רמת הטיפול בחולים מידרדרת, האוכלוסייה המבוגרת משלמת בחייה על מדיניות חסרת חוט שדרה תעשייתי העיקר שהממשלה והתקשורת התומכת בה משיגות שקט

לא צריך להיות מלודרמטיים מעבר למידה המקובלת, גם לא להזכיר תקופות ואירועים מהעבר, כדי לרשום שקבוצות אוכלוסייה בישראל מעל גיל 50 מתחסלות. קצב של מאות מתים בחודש לא מפוזר ולא מבוזר על פני הספקטרום הדמוגרפי, פירושו סכנה אמיתית. הממשלה החליטה להעדיף את עידוד הצמיחה הכלכלית ברמה הלאומית תוך הסטת המבט והתעלמות מקציר המתים בשכבות אוכלוסייה מסוימות - תחומות בגיל וברמות הכנסה. במילים פשוטות, ממשלה שהישגה היחיד הוא שקט תעשייתי, נוקטת מדיניות אנטי הומנית. האישור האוטומטי למופעים המוניים הוא תרגום וולגרי של מדי ניות לחם ושעשועים להמונים, כולל כמובן אצטדיוני כדורגל מלאים, כדי לעודד עיוורון מרצון.

יותר מ 500 חולים קשה, כפי שאומרים המומחים, רמת הטיפול הרפואי יורדת. מעבר לקורונה, המדיניות הזו דנה את החולים האחרים במצב קשה לרמת טיפול בינונית. באחד מבתי החולים התבטא רופא: "בבית החו לים אנחנו יודעים שמי שמעל גיל 65 - לא יקבל אקמו )מכונת הנשמה לב ריאה( גם אם הוא צריך.... אין באמת הרבה סיכוי מעל גיל ."65 מנכ"ל בית החולים רמב"ם הטיח בפני נחמן אש כי על כל חמישה מאושפזים בבית החולים, אחד נפטר: "לא היתה תמותה כזאת".

לא נראה שיש מדיניות ספציפית שנועדה להציל את האוכלוסיות המבוגרות, מלבד הקריאה האנמית ללכת להתחסן. רמת התמותה קפצה מדרגה, וההתעלמות כולה ברשות ובסמכות של אולפני הטלוויזיה ופרשנים תוע מלנים שאין להם מספיק שעות שידור כדי למנות את שלל הישגי בנט.

נכנסנו לחודש אוגוסט עם 6,473 מתים. לקראת סוף השבוע ישראל על יותר מ 7,570 . זה בערך 1,100 בחודש וחצי. יש כבר עיתונאים שמבינים שיש התרחשות גדולה, סמויה מעיני התקשורת העצומות לרווחה. מדובר על שגעת הבדיקות שהכניסה חלק גדול מאוכלוסיית המ דינה לקרוסלה מסביב לאוהלי המתחמים. לפי הדיווחים, כמות השעות בתורים ובנסיעות הכרוכות בכך, עוב רת יותר מחצי יום עבודה של פועל הסתדרות בימי זוהרה. מי שבולטת במדיניות של דחיסת פצצת הקורו נה, כפי שהתבטא אחד השרים לגבי הטיסה לאומן, היא שרת התחבורה מרב מיכאלי, שהחליטה לנקוט מדיניות המנוגדת להמלצות משרד הבריאות, המל"ל והמטה ללוחמה בטרור. "המטה ללוחמה בטרור קורא לכל היש ראלים השוהים שם )חצי האי סיני, עם שלוחת דאעש( לצאת לאלתר מהאזור ולשוב ארצה", "המטה ממליץ בתוקף לכל אלה המבקשים לצאת לסיני להימנע מל עשות זאת", לשון ההמלצות. מבחינת הרשויות, מצרים היא מדינה כתומה שלא מומלץ לנסוע אליה. הסיבות הידועות: רמת הדבקה גבוהה של נגיף הקורונה.

אמרה מרב מיכאלי לפני כשבועיים: "חופש התנועה שלנו הוא זכות בסיסית ויש לשמור עליה מכל משמר. מעבר טאבה משמש ציר מעבר לתיירות... זה גם ציר חשוב לקשר החשוב שלנו עם בעלת בריתנו מצרים". היא פותחת באופן מלא את מעבר טאבה תוך עידוד ישראלים לנסוע לסיני, לנפוש על חופי "בעלת בריתנו".

ושאף אחד לא ייפגע

ביידן כבר התעורר והבין שאם יש משבר - ראוי לטפל בו, גם אם זה אומר שלא מגלים הבנה כלפי אויבים. בישראל ממשיכים במדיניות "אהבת השלום הפנימי"

בארה"ב כבר מותר מזמן למנות בתקשורת את שורת המשברים שהנשיא ביידן תקע לתוכם ביוזמתו את ארצו: משבר מטורף בגבול הדרומי עם זרימה בלתי פוסקת של מהגרים בלתי חוקיים, לאחר שקודמו טראמפ הצליח להביא את ההסתננות למצב מנוהל. משבר אמון עול מי כלפי ארה"ב בעקבות המפולת באפגניסטן. מדיניות כלכלית תקציבית שכבר הכניסה את הכלכלה האמריק נית לאינפלציה מלווה בהתאוששות כלכלית דלה מאוד. ועוד ועוד. אבל אצלנו לא מקובל למנות את המחדלים המדיניים ביטחוניים שהשתיקה התקשורתית יפה להם )או מכוערת(. יאיר לפיד, בעוד מאמר מכונן על מדיניות החוץ, מגנה את "הפסימיזם", כפי שהוא קורא לזה, של ראש הממשלה נתניהו.

קוראים לזה ריאליזם ואקטיביזם ביטחוני מדיני. בתוך כל המשברים, התעורר פתאום הנשיא ביידן. המהלך האחרון שלו במשולש האמריקני צרפתי אוסטרלי הוא מאוד לא גלובליסטי, מאוד רטרו, מאוד ניצי ומאוד לא מגלה פתיחות והבנה כלפי אויבים, בייחוד סין וצפון קוריאה המשתוללת. כן, הוא הפנה עורף לנשיא מק רון, לקח ממנו את עסקת הצוללות, שדרג אותה והפך אותה לעסקה של מכירת צוללות גרעיניות לאוסטרליה.

הנץ השמרני המנוח, רוברט קונקווסט, הטיף לפירוק

גופים בינלאומיים עקרים במקרה הטוב ומזיקים במקרה הרע, כמו האו"ם, ובמקומם לבנות את ברית המדינות האנגלו־סקסיות. והנה, ביידן מעניק תנופה למדיניות שטראמפ התחיל: בריטניה, ארה"ב, אוסטרליה, ניו זילנד ותוספת של הודו ויפן. חוזרים לזכרונות העבר נוכח איומי ההווה. וזה כולל גם הבעת חוסר אמון בצרפת. הם צרפתים.

"הליברליזם שלנו הפך אותנו למשתפי פעולה עם עריצים ומדכאים", כתב ארתור קסטלר בשנות ה־05. "אהבתנו לשלום הזמינה תוקפנות וסללה את הדרך למלחמה". השיעור הזה תקף היום, כפי שהיה לפני 65 שנה, וכפי שהיה בשנות ה־03 של המאה הקודמת ובשנות ה־07. הוא תקף בייחוד כלפי ישראל. אהבת השלום הפנימי בבתי הסוהר, בגבול עזה ובגבול לבנון, והנסיגה מהאקטיביזם בנושא איראן, כמו גם אי־הרצון להתעמת עם תרבות השוד והרצח באזורים מסוימים בצפון, בנגב ובערים מעורבות - היא ביזיון, והיא כמובן תביא לעימותים אלימים מאוד ולמלחמה.

ביטחון, נושא מופשט

בנט אמר שישראל צריכה להתיישר עם ממשל ביידן אם יחזור להסכם הגרעין. מה תעשה הממשלה עכשיו, כשהנחות היסוד למדיניות המזרחתיכונית מתמוטטות?

אם זה היה לפיד, אפשר היה לקרוא לסרטון של נתניהו "פרשת הראש השמוט". אם זה היה התנ"ך - "פרשת מה לך נרדם". ובעצם ראש הממשלה לשעבר מנסה להעיר את הציבור הישראלי בנושא האיראני. הפרשנות הרגילה אומרת שנפתלי בנט, ביושבו לצידו של הנשיא ג'ו ביידן, לא רק שגרם לו להירדם (גרסת המפלגה אומרת שהוא לא נרדם), אלא הרבה יותר מזה: הוא לא הצליח להעיר אותו, בדיוק כפי שלא היה מצליח להפיח רוח חיים בפסל הראש של בובי קנדי שעמד על מדף מאחורי ביידן.

המומחה האמריקני רעואל מארק גרשט (איש הסי. איי.אי לשעבר) פרסם לאחרונה את הניתוח שלו למצב העכשווי מול איראן, בעיקר מפרספקטיבה אמריקנית. עקרונית, כבר לפני שנים הוא טען שהסכם הגרעין - עוד בשלבי המשא ומתן לפני שש ושבע שנים - הופך את ארה"ב לשותפה של האיראנים במעשי הזוועה הנוראיים שהם ושלוחיהם מבצעים בסוריה. ההסכם קונה קצת זמן בזמן שהאיראנים בונים ומפתחים פס ייצור תעשייתי לנשק גרעיני, מבלי להרכיב מתקן גרעיני אחד.

"אם הישראלים לא יחסלו את מתקני הגרעין האיראניים עד ,2025 שאז למשטר כבר יהיה מערך ייצור של צנטריפוגות מתקדמות, זה יהיה איתות שמבחינת ישראל פעולות צבאיות הן יותר ממה שהיא מסוגלת לעמוד בו", כתב גרשט באתר של המכון להגנה על הדמוקרטיה. "המוסד עוד יפוצץ דברים ויחסל אישים, אבל פעולות אלה קרוב לוודאי רק יסיגו קצת את האיראנים לאחור".

גרשט מאשים את טראמפ שלא הגיב צבאית להתקפת הטילים והרחפנים על מתקני הנפט באבקאיק בסעודיה ;2019־ב חיסול סולימאני יצר אפקט מסוים אבל זה לא מה שניצים אמריקנים וישראל ציפו אז. "וביידן, קשה להאמין שיעשה יותר מטראמפ.

"במילים אחרות, 2025־ב זה משחקון אחרון במערכה האחרונה ובמשחק כולו", כותב גרשט. "מבחינת ארה"ב, אם לא תהיה התערבות ישראלית עם כל המהומות בעקבותיה באזור, כנראה כבר הפסדנו".

ממשלת ישראל החדשה (הממשלה החדשה לישראל?) והממשל האמריקני של ביידן עלו לשלטון כשהם אוחזים בתפיסות שגויות לגבי איראן. אחד העקרונות של ג'ו ביידן ואנשי צוותו היה החזרה המהירה של ארה"ב להסכם הגרעין. מנגד, נפתלי בנט, לפני קרוב לשנה התראיין ואמר שישראל צריכה להתיישר עם הנשיא ביידן ולפעול בשיתוף פעולה כשהממשל החדש יחזור להסכם הגרעין. מערכת הביטחון בנתה על זה שארה"ב חוזרת להסכם הגרעין. אז מה עושים עכשיו כאשר הנחות היסוד למדיניות המזרח־תיכונית - מתמוטטות? חלק מובנה בהנחת היסוד הקורסת היה ההיצמדות לממשל הדמוקרטי, לאחר שנתניהו הואשם במדיניות חד־מפלגתית. ישראל צמודה לממשל כושל ובין השאר שילמה

המהפכות האחרונות הפכו את סירחאן (בתמונה), המחבל הפלשתיני שרצח את רוברט קנדי, לאיזו קונסטרוקציה תיאורטית. מבחינה אידיאולוגית, רבים באמריקה איבדו אמון במערכת הכליאה שלהם

על כך באיבוד יכולת התמרון מול רוסיה. אבל הביטחון הלאומי הוא נושא מופשט גם בקרב כמה מהאישים בסביבה של בנט ושקד; ואילו הממשלה החדשה לישראל מעניקה סוג של שקט פלגמטי, "בלי ארס ושנאה", כפי שאמר מתן כהנא.

לא חמלה, התרסה

רוצחו של רוברט קנדי כנראה לא ייצא לחופשי גם אחרי שהוועדה אישרה זאת, אבל עצם הדיון סביב שחרורו מעיד על הנתק האידיאולוגי מהפשע של הדור האחרון

בניגוד לכל הפעמים הקודמות שסירחאן סירחאן, רוצחו של רוברט קנדי, ביקש להשתחרר מכלאו - הפעם קיבל את מבוקשו. ועדת השחרורים אישרה לשחרר אותו, אבל זה כנראה הכי קרוב שיגיע לשער הכלא. לפי רוב ההערכות, המושל גווין ניוסם, שזה עתה הסיר במשאל עם בקליפורניה את האיום על כיסאו, לא יאשר זאת.

אבל עצם המחשבה, העובדה שמבחינת החוק סירחאן זכאי להשתחרר, היא אבסורד. קשה לראות כאן את החמלה הנוצרית בפעולה. אולי ככיסוי. מה שיש כאן זה נתק נפשי ואידיאולוגי מהפשע. המהפכות של הדור האחרון, ובייחוד של השנים האחרונות, הפכו את המחבל הפלשתיני שרצח את רוברט קנדי לאיזו קונסטרוקציה תיאורטית. מבחינה אידיאולוגית, רבים באמריקה איבדו אמון במערכת הכליאה שלהם. מה יכול להיות יותר סמלי ומתריס מאשר לשחרר את רוצח יורש העצר, גברילו פרינציפ הערבי, שהגיע מהמזרח התיכון.

קונסול ישראל בלוס אנג'לס באותה עת היה ד"ר משה יגר. הוא סיפר השבוע: "עקבתי אחרי האירוע בטלוויזיה מהבית, לא רחוק מהמלון. ראיתי את הנאום של קנדי. ואחר כך הוא הלך במסדרון אל המטבח והוא חיכה לו". יגר אומר שברגע שהתבררה זהותו של הרוצח, סירחאן סירחאן, כערבי פלשתיני, נוצר מצב שמאוד הלחיץ את הדיפלומטים הישראלים, ובראשם השגריר יצחק רבין. "הלכתי לפגוש שופט בכיר, יהודי, כדי להתייעץ איתו. אמרתי לו שאני מודאג. שאני חושש שההגנה תהפוך את המשפט לאנטי־ישראלי", זוכר יגר. האיש שהיה מעורה בענייני הקהילה אמר שיש סיבה להיות מודאגים, "מבחינת ההגנה - הם יעשו הכל כדי להציל את הרוצח מהכיסא החשמלי, וזה תפקידם. הוא הציע להתכונן, הוא המליץ לאסוף נתונים, מי היה סירחאן, כל האינפורמציה עליו ועל משפחתו".

העיתונות התחילה להתמלא בחומרים. בין השאר סיפרו שמשפחתו נפגעה פעם בהפגזה ישראלית. טרוריסטים אמריקנים ידועים בשנות ה־07 אימצו אותו כגיבור. בארץ נאסף הרבה מאוד חומר על כל מה שסביב סירחאן, התברר שהתגורר בכפר ליד רמאללה ואין סבירות שהכפר הופגז או הופצץ. החומר שישראל אספה עבר לידי התביעה.

יגר עדכן את רבין, שהזהיר אותו שיכולים לגרש אותו. "תמשיך. תיזהר. זה על אחריותך", אמר רבין לקונסול באחת הגיחות שלו ללוס אנג'לס. אבל רבין גם תדרך שצריך להתרחק מזה ככל האפשר, "זה לא עניין ישראלי". יגר אומר שהוא זוכר שבכיר אמריקני אמר אז שחנינה לא תחול במקרה של סירחאן. "הוא לא יראה אור שמש".

נראה שאם הוא היה מזוהה רק כמחבל שונא ישראל, היו משחררים אותו. אלא שסירחאן ירה ברוברט קנדי,ארבע שנים וחצי אחרי שאחיו הנשיא ג'ון קנדי נרצח בעיר דאלאס שבטקסס. שרת החוץ בתחילת שנות ה־06 היתה גולדה מאיר, והיא השתתפה בהלוויית הנשיא. כשחזרה, היא דיווחה לממשלה שהיא חושבת שמאחורי ההתנקשות של הנשיא קנדי עומדת מחתרת פוליטית או משהו שקשור למשטרת דאלאס. שר המשטרה בכור שיטרית אמר שהאפשרות השנייה סבירה יותר. החשד עלה מעצם המצב החוקי האבסורדי שסגר את החקירה בשטח הסמכות הבלעדית של משטרת דאלאס ללא אפשרות להתערבות האף.בי.איי; וכן בגלל שרוצחו של לי אוסוולד, ג'ק רובי, היה דמות מוכרת לשוטרי דאלאס והם אפשרו לו להיכנס אל תוך בניין המשטרה.

אז אומרים, שאלת השחרור של סירחאן תלויה בעצם בזהות הנרצח. לאור השערוריות והחשדות סביב רצח קנדי הראשון, אין ספק שיש בזה משהו מהאמת.