגנבו למחנה, נודל הוציאה סכין ואמרה: 'אין לי די כוח להיאבק בכם, אך יש לי מספיק כדי להרוג את עצמי, ואם תתקדמו לאחור" אעשה זאת'. והם פנו

"האויבת הפוליטית של בריה"מ", בנה המשרת בצבא עלול לשוב הביתה בארון. בלית ברירה אידה המשיכה לנדוד, ובכל מקום השלטונות מנעו ממנה את הרישום המיוחל, עד שהמזל האיר לה פנים במולדובה. בבנדרי, עיירה פרובינציאלית קטנה, פקידת הרישום הטביעה בתעודתה את חותמת הרישום עוד לפני שנציגי הקג"ב במקום הטריחו את עצמם להסביר לה שאין לעשות זאת.

"למרות שבבנדרי היתה אוכלוסייה יהודית גדולה למדי, תושבי המקום (למעט משפחה אחת, משפחת רויאק; א"ב) חששו להתרועע עם 'הגולה' המסוכנת", נזכר פסטרנק. "לעומת זאת, אנחנו, קבוצת מסורבי עלייה מאודסה, ראינו כבוד גדול בזכות להכיר את מי שכבר היתה בעינינו גיבורה, והחלטנו שניטול את החסות עליה. זה הצריך רק שעתיים-שלוש של נסיעה ברכבת, כך שיכולנו לבקר אותה בקביעות, כדי להקל את הבדידות שלה ולסייע בדברים מעשיים. הייתי מגיע לבנדרי ומתקן את הגג הדולף בביתה או מנכש עשבים מן הגינה הקטנה, כדי שתוכל לגדל בה ירקות".

מכתבים ואוויר לנשימה

אבל העזרה בתחזוקת הבית שמט ליפול היתה רק חלק קטן ופחות משמעותי מן הפעילות, שבה שיתפה אידה את אנשי הקבוצה האודסאית. עיקר זמנה, וזמנם של אלה שסייעו בידה, הוקדש לפעילות שזיכתה אותה בתואר הבלתי רשמי "אמא של אסירי ציון". היא בנתה וניהלה מערך שלם של חסד ועזרה למאות ואלפים של יהודים, שמרגע שביקשו מן הרשויות לעלות לישראל הפכו מייד למצורעים ונרדפו. אלה מתוכם שנאסרו ונשלחו לבתי כלא או למחנות עבודה היו מטבע הדברים במצב קשה ביותר, ולעיתים בסכנת חיים של ממש.

לדברי פסטרנק, אידה היתה אוספת כל פריט מידע על יהודים שנאסרו ומתחילה להתכתב עימם. עבור אסירי ציון, קבלת המכתבים כשלעצמה היתה משולה לאוויר לנשימה, קרן אור של תקווה באופל המאסר. מכתביהם לאידה או למסורבי העלייה מאודסה, שנרתמו למאמץ, חשפו את המצוקות והסכנות ואפשרו להבין כיצד ניתן להושיט להם סיוע.

"צריך לזכור ששיעורי התמותה במאסר הסובייטי היו גבוהים מאוד, בוודאי עבור מי שלא היה פושע, לא הורגל לתנאי הכלא, ונקלע לשם בגין הרצון לעזוב את בריה"מ או נענש על לימודי העברית", מבהיר פסטרנק. "אידה מסרה את הפרטים של אסירי ציון לגורמים במערב, מכיוון שעצם הפרסום על היותם אסירים פוליטיים בבריה"מ העניק להם הגנה מסוימת - השלטונות חששו לפגוע בהם, שמא יגרום הדבר לפגיעה נוספת בתדמית של בריה"מ. רבים מאסירי ציון הצליחו לשרוד בזכותה.

"אחד מהם הוא שמעון (פיוטר) דוברובנסקי, שחלה בכלא. בגלל התנאים הירודים של מאסר, מזון מועט, טיפול רפואי לקוי ואדישות כללית לחיי אדם, כל מחלה - פעוטה ככל שתהיה - היתה יכולה לגרום להידרדרות מהירה ולמוות. דוברובנסקי היה איש צעיר, אך המחלה הביאה אותו אל סף קריסה. הוא שלח את תיאור מצבו הרפואי לאידה, והיא מצאה דרך להעביר אותו למערב. השינוי ביחס כלפיו הורגש מייד. הוא זומן פתאום אל משרד מפקד הכלא, שם חיכו לו בכירים נוספים ורופא. מרגע זה מחלתו של דוברובנסקי טופלה, ניתנו לו תרופות, ומצבו החל להשתפר. היא הצילה את חייו, פשוטו כמשמעו, וזה לא היה המקרה היחיד".

ביער בוצי, בלי צידה לדרך

נודל הקדישה את עצמה למאבק למען אסירי ציון עוד לפני שהיתה לאסירת ציון בעצמה. ז'ניה שוורצמן, היום בת78, הכירה אותה במוסקבה של אמצע שנות ה־07, הפכה לחברתה הקרובה ביותר ולשותפתה במערך הסיוע העצום שנוהל מדירתה של אידה. שתיהן יצאו כמה פעמים למסע ארוך ומפרך בניסיון להגיע למקום המאסר של אסיר ציון זה או אחר, להיפגש עימו ולמסור לו חבילת מזון, ויטמינים או תרופות.

"בהשראת אידה הייתי משיגה אוכל שלא ניתן היה לקנות בחנויות סובייטיות רגילות, ושולחת אותו לאסירי ציון, שאת פרטיהם קיבלתי ממנה", אומרת שוורצמן. "לעיתים קרובות החבילות היו נעלמות בדואר, והבנו שאם רוצים לוודא שהאוכל יגיע לאסיר, צריך לנסוע אליו. כך יצאנו לעיירת צ'יסטופול, לבית הסוהר שבו נכלא אסיר ציון אלכסנדר פריצקי. שתי נשים קטנות ושבריריות בעיירה שכוחת אל, שאליה נסענו יותר משתי יממות ברכבת, אשר מלאה באסירים פליליים, חלקם משוחררים וחלקם אסירים ברישיון. פחד אלוהים!

"שלטונות הכלא נהנו להתעלל באסירים ובקרוביהם גם בשגרה של ביקור: את היום הראשון בצ'יסטופול בזבזנו על בקשות, נדנודים ותחינות להסדיר לנו פגישה, את היום השני העברנו בהמתנה של שעות בציפייה שאולי התחינות ייענו. אפילו מציאת מקום לינה היתה משימה בלתי אפשרית: בעלי דירות שנהגו להשכיר אותן לקרובי האסירים נזהרו שלא להשכיר אותן למי שקשור באסיר פוליטי, ולא משנה כמה נשלם. אבל השגנו את שלנו - הפגישה התקיימה, ורשויות הכלא הסכימו להעביר לפריצקי חלק מן האוכל, הוויטמינים והבגדים החמים שהבאנו עימנו".

אין לדעת כמה עשרות של מסעות כאלה נודל ושותפיה השונים עשו לאורכה ולרוחבה של בריה"מ ורשת מתקני הכליאה הרבים שלה. בעיקשות ובהתמדה אידה ניצחה על אופרציה יחידה במינה של סיוע והצלה לאסירי ציון, בלי לוותר ובלי להישבר, גם כאשר בקג"ב הוחלט להגביר את הלחץ עליה.

חלק מן הלחץ בא לידי ביטוי בשליחת בריונים שהציקו לה ובמעקב גלוי ומתמיד, שמטרתו לזרוע בלב הקורבן פחד ולערער את מצבו הנפשי. "כדי להקל עליה את המצב, היינו מזמינים אותה לצאת עימנו בימי ראשון לטיולים מחוץ לעיר", חולקת שוורצמן זיכרון של סיטואציה משעשעת שאליה נקלעו בסתיו .1978

"פגשנו את אידה בתחנת הרכבת, נסענו כמה עשרות קילומטרים והתחלנו לצעוד אל היער. מאחורינו דלקו כל העת שלושה אנשי קג"ב. הם לא ידעו כמובן לאן אנחנו הולכים ולכמה זמן, לבשו חליפות ונעלו נעליים אלגנטיות המתאימות לרחובות העיר, בלי צידה לדרך. תארו לעצמכם את התמונה: יער בוצי, ובו שתי קבוצות של מטיילים - שלושה אנשי קג"ב רטובים, מלוכלכים, רעבים ורועדים מקור, ואנחנו, במרחק קצר מהם, צוחקים על השלומיאליות שלהם ועל כל המצב ההזוי".

לא עברו יותר משבועיים, והצחוק התחלף ברגשות עגומים. ז'ניה נכחה יחד עם בעלה ובנה בדירתה של

נודל בעת האירועים שהביאו למעצרה ולהגלייתה לסיביר. מסורבי עלייה תכננו לערוך ביום ההוא שורה של עצרות יחיד בכמה מוקדים בדרישה לשחרר אותם לישראל. דירתה של נודל היתה אחד המוקדים - היא תלתה על המרפסת כרזה מעשה ידיה, ועליה זעקה "קג"ב, תנו לצאת לישראל".

בני משפחת שוורצמן הצטרפו לאידה, כדי שלא תהיה לבדה, כי הבינו שהמחאה עלולה להוליד תוצאות הרות גורל: "ידענו שהקג"ב יכולים לשלוח אליה בריונים, כדי שירביצו לה. אבל הם פעלו אחרת. סוכני החרש עלו לדירה שמעליה וניסו באמצעות מוטות להוריד את הכרזה. בתגובה אנחנו משכנו אותה רחוק יותר, וניהלנו כמה שעות מאבק מוזר: הם מנסים לתלוש את הכרזה, אנחנו מנסים להגן עליה. בסוף זה נמאס להם. הם פרצו לדירה ועצרו את אידה".

לשוורצמן ולפעילים יהודים אחרים לא הותר להיכנס לאולם בית משפט, שבו נערך הדיון בכתב האישום שהוגש נגד נודל באשמת "חוליגניות חמורה". ז'ניה עמדה בחוץ, ולא יכלה לשמוע את חברתה אומרת לשופטים ששבע שנות הפעילות היהודית לימדו אותה להרים את ראשה בגאווה - כבת אדם וכיהודייה. בפעם הבאה היא תראה את אידה אחרי ארבע שנות הגליה לסיביר, אבל עוד לפני כן תקבל ממנה, ממעמקי סיביר, מברק ברכה לרגל בר המצווה של בנה דוד. גם בצריף הסיבירי היא לא תכופף את ראשה ותישאר בת אדם ויהודייה גאה.

במונית לבית הכנסת

בשנת ,1987 עם התגברות הלחץ האמריקני על בריה"מ ומדיניות הפרסטרויקה של מיכאיל גורבצ'וב, השלטונות הסובייטיים החלו להתיר לאסירי ציון ולמסורבי עלייה לצאת מתחומה. אבל את היהודייה הגאה אידה נודל סירבו לשחרר. משפחת שוורצמן, אלכס פסטרנק ורבים אחרים כבר מימשו את החלום של העלייה, ואפילו ראו בסינמטק של ירושלים את הסרט על אידה, ולה עצמה נותר רק לתבוע מן השלטונות להתיר לה לשוב מבנדרי למוסקבה.

רצה הגורל, ולא שותפיה למאבק בשלטון הסובייטי ראו את נודל ברגעים המשמחים בחייה, אלא ג'ונתן פלדשטיין, צעיר יהודי אמריקני שבא לבריה"מ באוקטובר 1987 כדי לערוך נישואין פיקטיביים עם יהודייה מקומית בניסיון להוציא אותה כך מבריה"מ.

"הגעתי למוסקבה ושמעתי שאידה נודל שוהה אצל חברתה בעיר", מפרט פלדשטיין, היום תושב אפרת. "למחרת, כמה שעות לפני כניסת יום כיפור, נסעתי לשם, בלי לדעת שאני עומד לחזות בהיסטוריה בהתגלמותה, בסיום המוצלח של 16 שנות המאבק של אידה בעריצות. כאשר נכנסתי לדירה התברר שזמן קצר לפני כן אידה התבשרה שנותנים לה אישור לעלות לישראל. דיברתי איתה, אך השיחה הלבבית נקטעה על ידי צלצולי הטלפון מכל העולם - מארה"ב, מקנדה, מבריטניה.

"הרגע המרגש ביותר היה כשהתקשרה אחותה מישראל. הצחוק והדמעות שימשו בערבוביה, ואני הנצחתי את הדקות הבלתי נשכחות האלה במצלמתי. משם נסענו במונית לבית הכנסת, שבו החדשות כבר הופצו לכולם. ראיתי כיצד מחבקים אותה, וכיצד לא מש מפניה החיוך - חיוך של אושר טהור ושל ניצחון". √

השלטונות מנעו מאידה לשוב למוסקבה, עיר מגוריה. הם הבינו שבמוסקבה היא תחזור לעסוק בפעילות למען זכות העלייה. אם ארבע שנות סיביר לא החזירו אותה למוטב, יש להמשיך ולהקשות עליה