להזמין את עבאס. ביום שני, ינאם רה"מ נפתלי בנט את נאום הב כורה שלו בעצרת האו"ם. עם כל הביקורת על חולשת הארגון ועל כך שהשפעת גוש המדינות "הבלתי מזדהות" בו אינה מידתית, העצרת מהווה נקודת מפגש נדירה, ובמה חשובה למנהיגי 193 מדינות החברות בארגון.

עבור בנט תהיה זו הופעת מבחן חשובה מאוד. לא יהיה די בכך שלא יהיה פומפוזי כקודמו, או שלא יביא עימו שום מצגת. אם אי אפשר יהיה לצטט מפיו ולו אמירה אחת באשר לאינטרס הישראלי בשלום עם שכני נו המיידיים, תהיה זו החמצה. אפשר להניח שבשעות אלו כבר הושלמה אחת הטיוטות האחרונות של הנאום. באנגלית מהוקצעת מתכוון רה"מ לדבר על הצורך להתאחד מול הסכנה האיראנית ולהתקדם לשלום אזורי ולשלום כלכלי, על רצונו למנוע סבל מן העם הפלשתיני, ועל כך שמי שמונע זאת הם מנהיגיו. אבל רה"מ האזין היטב לדבריו הברורים של הנ שיא ביידן בעצרת, על אודות דבקותו בפתרון שתי המדינות, ולדבריו הנרגשים של מזכיר האו"ם באותו עניין. מול חזית המדינות האוהדות לנו, והתומכות בפתרון זה, הוא לא יוכל להרשות לעצמו להציב עצמו בראש חזית הסירוב עם שלושת הלאווים שלו: לא מדינה פלשתינית, לא משא ומתן ולא מפגש עם הנשיא עבאס. אם כך יהיה הדבר, דומה שהנזק יעלה על התועלת, וכי עדיף לבנט שלא לבלות את הושענא רבה בגולה.

במקום לומר שאין בכוונתו לפגוש את הנשיא הפלשתיני, בגלל התשלו מים המועברים לאסירים הפלשתינים, הוא יוכל להפוך את המשפט ולהזמין את מחמוד עבאס לפגישה בירושלים, שתתקיים במקביל למאמץ שייעשה לפתור את בעיית התשלומים לאסירים הפלשתינים, המועברים זה מכבר.

בדרך זו לא ייאלץ בנט לחזור בו מדברים שהכריז בעבר, ומצד שני - לא ימצא עצמו מבודד, ולא יבודד את ישראל בכך שיחרים - בניגוד לששת קודמיו - מנהיג המחויב לשלום עם ישראל, והמכריז קבל עם ועדה שה תיאום הביטחוני איתה "מקודש". אם בכוונת ראש הממשלה להגביר את הלחץ על הפסקת הסיוע הממוסד לאסירים, זו תהיה דרך אפקטיבית הרבה יותר מהחרמה. הפיכת סדר המילים במשפט, עשויה לרתום את המדינות שהפתרון המדיני חשוב בעיניהן, לפעול למטרה זו. זו ההזדמנות של בנט. ציר חדש. מחרתיים יתקיימו הבחירות בגרמניה. ההתמודדות היא בין ארמין לאשט, ראש המפלגה הנוצרית דמוקרטית, לבין אולף שולץ, ראש המפלגה הסוציאל דמוקרטית. השבוע נחלה מפלגת העבודה הנורבגית ניצחון בבחירות, ואילו ג'סטין טרודו הליברלי הצליח לשמור על כס ראש הממשלה מול יריבו השמרני. מי שמיהר להספיד את השמאל ייווכח בציר חדש בין הסוציאל דמוקרטיה האירופית וזו האמריקנית, תחת ביידן. דברים על דיוקם. לידיעת שכנתי למוסף זה, קרולין גליק. תהליך אוסלו החל ב 20 בינואר ,1993 ימים מעטים לאחר שעבר בכנסת, בקריאה שנייה ושלישית, החוק )שהחל כהצעת חוק פרטית שלי, ואשר הוגש על ידי ממשלת רבין( המבטל את האיסור על מגעים עם אנשי אש"פ. אלמלא עבר החוק בכנסת, לא הייתי יוזם את התהליך.

אז במקום לנסות ולהמציא )במאמרך בשבוע שעבר( עבירות פליליות שלא היו, אולי כדאי לך לעסוק בשאלה מעניינת באמת: אם הסכם אוסלו היה אסוני כל כך, ואם בנימין נתניהו הכריז ב ,1993 מעל דוכן הכנסת, כי יבטל את ההסכם כאשר ייבחר לראשות הממשלה - מדוע לא הוא ולא ראשי ממשלה אחרים מן הימין לא הציעו את ביטול ההסכם לאחר שנבחרו, והותירו את ישראל מחויבת לו? הטענה כי נתניהו לא יכול היה לבטל הסכם בינלאומי לא הוכיחה עצמה כאשר הצליח לשדל את הנשיא לשעבר, דונלד טראמפ, להוציא את ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן, ובכך לבטלו. ●