השר לביטחון הפנים, עמר בר לב, הקדים השבוע את המאוחר. למרות רצונו המוצהר והמוצדק, עוד ארוכה הדרך לשילובו המלא של השב"כ במאבק בפשיעה המשתוללת בחברה הערבית.

כדי להגיע לשם, נדרשים שלושה שלבים עיקריים. הראשון, הירתמות של השב"כ. נדב ארגמן, הראש הנוכחי, מתנגד לכך בתוקף. הנימוק: הפעלת אמצעים מיוחדים שיש לארגון כנגד אזרחים ישראלים תסכן את האמצעים, ותסכן את הדמוקרטיה. יש לא מעט טעם בדבריו, אבל לא מדובר בדיון תיאורטי אלא במצב של אין ברירה; בדיוק כמו במאבק בקורונה, ישראל חייבת לבלום את האלימות הזאת בטרם תשטוף את המדינה כולה.

מחליפו של ארגמן, ר', שייכנס לתפקיד בעוד 10 ימים, דוגל בגישה יותר מרחיבה. זה נכון לא רק מהטעם של הגנה בסיסית על אזרחי המדינה הערבים, אלא מהבנה שהמדינה מאבדת משילות במגזר הערבי, וגרוע מכך: שהפעילות הפלילית הזאת היא כר תמידי לטרור ולאלימות לאומנית, כפי שאירע בשומר החומות. שב"כ לא הצליח לזהות אז את ההתפרצות מראש, וטיפל בה בדיעבד; אם ברצונו להיערך לגל הבא, עליו להיות שם .24/7

השלב השני הוא פוליטי. המדינה צריכה להחליט שמדובר במא בק לאומי. לכנס את הקבינט, ואחר כך את הממשלה, ולהעמיד את העניין בראש סדר היום של כל המשרדים והגורמים שעוסקים בו. לא רק ביטחון הפנים, אלא גם האוצר, הפנים, המשפטים ועוד. זה דורש הנחיות, תקציבים וכוח אדם, אבל ישראל כבר הוכיחה שכאשר היא מתפקסת על משימה - התוצאה מגיעה.

השלב השלישי הוא משפטי. מאבק כזה מחייב היתרים משפטיים לשימוש באמצעים נרחבים, שחלקם יאותגרו מן הסתם בבג"ץ. אין דין פעולות ששב"כ או צה"ל יכולים לבצע בשטחים כנגד אזרחים פלשתינים שחשודים בפעילות טרור, כדין מה שהמשטרה יכולה לעשות בתחומי הקו הירוק. רק כדי לסבר את האוזן: בשם הלחימה בטרור אפשר לעצור בשטחים כל אדם ולחקור אותו לא מעט ימים לפני שהוא מגיע לאיזשהו דיון משפטי, וכמובן לבצע חיפוש ולהחרים כל דבר. פעילות כזו מול אזרחים ישראלים מחייבת צווים משפטיים שלא ניתנים בקלות, ובוודאי לא לאחר מעשה.

כישלון הקונספציה של המשטרה

דברי בר לב היו הודאה כנה בכישלון המשטרה בטיפול באלי מות בחברה הערבית. לא שמדובר בהארה - קרוב ל 100 נרצחים מתחילת השנה הם עדות כמעט יומיומית לאנרכיה הזאת - ובכל זאת, לא בכל יום אנו עדים לכנות כזו מצד שרים בממשלה.

המשטרה כושלת במאבק הזה לא בגלל היעדר אמצעים, אלא בגלל קונספציה. אמצעים יש לה, ואת מה שחסר לה היא יכולה לקבל. התקלה העיקרית שלה היא קיבעון: המחשבה שהדרך שנ כשלה עד כה תצלח בהמשך. אין סיכוי שהשיטה שלא הצליחה עד כה, תצליח עם עוד כמה מיליוני שקלים ועוד כמה מאות שוטרים.

תחנות המשטרה, מטבען, מעורבבות עם האוכלוסייה. בחב רה הערבית זה בולט אף יותר. הקשר עם החמולות הוא יומיומי, וקריטי, אבל הוא חלק מהבעיה, ולא מהפתרון. רק גורם חיצוני, שלא מעורבב עם האוכלוסייה ולא נזקק לה, יוכל להתחיל לע שות סדר בבלאגן.

הסדר הזה צריך להתחיל מלמעלה. להעמיד בראש המאבק אדם שאינו משורות המשטרה, עם חשיבה אחרת. ראש אמ"ן לשע בר, אלוף )מיל'( עמוס מלכא, פרסם השבוע ברשתות החברתיות מכתב ששלח לבר לב. הוא המליץ לקחת אדם מעולמות המבצעים המיוחדים, ולהכפיף אותו לשר, ולא למפכ"ל, כדי שיהיה ברור שזה עניין שעומד בראש סדר העדיפויות של המשרד.

בהמשך לכך, כאמור, נדרש השב"כ להיכנס לעניינים. למדינת ישראל יש יכולות ייחודיות, שמופעלות בשטחים ואסורות בשימוש בתוך ישראל. טכנולוגיות מתקדמות של זיהוי פנים, למשל, או של איסוף, כרייה וניתוח מידע משלל מקורות. כל אלה משמשים על בסיס יומיומי למאבק בטרור, והם חלק מההסבר להצלחה המרשימה של השב"כ בסיכול פיגועים בשנים האחרונות.

לצד הכלים האלה, נדרש גם טיפול אזרחי. מאבק כלכלי, למשל. ארגוני הפשיעה תפחו למפלצות ענק. יש להם כסף כמו חול. מי שרוצה לייבש את הירי בקצה, צריך לחזור לביצה שמזינה אותו. לכסף. כשהארגונים וראשיהם יבינו שכל ירי בחתונה או ברחוב עולה להם בכיס, הם יחפשו דרכים שקטות יותר להתפרנס.

כל אלה ייצרו התחלה של פעילות. כדי שהיא תצליח נדרשת שיטה, ונדרשת התמדה, שני עניינים שישראל פחות מצטיינת בהם. לא מדובר כאן בסטארט אפ, ולא בספרינט. זה מרתון סיזיפי, שייקח שנים ודורש על הדרך טיפול בבעיות עומק של החברה הערבית, כמו שבטיות, מחסור בתשתיות והיעדר אמון בממסד.

המאבק הזה חיוני וקריטי מאין כמותו. לא רק בשביל הציבור הערבי, שחי בסכנה מתמדת ולא זוכה להגנה המינימלית שהוא ראוי לה מהמדינה, אלא בשביל הציבור הכללי. בשבילנו. מי שי תעלם ממנו עכשיו, יקבל את הירי בחתונה שלו, בבית שלו, בחנות שלו, בכל מקום בארץ.

האידיאולוגיה של ביידן

זה היה שבוע עגום למאבק בגרעין האיראני. שבוע שבו נשיא ארה"ב הודה שהפעלת כוח היא האופציה האחרונה של ארצו,

ובמקביל איראן הודיעה שתחזור לשיחות על הסכם הגרעין "בשבועות הקרובים", או במילים אחרות - כשיבוא לנו, וב תנאים שלנו.

ביידן מונע מאידיאולוגיה. הוא לא הסתיר אותה במהלך הק מפיין שלו, ואסור להתפלא עליה עכשיו. גם האיראנים מונעים מאידיאולוגיה. שלהם מוצהרת פחות, אבל ברורה לא פחות. הם רוצים בנשק גרעיני, וחותרים אליו בהתמדה. ההתקדמות שהם רשמו מאז פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין מרשימה, ומסוכנת. לכל דבר ועניין, איראן נמצאת במרחק נגיעה מהפיכתה ל"מדינת סף" גרעינית.

בבסיס הפרישה מההסכם עמדו אז שלוש הנחות, שכולן קרסו. הראשונה, שאיראן לא תעמוד בלחץ הכלכלי של הסנקציות, ות סכים לכל תנאי. השנייה, שאם היא תתקדם משמעותית בגרעין, יינקטו כלפיה סנקציות חריפות עוד יותר, ואולי אף מהלך צבאי מוגבל. והשלישית, שטראמפ ייבחר לקדנציה נוספת, וימשיך להוביל את המאבק הזה.

לישראל, שהיתה שושבינה מרכזית של רעיון הפרישה מההסכם, לא היתה תוכנית ב'. לכן היא מוצאת את עצמה עכ שיו עם מעט מאוד קלפים טובים ביד. דרישתו של היועץ היוצא לביטחון לאומי, מאיר בן שבת )בראיון היום לאריאל כהנא(, כי על ישראל לקבוע עם וושינגטון "מועד אחרון לאיראן" היא נבונה, אבל ספק אם מעשית. האמריקנים לא עובדים אצלנו, כפי שהתברר השבוע, וסדר העדיפויות ושפתו של הממשל הנוכחי שונים משל קודמו.

זה לא אומר שישראל צריכה להרים ידיים. מאחר שמדובר בעניין עם פוטנציאל קיומי, היא צריכה להאיץ את האופציה הצבאית ולהמשיך במאמצים המדיניים, בתקווה שגם בוושינג טון יבינו שטהרן מסוכנת לא רק לישראל, אלא לעולם כולו.

ארגוני הפשיעה תפחו למפלצות ענק. מי שרוצה לייבש את הירי בקצה, צריך לחזור לביצה שמזינה אותו. לכסף. כשהארגונים יבינו שכל ירי עולה להם בכיס, הם יחפשו דרכים שקטות להתפרנס