אם מכל הילדים שלומדים

בכיתה ב'1 שהגיעו ללימודים ביום שלישי, נמצא ילד אחד מאומת אחרי בדיקה שנייה; ומכל הילדים שהגיעו ללימודים ביום שישי, רק ילד אחד מ ,2'ב פגש ילד אחד מ ב'1 ששהה במחיצת המאומת של יום שלישי, כדי לשחק יחד בחצר ביום שישי; אותו הילד מ ב'2 היה לאחר מכן במסיבת יום הולדת עם חלק מהילדים מ ,3'ב אך מאחר שאין עדיין תוצאות בדיקה ראשונה לילד השני מ ב'1 ששיחק ביום שישי עם הילד מ ,2'ב נשאלת השאלה באיזה יום יוכלו הילדים מכיתה ב'3 לצאת מהבידוד, אם תוצאת הבדיקה השנייה של ילדי יום שישי מ ב'2 ו ב'1 ביום ראשון תהיה חיובית? האם הם צריכים להיכנס לבידוד עד יום חמישי, או שרק אלו שהיו במסיבת יום ההולדת של ,3'ב יוכלו לצאת מהבידוד ביום רביעי לפי החישוב של משרד הבריאות?

פעם, בעידן הפרה היסטריה, השאלות היו פשוטות יותר - לא שהבנו למה צריך למלא בריכה בשני ברזים, או למה מסלילים אותנו להיות פקחי רכבת שצריכים לחשב מתי הרכבות מחיפה ומבאר שבע ייפגשו, אבל לפחות יכולנו לחשב את התשובה עם בדידים. אלא שבעידן הבידודים הנוכחי, כל משפחה ישראלית עם נציגים במערכת החינוך, מכירה את סודוקו הבידודים.

כל הקיץ התבזבז על ויכוחים בתוך הממשלה ובין משרד החי נוך להורים, כיצד תיראה שנת הלימודים הנוכחית. היה די זמן להתכונן ולתכנן, אבל ששת ימי הלימודים בשנה הנוכחית העלו שנבחר מתווה ה״ַעָלא ָבּאבּ ַאְלָלה״, או במילים אחרות, נזרוק את כולם למים, ומי שיוצא - אני מרוצה.

אין ספק שילדי ישראל זקוקים למסגרת, וברור שבתי הספר הם המקום שבו הם צריכים להיות. אך המצב הנוכחי, שבו רבים וטובעים לא מצליחים לעמוד במגוון ההנחיות הסותרות ובמבוך הביורוקרטיה כתוצאה מחשיפת ילדים בבתי הספר - הוא פשוט לא הגיוני.

בספרו "איך לנצח מגפה", קבע רה״מ בנט שהדרך היא בדיקות וקטיעת שרשראות הדבקה, אולם במצב הנוכחי הדבר בלתי אפשרי. קל לראות שהבעיה אינה מצויה בעובדי מערך הבדיקות, הקורסים תחת העומס. אלא שמרוב רצון ״לנהל את המשבר״, הפך מערך הבדיקות לתזמורת אנדרלמוסית של ביורוקרטיה ים תיכונית.

מניסיון אישי, מתחמי בדיקות הקורונה בחודש החגים היו הימור קטלני ומשחק גורלי של תורי פירמידה צפופים. אחיות בלחץ, מחשבים קורסים, חוסר הקפדה על מרחק או על מסיכה, וגם אם היית אזרח טוב וקבעת תור - הגעת כדי לגלות שלכאן נכנסים כמו לתיבת נח: כל החיות, בשיניים, ועם תור ״רק שאלה...״. כל שנותר כדי להשלים את החוויה המרנינה, הוא לתלות שלט בכ ניסה למתחם הבדיקות - "אתם הנכנסים לכאן, זנחו כל תקווה" שכן אם הגעתם לבדיקה עם ספק שנדבקתם בקורונה - עכשיו כבר אין ספק.

בימים כאלו עולה חשיבות ועוצמת הקהילות העירוניות, שמהוות מרכז שימושי במיוחד להחלפת מידע ודרכים לצלוח את הימים המבולבלים האלו. אבל הקבוצות האלו משקפות שה בעיה אינה פרטית או מוגבלת לאזורים. כל חברי לקבוצות ווט סאפ ״הורים חופרים ומתחפרים״, ודאי מכירים את הרפרטואר הקבוע - איפה יש בדיקה היום, כמה שעות תזמנתם שם תור, ומי השיב הכי מהר - מד״א, פיקוד העורף או קופת החולים. ואם ממש חסר לכם מעט בידור, קפצו לבית מרקחת ותוכלו לצפות בהורים מיואשים עושים הורדת ידיים עם היד הנעלמה של השוק, כדי למצוא בדיקות קורונה ביתיות.

התוצאה של זה היא אחת: מרוב הנחיות סותרות מקבילות ובעיקר לא ברורות, קשה מאוד להבין איך ומה צריך לעשות. כבר עכשיו ניתן לראות שבתי ספר ומערכת החינוך אינם צרי כים להיות חלק ממערך הבדיקות, גם ככה שנת הלימודים הזו מעמידה בפניהם מבחן יומיומי ברמה הפדגוגית. הניסיון לגייס גם את גופי אכיפת החוק שגוי. לא רק שגננות לא רוצות להיות שוטרות, גם השוטרות לא רוצות להיות גננות, וכולם לא צריכים להיות חלק ממערך הבדיקות.

לצערנו הקורונה לא הולכת לשום מקום, מערך הבדיקות הולך ללוות את חיינו בעתיד הנראה לעין. אין שום סיבה שחברים מגרמניה יוכלו לרכוש בכל מקום בדיקה מהירה שעולה כמה שקלים, וכאן אנו צריכים לרוץ אחר הבדיקות. יש צורך ביצירת גוף בדיקות עצמאי ומאוחד, עם מתווים ברורים ומהירים. המצב הנוכחי שבו מערך הבדיקות מפוצל בין גופים שונים, יוצר מבוך ביורוקרטיות צולבות, שמקשות עוד יותר תקופה קשה ממילא.

בערב סוכות הלך לעולמו

המוזיקאי גרי אקשטיין. זכורה דמותו הגרומה בשנות ה ,80 עם הגיטרה החומה, שגם דרך טלוויזיה שחור לבן ידעת שמדובר בג׳ינג׳י יוקד עד לשד עצמו תיו. אקשטיין נולד וגדל ברחובות, אך שורשיו התרבותיים ננטעו עמוק בארץ הרוקנרול הנצחי. הוא היה יוצר, זמר וגיטריסט מבריק עם שליטה פנומנלית ברזי מוזיקת קאנטרי, בלוז, ג׳אז ו fאנק. את כולם אקשטיין התיך למשהו שהיה מוזיקה ישראלית, מלהיבה, מלאה באנושיות פשוטה שיכלה להיווצר רק כאן ומכאן. אקש טיין הפך במחי שיר אחד את בית שאן למקום מגניב שעליו אמר ריש לקיש: "גן עדן... אם בארץ ישראל הוא - בית שאן פתחו". קלאסיקות רוקנרול עברו על גיטרת הגיבסון שלו גיור כהלכה. כך ג׳וני מלואיזיאנה הפך להיות ״ג׳וני בי גוד והנעלה״ וקפטן ג׳ק הפך לרב חובל מקומי, המפליג למרחקים, לוגם אותם לתוכו ובעיקר שמח בחלקו.

אקשטיין התחיל את דרכו בלהקות הקצב, האלטרנטיבה הפ ריפריאלית של הלהקות הצבאיות. הדבר ניכר ביצירתו האישית, שבתחילת דרכה ביכרה את שמחת השניים על פני דאגות הכולנו. אקשטיין הגיע לשיא הפופולריות בתקופה שבין הסכם השלום עם מצרים ולפני מלחמת לבנון. תקופה קצרה של ישראליות יומיומית, שבה הטרדות היו לרגע ככל מדינה. ״היום זה היום״, ״הבנים והבנות״, ״בוגי איתי הלילה״, ״סמבה שמש״, ״בלוז בית הקפה״, שיריו היו כתמונות פולארויד של חורף, קיץ ורוח סתיו ישראלית שנשבה בינם. תמונות ששיקפו ישראליות נדירה ברגע קצר של נורמליות ושגרה. אקשטיין אהב את המילה ״כסאח״ אבל מפיו היא היתה כשמחת חיים שבקעה מתוכו, רחוקה אלפי שנות חושך מהקטבים הרחוקים ומתנגשים של ימינו.

במקביל ליצירתו האישית הפך אקשטיין להיות מפיק, טכנאי ונגן מבוקש. אקשטיין עבד עם גדולי היוצרים, מאריק איינשטיין ושלמה ארצי ועד עפרה חזה. מיגאל בשן ויהודית רביץ ועד ני סים גרמה וזוהר ארגוב, היה בו משהו שִאפשר חיבור של קצוות רחוקים במוזיקליות מלהיבה. ריבוי הפקותיו או ישראל שהשת נתה, גרמו להתמעטות יצירתו האישית עד שכמעט פסקה כליל. בתחילת שנות האלפיים, אקשטיין גילה את עצמו מחדש ברשת ושם התגלה כאדם נדיב, מקסים וצנוע, שחלק באהבה מניסיונו ומהידע העצום שלו, גם עם מוזיקאים בתחילת דרכם.

גם הלהט היצירתי חזר והוא החל להוציא אלבומים חדשים, אך כאמנים ותיקים נוספים, יצירתו נדחקה אל בוידעם השכחה. בצוק העיתים נזקק אקשטיין לעזרת חברים ומעריצים נאמנים כדי לצלוח שבץ מוחי ומחלה, עד שגיטרת ושירת חייו נדמו הש בוע. שיריו והפקותיו זמינים לשמיעה ולרכישה בשירותי המוזי קה המקוונים. כדאי להקשיב להם ולתמוך ברכישת יצירתו, כדי שזכרו יתברך ולא יברח.

אולם צריך לזכור שיש בינינו אמנים רבים וחיים אשר הולכים ונמוגים בבוידעם השכחה. מעבר למופעי הוקרה ותיעוד ימיהם על ידי מפעל הפיס, ראוי שמשרד התרבות וגופי התקשורת היש ראלית ייתנו מקום תדר ומרחב תרבותי כדי להשאיר את יצירתם כפסקול חי ונוכח, לתת ליוצרים את הכבוד הראוי לקלאסיקות ישראליות ולהכיר את שמחת העבר לנווטי העתיד.