ארבע נשים צעירות יעמדו היום על מגרש המסדרים בבסיס חיל האוויר בחצרים ויקבלו את כנפי הטיס הנכספות. מדובר אמנם בכ 10 אחוזים מבוגרי הקורס הנוכחי, אך מספר הנשים הגבוה יחסית יוצא דופן בהשוואה לקורסים קודמים, שבהם, בדרך כלל, נמנות עם הבוגרים רק אישה או שתיים.

מאז נפתח קורס הטיס לנשים בסוף שנות ה 90 בעקבות בג"ץ אליס מילר, הצליחו רק 66 נשים לסיים אותו בהצלחה )כולל ארבע הנשים שיסיימו השבוע(, ורק חמש מהן - במגמת הקרב, שנחשבת מורכבת במיוחד. נוסף על חמש טייסות הקרב, עד כה סיימו את הקורס 26 נווטות קרב, 12 טייסות מסוקים, שבע טייסות תובלה, שמונה נווטות תובלה ושמונה מכוננות.

החלוקה למגמות בתוך קורס טיס מתבצעת לאחר כשנת טיסה, וקיימת היררכיה ברורה בין המקצועות השונים, שבאה לידי ביטוי גם בתהליכי המיון: ראשונים נבחרים טייסי הקרב, לאחר מכן טייסי המסוקים ורק לאחר מכן נווטי הקרב, נווטי התובלה והמכוננים.

על פניו, הנשים )כמו גם הגברים( נבחרות לתפקידים השונים בקורס הטיס בהתאם ליכולותיהן האישיות, ומשובצות בתפקידים המתאימים להן ביותר. אך בפועל, לשיבוץ הראשוני יש השלכות נרחבות על המשך השירות הצבאי בחיל האוויר, הבאות לידי ביטוי בקידום לתפקידים בכירים בחיל ומשפיעות גם על תדמית שילוב הנשים בקורס הטיס. עובדה ידועה היא שמפקדי חיל האוויר היו טייסי קרב בהכשרתם, ורק מעטים מבין אנשי צוות האוויר שאינם טייסים מונו למפקדי טייסות והתקדמו בסולם הדרגות.

עד היום, רק שתי נשים שסיימו את קורס הטיס בחיל האוויר הצלי חו לשבור את תקרת הזכוכית, וזכו לענוד על כותפותיהן דרגות סא"ל. הראשונה היתה סא"ל ט', שמונתה בידי מפקד חיל האוויר למפקדת טייסת תעופה בבסיס חצור; והשנייה היא סא"ל ג', שקיבלה את הפיקוד על טייסת הנחשון, והפכה בכך לאישה הראשונה שפיקדה על טייסת טיסה. שתיהן, אגב, קודמו בשנים האחרונות בידי מפקד החיל, אלוף עמיקם נורקין. אך כאמור, מדובר ביוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ואין ספק כי מיעוט נשות צוות האוויר בתפקידי פיקוד בחיל, משמעותה גם מיעוט מודלים לחיקוי לנשים צעירות נוספות.

אם המדינה רוצה להגדיל את מספר הנשים בקורס הטיס, וכמובן גם להגדיל את מספר טייסות הקרב ומפקדות הטייסות, נדרש שינוי חקיקה שיאפשר את הגדלת מספר הנשים המגיעות מלכתחילה לקורס היוק רתי. סביר להניח גם כי הגדלת מספר המתמיינים והמתמיינות לקורס טיס, תשפר בסוף התהליך גם את איכות טייסי חיל האוויר כולם; ככל שהמבחר גדול יותר, כך מגיעים טובים יותר לקו הסיום.

אבל בהקשר הזה נראה שידי צה"ל וחיל האוויר כבולות: לפי חוק שי רות ביטחון, כל גבר בעל נתונים ראשוניים מתאימים לקורס טיס בצו הראשון )פרופיל וקב"א גבוהים( נשלח למיונים לקורס. זאת, בעוד נשים אינן מחויבות לכך ונדרשות להתנדב לקורס. טייסים רבים מעידים על עצמם כי בילדותם לא חלמו להיות טייסים, ואף לא ידעו כי יש להם הכישורים המתאימים לכך. רק הודות לשיטת המיון, שחייבה אותם לה תחיל את התהליך, הם הגיעו לקו הגמר. בחיל האוויר מעריכים כי יש לא מעט נשים בעלות נתונים אישיים גבוהים, שיכולות להצליח בקורס טיס ואף להשתלב כטייסות קרב - אך לא נכנסות מלכתחילה למשפך המיון, מכיוון שהאפשרות כלל לא עלתה בדעתן, או לנוכח חוסר אמונתן ביכולתן להצליח בקורס המאתגר.

חוסר האמונה של נשים ביכולותיהן לסיים בהצלחה את הקורס נובע גם מההטיות החברתיות במאה ה ,21 שגורמות )בהכללה גסה( להורים לעודד את הבנים לשחק במטוסים ובמכוניות, ואת הבנות - לשחק בבובות. לא בטוח שההורים אשמים; גם הם גדלו כך, בצל הנורמה החברתית. אפשר לטעון גם שגברים ונשים שווים, אך אינם זהים - לא ביכולותיהם הפיזיות ולא בנטיות המולדות או הנרכשות שלהם עוד משלב הגיל הרך. השורה התחתונה היא שככלל, ההיכרות הראשונית של נשים עם עולם הטיסה קטנה יותר, עובדה שעלולה להשפיע גם על סיכויי הגעתן לקורס, וגם על הצלחתן בקורס עצמו - בהנחה שכבר הגיעו אליו.

כך או אחרת, 66 נשים שסיימו את קורס הטיס של חיל האוויר ביותר מ 20 שנים הוא נתון יפה, אך לא מספק. כדי להמשיך ולקדם את המהלך המבורך של שילוב נשים מתאימות בקורס הטיס, להגדיל את השוויון בחברה כולה ולשפר עוד יותר את איכות הטייסים בחיל האוויר, נדרש שינוי בחקיקה, ויפה שעה אחת קודם.