עלם הולך ברחוב בערב בהיר של תמוז, מבית הספר שוב יוצאים הנערים. האורות בתיכון זוהרים עד מאוחר, ובמגרש הספורט מתגודדים צעירות וצב עירים נרגשים. טקסי הסיום של בוגרי מערכת החיב נוך יוצאים לדרכם, ולדרך חדשה - אחרי 12 שנה - יוצאים גם התלמידים של אתמול.

בשעה שצירוף המילים החגיגי "שלום כיתה א'" מוכר לכל, על "להתראות, כיתה י"ב" אנחנו נוטים לחשוב פחות. כשמסתכלים על המשתתפים בטקסים המתקיימים בימים אלה, אפשר להתרשם שעבורם זהו רגע משמעותי יותר. כשחבשו לראשונה, בגיל שש, את ספסל הלימודים - הם היו בעיקר הבטחה. כעת הם כבר המימוש. המורים שהתעקשו וההורים שליוו שותפים להתרגשות. הזאטוט והפעוטה שהביאו לבית הספר הפכו לאדם צעיר, לשותף. הצלחתו היא הצלחתם.

ההבנה כי אין מסע חינוכי ללא אתגרים וכי ילב דים הופכים לאנשים בזכות מאמץ והתמדה, מהווה בסיס לתוכנית הלימודים החינוכית. בניגוד לקייטנה המספקת לחניכים הפוגה ושעשוע, בית הספר אמור לספק לבאים בשעריו יעד גבוה לשאוף אליו. התב למידים נדרשים למתוח את שריריהם, האינטלקב טואליים והפיזיים, על מנת להגיע גבוה יותר. ראיית המצוינות כערך מרכזי וההבנה כי מצוינות זו אינה רק מילים בעלמא, הנחתה את מדיניותו של משרד החינוך לאורך שנים.

עם זאת, בשנים האחרונות נושבת במשרד רוח אחרת. למצוינות עדיין מעלים מס שפתיים, אך בפוב על רף הציפיות מן התלמידים יורד בהתמדה. הצהב רותיה הראשונות של שרת החינוך החדשה על אודות השינויים שהיא מבקשת לחולל מעידות על היותה שותפה למגמה זו. את צמצום מספר בחינות הבגרות החיצוניות, שהחל כאילוץ בזמן מגיפת הקורונה, היא מבקשת לקבע. ימי הלימוד יעברו דילול ניכר, וימי שישי עתידים להפוך ל"ימים חברתייםבקהילתיים", כלשונה.

הלך הרוח החדש עושה שימוש במנטרה "פחות הוא יותר" (הפרחים לג'ורג' אורוול), ותואם באופן חשוד את המדיניות שאותה ניסתה בקיץ הקודם ליישם מול נגיף הקורונה. בקיץ הנוכחי מטופחת האמונה כי תביעות מופחתות מן התלמידים יובילו אותם, איכשהו, להישגים גדולים יותר.

האסטרטגיה המתגבשת רואה באתגר הלימודי מכב שול. מדוע להכביד על התלמידים ולתבוע עמידה בסטנדרטים חיצוניים, אם ניתן לייצר עבורם סביבה ידידותית וציון המותאם למידותיהם העכשוויות? הוויתור על קיומן של בחינות חיצוניות וההפחתה בשעות ההוראה עתידים לפגוע במעמדם הרעוע גם ככה של מדעי הרוח (במתמטיקה ובאנגלית עדיין לא מתכוונים לפגוע. אולי כי קשה לנסח משוואה שבה "פחות הוא יותר"), לסייע בהתמודדות עם הקיצוב צים בתקציב החינוך ולהעצים את תהליך ההפרטה שעוברת מערכת החינוך הישראלית.

ויתור על האתגר הוא ויתור על המעשה החינוכי עצמו. העמידה במשימה החינוכית תוך התמודדות עם קשיים, כישלונות והצלחות - נחוצה לתלמיד. בזכותה הגיע בעיניים בורקות אל טקס הסיום, והיה לאדם בוגר.

מדוע להכביד על התלמידים ולתבוע עמידה בסטנדרטים חיצוניים, אם ניתן פשוט לייצר עבורם סביבה ידידותית וציון המותאם למידותיהם העכשוויות?