קיבוצניקים, חרדים ומוסלמים - בבית המדרש "הינם" באבו גוש משאירים את הדעות הקדומות בחוץ ומנסים ליצור מציאות אחרת | מוריה קור

דווקא על רקע התמונות הקשות מהערים המעורבות בשבוע האחרון, יש באבו גוש מקום שמשאיר פתח לאופטימיות ● בית המדרש במרכז "הינם" מפגיש יהודים וערבים מכל הזרמים ללמוד יחד, להתארח - ובעיקר להבין ● ירון קנר, ראש המרכז: "אני לא ארגון דו קיום, אלא ארגון כלל ישראלי שמפגיש את כל השבטים. בתא שטח קטן יש לנו קיבוצניקים, חרדים, ערבים - זה מקרין אל תוך בית המדרש, והלימוד פה פותח את העיניים"

בחג

מתן תורה מקובל לשבת בבית הכנסת וללמוד, כחלק מ"תיקון ליל שבועות". במרכז "הינם" שבאבו גוש עושים תיקון לבית המ דרש. "לבתי מדרש תמיד יש אפיון", מסביר ירון קנר, מי שעומד בראש המרכז, שבו מתקיימים לימוד ופעילויות מגוונות נוספות, "כל אחד מהם הוא חלק מזרם. שומרי הסף הם השקפתיים. כאן זה בית מדרש ללא אפיון, לא הלימוד הוא העיקר אלא המפ גש סביבו, הסובלנות. מה שחשוב הוא שכולם ירגישו שווים. מקום של אף אחד זה מקום של כולם".

המרכז קם לפני שש שנים, ובית המדרש פועל בו זו השנה השלישית. במבנה חכור שהעמותה שיפצה מן היסוד, נערכות סדנאות ופעילויות לקבוצות מג וונות מהארץ ומרחבי העולם המעיזות לחצות את קו השיפוטיות. בלב השכונה הערבית, בסמטת הפול, בין השלטים המובילים למרפאת שיניים, שוכן המ רכז שנראה כמו מלון בוטיק. בקומת המסד המרווחת חצר רחבה לפעילויות ולמופעים קטנים, ספרייה, אזור לימוד וקבלה. בקומה השנייה חדרי אירוח לקבוצות. למה דווקא אבו גוש?

"בתא שטח יחסית קטן יש לנו קיבוצניקים, חרדים, ערבים - זה מקרין אל תוך בית המדרש ונותן מגוון אפשרויות למי שמגיע ורוצה עומק רוחני ולימודי אחר. מגיעות לכאן קבוצות. חברי הקבוצה מתארחים בבית של השכנה סמאר, שפותחת צוהר לחיים המוסלמיים; הם מבקרים בקיבוץ שכן וטועמים חיים אחרים; ולמ חרת, בתוך שבע דקות הליכה, הם חווים ב'טלז סטון'

קבלת שבת חרדית, ויכולים לשאול הכל על חברה שלא ראו כמותה, אבל כן שמעו הרבה על אודותיה. זאת הזדמנות שוברת מוסכמות".

בית המדרש פועל בימים מרוכזים. אני מגיעה באחד כזה, שמייחד פעילות ערבית יהודית לכבוד הרמדאן באופן שנהיה טרנדי בשנים האחרונות. פעם הרמ דאן הוא תירוץ למהומות פוליטיות, ופעם הוא תירוץ להיכרות עם מנהגים של שכנים.

לרחבת הכניסה של בית המדרש מתאספים ותיקים ואורחים לשיעור הראשון והקבוע שנקרא "סוגיות משעממות בתלמוד", לימוד שמתגלה עד מהרה כלא משעמם בכלל. ירון, שאינו חובש כיפה, מעביר את השיעור עם הרב חיים דברת בסוגיית ריבית ממסכת "בבא מציעא" בגמרא. השאלה הנדונה, שבבתי מדרש ערביים יהודיים דתיים חילוניים הייתי מצפה שיברחו

ממנה כמו מאש, היא אם יהודי שהלווה כסף לגוי רשאי לקחת ממנו גם ריבית כשהגוי מחזיר לו את הכסף, ומה קורה אם הגוי התגייר בינתיים. זאת, כמובן, בהתחשב בכך שלפי ההלכה היהודית אסור לקחת ריבית. בשיח פתוח וחף מפוזות הרב מסביר את הרקע, את שנת השמיטה המתקרבת, את התפיסה היהודית לגבי איסור ריבית, ואת מה שמתיר לבנקים לקחת מאנשים בימינו.

"אתה אומר בעצם שמשכנתא סותרת את ההלכה?" שואל תלמיד, שבטח רגיל שחיילים ושוטרים עוצרים אותו במחסום. גם אני עכשיו מתקשה להבין מהמבטא שלו אם הוא יהודי או ערבי או עולה חדש.

"ההלכה מצאה פתרון שנקרא היתר עסקה", מסביר הרב דברת את הדבקת הפערים המודרנית, ומוראד הערבי, שיש לו בית קפה סמוך לבית המדרש, אומר, "בטח, כמו מעלית שבת", וכולם צוחקים.

"גם באסלאם אין ריבית", אומרת תלמידה במבטא ערבי, והרב דברת מספר איך פעם, כשהיה בשליחות בקרקאס שבוונצואלה, שכנה יהודייה שלו חיפשה גן ילדים יהודי ולא מצאה. "אחרי שהתייאשה", הוא אומר, "התפשרה על גן מוסלמי. כי הרבה מהמצוות דומות".

צלחת העוגיות כמשל

את הלימוד מלוות אתנחתות מוזיקליות. הפייטן נריה כנפו, יחד עם נגן העוד מוחמד היבי, מנעימים בקולם ומסבירים את מילותיהם ותוכניהם של שלושה פיוטים, כאשר השקיעה בחוץ מלווה את היום לסיומו וקריאות המואזין מתערבבות עם הסלסולים של נריה מסולסל הפאות. כנפו מסביר על הסולמות המוזיקליים הייחודיים של פיוטי ערב, שמשמשים השראה לזמנים מסוימים ביום. "לכל שעה יש סולם מתאים, והסולם מעביר תחושה, תואם את מצב השמיים והאווירה. ליהודים במרוקו היה מנעד ורסטילי", הוא אומר בגאווה.

"אללה הוא אכבר", המואזין מתחזק, ונראה שהנוכחים בחדר מתייחסים לקריאה הזאת כאל עמדה מעניינת, שאפשר להתחבר אליה ואפשר גם לא. כשנריה מסביר על רבי שמעון בר יוחאי ומקדיש את הפיוט לרפואת הפצועים מאסון מירון, אני סופרת כמה נוכחים בחדר. כשהוא מקדיש את הפיוט הבא לרפואת חולי הקורונה בעולם כולו ומודה לאלוהים שכאן בארץ המגיפה מאחורינו, כולם מהנהנים ואני סוקרת את היושבים ומנסה לנחש מי מגיע מאיפה, מאיזו דת, מאיזו עיר ומאיזה מצפון. אני סופרת שני לומדים עם כיפה. לידם יושבים שני זוגות עם חזות אמריקנית אבל לא דתיים. לידם יושבים שני זוגות של ערבים חילונים. ועוד זוג דתי. ושתי חילוניות יהודיות, אחת יהודייה דתייה. שני יהודים חילונים. שלושה שאני לא יודעת לשייך.

עם תום השיעור כולם עוברים לפינת הקפה, שמכילה את כל סוגי הזרמים של הגרגירים הטחונים וכל סוגי העוגיות הלא שיפוטיות, כיאה למהותו של בית המדרש - החל מכנאפה ושוקולד לבן, דרך קפה עם הל וכלה באספרסו ממכונה. רבע שעה אחר כך מגיעים תלמידים נוספים לאחד הרגעים הלא קונבנציונליים של בית המדרש - יוגה.

חלק פורשים למרפסת בקומה העליונה, שממנה רואים גם ביום פחות טוב את מנזר ארון הברית, את האנדרטה לפורצי הדרך ואת האולפנים בנווה אילן. אני יושבת שם עם מוראד עבד אל־רחמאן ובהגאת אבו גוש, חברים טובים תושבי המקום ובעליו של "קפה המרכז" שנמצא בסמוך; עם ד"ר אביטל ביר, מנהלת מחקר קליני בבית החולים רבין; ועם מרגלית פרידמן, מורת דרך, ומנסה להבין איך נוצר תמהיל אנושי כמו זה שהתקבץ בבית המדרש והעז להתבדח על נושאים כמו גיור, איסור ריבית לגוי, יהודים ופתרונות הלכתיים, כאילו אין פיל בחדר שנקרא דת ולאום.

בית המדרש הזה קיים שלוש שנים. חשבתי שיהיו פה יותר אנשים.

מוראד: "הכל עניין של פרסום". בהגאת: "בישראל אנשים באים כשעושים הרבה רעש, וכאן זה לימוד שקט. זה לא אקשן".

אבל אביטל ומרגלית מבטיחות שלשיעור המסכם את ערב הלימוד תמיד מגיעה תוספת רצינית של קהל.

ארבעתכם מתמידים בלימוד כאן. כחוויה זה מופלא, אבל באופן קבוע זה קצת מוגזם, לא?

מרגלית: "צריך להשקיע. בחברה הישראלית אפשר להישאר חיים שלמים באותה בועה ולא להיפגש לעולם. אם הידע החברתי שלנו יסתמך על טוקבקים ונישאר סגורים, איך החברה הישראלית תיראה? כולנו זרמים סגורים, לא תמיד יש מקום מפגש ולא תמיד יש עניין".

אביטל: "אני לומדת כאן כבר שנה. כבוגרת אין לי הרבה הזדמנויות להיחשף ללימוד. זה מעשיר אותי, ואני מעשירה דרכו את הבית ואת הילדים והסביבה. במסגרת עבודתי בבילינסון, אני מרכזת את הוועדה האתית לניסויים בבני אדם, ויש נקודות ממשק מרתקות שלא יכולות להתרחש במקום אחר. בשבוע שעבר הלימוד היה קשור באתיקה ובחוק החולה הנוטה למות. דיברנו על סוף החיים ועל משמעותם, כיצד מכינים אנשים לרגע הזה. את השיעור העבירה נידאא נאטור המוסלמית, ששיקפה את היחס בחברה המוסלמית

מרגלית: "אחד השיעורים החזקים היה על צדקה ביהדות ובאסלאם, נכנסנו לעומק. למדנו הלכות צדקה מהרמב"ם, הבנו שבאסלאם זה אחד מחמשת עמודי הדת, וזה לא ברמת הפולקלור. כדי לשבת ללמוד גמרא דרושה יכולת אנליטית - ומתמודדים"

מוראד: "הכרתי דתיים גם קודם, בעיקר חרדים, כי יושבים אצלי המון בבית הקפה לראות כדורגל. לימדתי קוראן בבית המדרש, ועכשיו כשאני רק תלמיד אני מרגיש שבכל שיעור אני מוסיף לעצמי משהו. לא ידעתי, למשל, על עשרת הדיברות"

אביטל: "כמה ישראלים פותחים קוראן? כמה ערבים מעזים לפתוח תנ"ך? הרי גם לחילונים זה טקסט זר, אז ללכת לערבים זה מרחק גדול. אנחנו חיים בהפרדות מגזריות. ילדים מסיימים תיכון דתי, ופתאום הולכים לעבודה עם אנשים רגילים"

האוסרת את הכנת החולה למותו, ואפילו עדכון שלו במצבו המדויק".

לעבור את המרחק אל האחר

את הלהט שבו מדברת אביטל על סוגיית החולה הנוטה למות קוטע כרוז המודיע על הלוויה צפויה בשכונה. מוראד ("תכתבי שאני גם קורא בפינג'אן") מתרגם לנו את נוסח ההודעה: "מאלוהים באת ואל אלוהים תשוב" - ומספר שמדובר באישיות מוכרת באבו גוש. בהגאת, שפירוש שמו הוא "שמחה" בערבית, אומר ש"בכל הודעת פטירה כזאת הכרוז מזכיר שכל נפש טועמת את המוות".

"ולכן", ממשיכה אביטל את הנושא שהתחלנו בו, "התפתח בכיתה דיון אם אדם חייב לדעת את מצבו. היה מרתק לראות איך אנשים מתנתקים מהתפיסה שממנה באו וחושבים באופן עצמאי".

איך התחלק הדיון בכיתה?

בהגאת: "בהלכה היהודית יש יותר התייחסות לזה מאשר בהלכה המוסלמית, וגם מבחינה חברתית. אבל לא כל אחד שבא מעדה מסוימת מסכים עם מה שהרקע חושב. הרבה פעמים בשיח אנחנו רואים איך כל אחד מכיר את הרקע שלו אבל לא בהכרח מזדהה. כאן מותר להשתחרר מהמסורת ולהגיד מה הדעה הפרטית".

אביטל: "אני מרגישה שהרקע האורתודוקסי שלי לא מייצג את מה שאני כאינדיבידואלית חושבת".

בהגאת: "אחת המטרות של מוראד ושלי היא לראות את ההבדל הדתי וגם לתקן את הרושם על האסלאם: להסביר מה זה באמת האסלאם, לא הסטיגמה שמסתובבת בעולם".

מה הדבר הכי מעניין שלמדתם כאן?

בהגאת: "שבסופו של דבר, כל התפילות הולכות לאותו מקום".

מרגלית: "מבחינת הלימוד, אחד השיעורים החזקים היה על צדקה ביהדות ובאסלאם, נכנסנו לעומק. למדנו הלכות צדקה מהרמב"ם, הבנו שבאסלאם זה אחד מחמשת עמודי הדת, וזה לא ברמת הפולקלור. כדי לשבת ללמוד גמרא דרושה יכולת אנליטית, ומתמודדים. לא מפחדים מזה. מבחינה אישית, אני נהייתי עיוורת להבדלים. לא קיים אצלי יותר רושם חיצוני, לא יכולה לראות משהו אחר מאשר את היות העומד מולי בן אדם, וזה לא דבר מובן מאליו בישראל .2021 זה דבר שאני מרגישה שאני מעבירה גם הלאה".

מוראד: "הכרתי דתיים גם קודם, בעיקר חרדים, כי יושבים אצלי המון בבית הקפה לראות כדורגל. עד שפתחתי את העסק לימדתי קוראן בבית המדרש, ועכשיו כשאני רק תלמיד אני מרגיש שבכל שיעור אני מוסיף לעצמי משהו. לא ידעתי על עשרת הדיברות עד שהתחלנו את השיעורים, לא ידעתי מהם כללי הגיור, לא הכרתי את הלכות שבת, שהן מרתקות בעיניי. הדבר הכי משמעותי שלקחתי הוא שיש דמיון גדול בין הדתות שלנו".

אביטל: "יש קונספציה שהטקסטים שונים. כמה ישראלים פותחים קוראן? כמה ערבים לא מפחדים לפתוח תנ"ך או תלמוד? הרי גם לחילונים זה טקסט זר, אז ללכת לערבים זה מרחק גדול. אנחנו חברה מפולגת, חיים בהפרדות מגזריות. בתוכנו כחברה, ילדים מסיימים תיכון דתי אבל אחרי זה פתאום הולכים לעבודה עם אנשים רגילים. אני רואה את זה בבית החולים, כל החיים בהפרדה, והופ! יוצאים לחיים. למה? מערכות החינוך שונות מבחינת הטקסטים הנלמדים, אבל דומות מבחינת הנפרדות שלהן. וכמו שבבית החולים פתאום נפגשים וזה טבעי, ככה אני מרגישה כאן עם הלימוד.

"יש יתרון לבוא עם ידע מקדים, אבל יש גם יתרון לבוא בצורה חלקה. כשפוגשים אנשים שמגיעים עם הערכים שלהם והעולמות שלהם, התפיסה מתעשרת מאליה".

21:30 בבית המדרש הינם. הלובי מלא. גיל קופטש

ולואיי אבו סוויד מתחילים בשיעור משותף על עקידת יצחק. קופטש פותח בשאלה הרומנטית: "כיצד עקידת יצחק דופקת אותנו עד היום למרות שזה כבר לא רלוונטי לעקוד יותר", ולואיי מספר שעד שהוזמן לדבר בבית המדרש לא היה לו מושג שהיהודים המציאו נרטיב מקביל לעקידת ישמעאל.

עיון משווה, ביקורתי ומשעשע לפרקים בין גרסאות התנ"ך והקוראן נמשך כשעה. מדי פעם הקהל מקשה בשאלות, מוכיח בקיאות במפרשים או נדהם לגלות שהמדרש הרבני על אברהם והפסילים מופיע בקוראן כמציאות שקרתה.

הפריטטיות שולטת בהרצאה הזאת. על הבמה יחס שווה בייצוג יהדות ואסלאם. אבל בקהל - רוב מובהק לישראלי החילוני האינטילגנט מאוד. את הערב חותם קופטש במסר חיוני לחיים: יהודי, מוסלמי ונוצרי עומדים על מגדלי טראמפ בניו יורק ואומרים שמי שקופץ ונשאר בחיים מקבל מיליון דולר. המוסלמי קופץ, צועק "אללה הוא אכבר", מתרסק ומת; הנוצרי קופץ, צועק "ג'יזס קרייס", מתרסק ומת; היהודי קופץ, צועק "שמע ישראל", מתרסק ומת.

"מה לעשות?" שואל קופטש, "הסיפור בא ללמדנו שאלוהים לא אוהב מטומטמים. חג שמח".

משיעור תניא לחתונה ערבית

לואיי אבו סועייד, תושב כעביה שבגליל התחתון, מתמחה בפרקליטות. הוא בדואי, ואת ההיכרות עם בית המדרש עשה כשלפני שנים אחדות הוזמן להשתתף בתוכנית היכרות חברתית של מרכז הינם: "היינו חבורה מגוונת, בכל פעם נסענו במסגרת הלימוד להכיר את עולמו של האחר: חרדים, ערבים, וגם תתי־קבוצות כמו בדואים, אתיופים, חב"ד ו'מדינת תל אביב'".

הוא נזכר כיצד הזדמן לבית מדרש בצפת ופשוט התיישב על אחד הספסלים. "הסתכלו עלי מוזר, אז שמתי כיפה. אבל מאותו רגע, אף על פי שאני בדואי,

ירון: "השבטיות רק הולכת ומחריפה בשנים האחרונות. לא חושב שהיינו פעם במצב הזה. התחלנו עם פרויקט אחד, קומונה מגוונת של אנשים שחיים יחד ארבעה חודשים, בכל חודש במגזר אחר. כדי להכיר מישהו צריך להגיע אליו. מחלוקת זו תנועה, זה חיים"

התייחסו אלי יפה מאוד. למדתי תניא עם אברכים שישבו שם. כל השיעור עד הסוף. זה היה רגע מכונן עבורי, כי לא הייתי באזור הנוחות שלי: לא חברתית, לא דתית ובטח שלא לימודית, אבל ראיתי שאני יכול לשרוד את זה. כמובן הסבירו לי, והיה מעניין מאוד. בהמשך, לקחתי את הקבוצה ואירחתי אותה בדיר אל־אסעד.

"בין השאר היינו בחתונה דתית, והחתן והכלה החשיבו ככבוד את הקבוצה המגוונת שבאה לרקוד בחתונה שלהם; לקחתי את הגברים למסגד, שם ראיתי פתאום יהודי ומוסלמי עומדים אחד ליד השני ומתפללים. השייח' עמד שם, בהתחלה המום, אחר כך ההלם הפך לגאווה על הסיטואציה. זה אף פעם לא אוטומטי, לוקח זמן לאנטגוניזם להפוך לשמחה, להבין שהגיוון הוא פריבילגיה".

במפגשים המתרחשים פה בבית המדרש, אין חשש שאנשים יחצו את הקווים, ירצו להחליף חברה או דת?

"היו מרצים שאמרו שככה מתחילה התבוללות, ולכן הם לא נותנים לזה יד. הם פחדו שזה יגרום ללומדים להתרחק מהמקורות שלהם. אבל זה לא מה שקורה, כי דווקא אנשים עם זהות חזקה ורצון להכיר את האחר מגיעים לכאן, לא אנשים עם חשק להשתנות. זה מה שהניסיון מלמד. כשאתה מספיק חזק, אתה רוצה לפתוח את הראש ולגלות מה האחר חושב".

איך אתה מסביר את זה?

"החיים סובבים סביב אותם צירים: צניעות, ערכי המשפחה, גידול ילדים, דאגה להורים".

ובכל זאת לא הרבה אנשים שמעו על מרכז הינם ועל בית המדרש.

"בחברה שלנו יש חשש מחשיפה לעולם אחר, כי אז בחברה שלך אתה נחשב כאחד שוויתר על מוסכמות וערכים. בנוסף, ענין הדו־קיום כבר לא סקסי".

עוד מעט חצות, בית המדרש מתרוקן. המנהל ירון מתפנה לספר לנו על מרכז הינם כולו. מתברר שהמשיכה לחיבור בין קצוות החברה הישראלית מקורה במה שניתן לנסח כ"טראומה על רקע תיוג": "הייתי כתב ברשת ב' בתקופת רצח רבין, ובמקביל ב'ידיעות אחרונות'. עשיתי כתבת תחקיר, שבמסגרתה חדרתי לארגון אייל חודשיים לפני הרצח כי הם הוציאו סטיקרים של 'רבין בוגד' ו'רבין רוצח'. הגעתי עד יגאל עמיר, ישנתי לידו וליד אח שלו על הגג בחברון"

מפחיד.

"פספוס בעיקר. אבישי רביב היה אצלי בבית, ניסה לגייס אותי. זה איום".

הלכת רחוק בשביל כתבת תחקיר.

"כל דבר עשיתי תמיד עד הסוף. בשביל כתבת תחקיר על יחס לחולים פסיכיאטריים התאשפזתי באברבנאל. אבל אחרי הרצח שמתי לב שאנשים ב'קול ישראל' לא מדברים איתי. כרמלה מנשה אמרה לי שאנשים חושבים שאני ידעתי על הכוונה ולא דיווחתי. ואז הבנתי לאן שנאה יכולה להגיע. אז עוד חבשתי כיפה. הבנתי כוח של שנאה ושל תיוג, לאן זה יכול להגיע. אתה לא מכיר אדם, אבל בגלל שהוא לא מהמחנה שלך אתה יכול לחשוב עליו דברים נוראיים ולא להגיד לו שלום".

שאלו אותך אם ידעת על הכוונות לרצח? משהו הגיע לחקירה?

"לא חקירה ואפילו לא דיבור 'תגיד, ידעת?', פשוט הייתי אוויר. הפסיקו להתייחס אלי. לא הייתי קיים. מאז הבנתי שצריך לעשות משהו עם השנאה הזאת".

זה עדיין המצב בישראל?

"השבטיות רק הולכת ומחריפה בשנים האחרונות. לא חושב שהיינו פעם במצב הזה. אז אחרי שניהלתי עמותה למען יהודי אתיופיה, ואת רדיו קול ברמה, והייתי מנכ"ל 'פנים', שזה איגוד שמרכז 60 ארגוני יהדות ישראלית מתונה, ועוד כמה דברים - פניתי לכמה פדרציות יהודיות בעולם. התחלנו עם פרויקט אחד, קומונה מגוונת של אנשים שחיים יחד ארבעה

חודשים, בכל חודש במגזר אחר: חודש בכפר ערבי מוסלמי, חודש בהתנחלות, חודש בקהילה חרדית, חודש בשכונה של יוצאי אתיופיה. התחלנו בפרויקט מתוך מחשבה שכדי להכיר מישהו צריך להגיע אליו. מחלוקת זו תנועה, זה חיים. אצלנו מנטרלים שנאה מהמחלוקות".

מה עושים שם חודש?

"קודם כל, באים בלי תחושת שליחות. לפעמים כשמגיעים עם מטרה ותחושת 'באנו להציל' זה הורס. כאן קודם כל מתערים, חיים את חיי היומיום. לא לדבר על אלא לדבר עם, להיות שם".

ערבים ויהודים לא נענים לקריאה שלך באופן שווה.

"אני לא ארגון דו־קיום. אני ארגון כלל־ישראלי שמפגיש את כל השבטים. כמה שיותר מגוון. לפעמים הגיוון הוא רק חילוני דתי, ולפעמים גם אתיופי, קיבוצי וערבי אחד שמספר לכל המשפחה. בקבוצות של עמיתי הינם תמיד יש ערבים מגוונים, ותמצאי גם נוצרי ודרוזי. בבית המדרש לא תמיד, אבל אני לא סופר. כל אחד פותח צוהר לעולם שלו עבור המשתתפים האחרים, וגם משפיע במקום שממנו בא".

ללימוד שלכם כל אחד יכול להצטרף?

"אין פה ועדות קבלה. זה חלק מהעיקרון שלנו. יש מכינה שהקמנו עם 'בינה', ויש בית מדרש. יש קורס באוניברסיטה העברית, ויש מסלולים גם לציבור הרחב וגם לנוער. למשל, טיול שנתי אחר - במקום שוב ללכת לכותל או למצדה, לוקחים את הילד לקהילה מחוץ לעולמו. הרבה תלמידים גדלים בלי שפגשו ערבי או חרדי או מתנחל. צריך להתערות בסביבה האנושית, זה לימוד שפותח את העיניים".

שבוע אחרי ערב הלימוד שהצטרפתי אליו, אמור היה להיערך לילה חגיגי בבית המדרש בנושא ירושלים. הטילים שנפלו סמוך לאבו גוש גרמו לביטול האירוע, אבל הפעילויות השונות לא הופסקו אלא עברו לזום.