פרשת המריבה על הילד איתן בירן, שאיבד את כל עולמו באסון הרכבל באיטליה, היא משפט שלמה קלאסי. קרובי משפחה משתי המדינות טוענים כי להם הזכות לגדלו, ואילו איתן, שזקוק כעת יותר מכל למסגרת אוהבת, תומכת ואחידה שתעשה סדר בבלאגן שנוצר בחייו, מצוי בעל כורחו במרכז הקרב.

מבחינה משפטית, ישראל חתומה על אמנת האג להחזרת ילדים חטופים, אך מי שיחליט אם מעשה הסב עולה כדי חטיפה הוא בית המשפט לענייני משפחה. חשוב להבין, אמנת האג מדברת על מקרה של חטיפה על ידי אחד מההורים. עם זאת, ייתכן שניתן להשליך גם על מצב דומה. אחד המבחנים העיקריים שיש צורך לקיימם כדי שמ קרה יוכר כחטיפה הוא סביבת מגוריו של הילד, אך גם לרצון ההורים שנהרגו יש משקל - האם ההורים התכוונו לחיות ולגדלו באיטליה, או שהתכוונו לחזור ארצה? אם, למשל, יתברר שאכן ההורים החלו בסידורים למעבר ארצה, מה שיעיד על כוונתם העתידית, אזי ייתכן שיש לכך משקל.

בכל מקרה, מעשה הסב הוא לא פחות מלקיחת החוק לידיים. אני לא יודעת איזה ייעוץ משפטי הסב טוען שהוא קיבל, אך אני לא הייתי מייעצת לו לנצל את זמני השהייה על מנת לקחת את הילד לישראל. אני לא רואה שום תרחיש שבו בית המשפט בישראל יסתור את החל טות עמיתיו האיטלקים למקצוע. ככל הנראה, ביהמ"ש יורה להחזיר את הילד ויבקש להמשיך את ההליכים באיטליה. לא הגיוני שיבטלו החלטה של ביהמ"ש במדינה אחרת משום שהילד הובא לכאן פיזית.

הדבר שעומד לנגד עיניו של ביהמ"ש הוא תמיד טובת הילד, כאן ובאיטליה. אם אני הייתי שופטת בערכאה שתכריע, הייתי שואלת מה הוריו באמת רצו? האם לגדלו בארץ או באיטליה? וכמובן, מה היא טובת הילד.