בתחילה היו רועי הצאן מגיעים עם העדרים אל בתי היישוב העברי כדי למכור חלב, בהמשך היה זה ה"אוטו שלנו גדול וירוק" שהיטלטל בשבילי העמק הבוציים, וכשהמדינה עשתה את צעדיה הראשונים כבר קיבלו הלקוחות את בקבוקי הזכוכית אל ה"ארונית" המיוחדת ● תעשיית החלב בישראל, אשר חלוציה היו בכלל הטמפלרים מגרמניה, עברה גלגולים רבים, עם ניסיונות מוצלחים יותר )המדען ההונגרי שהמציא את הלבנייה( ופחות )חלב בטעמי פטל ומנטה( ● סיפורה הוא במידה רבה הסיפור של כולנו

ל

פני שבע שנים, בחודש מאי ,2014 תפסה את הכותרות עסקת המכירה של חברת תנובה לתאגיד ענק בבעלותה של ממשלת סין. מעבר להיבט הכלכלי, היה משהו סמלי בכך שאחת החברות המזוהות ביותר עם תרבות הצרי כה הישראלית, עוד מלפני קום המדינה, משאירה את הסנטימנטים ואת הנוסטלגיה מאחור ונבלעת גם היא בקונצרן הסיני הענק. יאמרו שזהו טבעו של העידן החדש, ובכל זאת, בחג שבועות מותר להתרפק מעט על מה שהיה כאן פעם, לפני שהכסף הגדול דיבר.

כדי להתחקות אחר מסלולה של תעשיית החלב עשינו שימוש נרחב בתוכני "אתר נוסטלגיה אונ ליין", ומצאנו בו יותר מ 450 אזכורים, נושאים וק טעי מידע הנוגעים לחלב מתחילת תקופתה של הציונות ועד כמעט ימינו אנו, הנארגים יחדיו ויוצ רים סיפור בן יותר מ 150 שנים. הסיפור הזה מש רטט, לצד ענייני החלב, גם את נרטיב התפתחות היישוב והרעיון הציוני בארץ ישראל מ 1882 ואילך. ראשית תעשיית החלב המאורגנת בארץ ישראל שייכת למתיישבים הטמפלרים, שהקימו מ 1868 מושבות חקלאיות בכמה מקומות ברחבי הארץ. חלקן היו קרובות לאזורי יישוב יהודיים, אשר לתושביהם מכרו הטמפלרים את תוצרת החלב. על פי ההערכות, משק החלב המודרני הראשון בארץ ישראל - במונחים של אותם זמנים - התפ תח ב"שרונה", ככל הנראה באחד המבנים ששימש שנים רבות את "קול ישראל", בקריה בתל אביב. אולם הפריסה של המושבות הטמפלריות בארץ היתה מוגבלת, והאזורים שאליהם לא הגיעה מער כת שיווק החלב שלהם בשלהי המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 - קיבלו מקדמת דנא את אספקת החלב

שלהם מיצרנים ערבים. היו אלה בעלי עדרי צאן ששכנו בעיקר בקרבת הערים והכפרים הגדולים, שהיו פושטים עם בוקר על נקודות יישוב יהודיות הסמוכות עם עדרי העיזים, ואיתם היו מגיעים ישירות לפתחי הבתים. עקרת הבית היתה שומעת את פעמוני העדר, יוצאת לפתח ביתה, והחלבן הערבי היה חולב בו במקום את העז ומוכר חלב כתוצרת טרייה, משהו בסגנון "חנות המפעל" המגיעה עד הדלת.

הנוהג הזה של עדרי עיזים משוטטות בנקודות היישוב פסק החל 1921־מ בהוראת המנדט הבריטי. בשנים שלאחר מכן היו מגדלי הצאן הערבים מגיעים עם חמורים עמוסים בכדי חלב אל כמה נקודות ריכוז ביישוב, ומשם היו אצים רצים עם כדים לחלוקה בבתים.

בשנות ה־02 של המאה הקודמת התפתחה ההתיישבות החקלאית בישראל, שהתבססה בין השאר על משק החי, בנקודות שהוקמו בעלייה השלישית בשנים 1923-1919 וגם לאחר מכן. בין היתר אפשר להזכיר בין אלו את המושבות סג'רה, יבנאל, מנחמיה (שנוסדו למעשה כבר בתחילת המאה ,)20־ה ובעמק יזרעאל את נהלל, כפר ברוך, כפר יהושע ועוד. יישובים אלה החלו לנסות לשווק את תוצרת משק החלב שלהם בערים הסמוכות למיקום היישוב, אך בעלי הרפתות היהודים נתקלו במערכת שיווק משומנת של הטמפלרים, שבשנים המדוברות עסקו כבר יותר מ־04 שנה בשיווק חלב בארץ ישראל.

באותם זמנים, טכנולוגיית פסטור החלב עדיין לא היתה בנמצא, ומה שנחלב בלילה היה חייב להיות משווק כבר למחרת היום. הנה, למשל, קטע מיומנו של חלבן יהודי ירושלמי משנת ,1922 המתאר

המומחה קניגספלד, אחרי ביקור בתנובה: "מצאתי מחלבה שלא היתה ראויה לשם זה. קבעו בעזרת מקל את הכמויות. את הכדים היו רוחצים ביד וקשה לומר שהיו נקיים. בדיקת האיכות נעשתה כך: מישהו טעם את החלב. אם היה מתוק לחיכו - העבירו למחלקים; כשנראה לו חמוץ - החזירו לחקלאים..."

את המציאות של אותם ימים: "משפחות יהודיות רבות מיאנו לרכוש מאיתנו, בשל נאמנותן לחלבן הגוי, את תוצרת החלב שלנו. היינו מכלים את שעות היום ומכתתים רגלינו בשכונות העבריות של ירושלים, מבקרים בבתים ומתחננים על נפשנו למשפחות היהודיות, שיקנו ויצרכו את חלב תוצרתנו". מנהיגי היישוב העברי התגייסו לסיוע החלבנים היהודים, והתמקדו בהסברה בקרב היישוב, כדי להבהיר ש"צריכת חלב יהודי הינה תמיכה ישירה במפעל הציוני".

על האווירה באותם ימים יעיד הסיפור על אחד ממנהיגי היישוב בחיפה, שנכנס פעם לביתה של גברת ויצמן בעיר (דודתו של מי שייבחר לימים לנשיא המדינה) וניסה לשכנעה שתקנה חלב מיהודים במקום החלב שהיא קונה מהמחלק הגרמני. גברת ויצמן ענתה לו ביידיש עסיסית: "אדם צעיר, זה זמן רב שאני מנהלת רומן עם מחלק החלב. אנא, אל תדחק עצמך ביני לבינו...". לא ברור למה התכוונה הגברת ויצמן בנוגע ל"רומן" שלה עם החלבן הגרמני, אך כבר אז התפתחו לחלבנים מוניטין שאינם קשורים ישירות בחלוקת חלב. ועל כך בהמשך.

אוטו גדול, ירוק ובריטי

בעקבות מצוקת שיווק החלב היהודי בשנות ה־02 החליטו ב"משביר המרכזי" (שהוקם כבר )1916־ב להירתם לעזרת משקי החלב, וב־1291 הוקמה "המחלקה לתוצרת חקלאית שליד המשביר". לאחר מכן, ,1926־ב הוקמה תנובה, שהיתה למעשה התארגנות של 13 משקים חקלאיים שחברו יחדיו למכירה מרוכזת של משק החלב.

למעשה בתחילה הוקמו שלוש "תנובות", שכל אחת מהן פעלה באופן עצמאי. החשובה והגדולה מבין השלוש היתה בחיפה, מכיוון שכושר הייצור של יישובי עמק יזרעאל הסמוכים לעיר היה גדול משמעותית מזה של היישובים שבאזור תל אביב וירושלים. בחיפה ישבה ההנהלה הארצית, שם גם פותחו מוצרי החלב הראשונים.

שינוע החלב בשנות ה־02 וה־03 משלב החליבה ברפת ועד הגעתם של כדי החלב לתנובה, בחיפה למשל, לווה בתלאות רבות בתקופה שבה רוב הדרכים, במיוחד אלה שחיברו את יישובי העמק המרוחקים, היו משובשות. בחורף חלק מהדרכים הפכו לעיסת בוץ, שעליה נעו משאיות חלב קטנות שנרכשו מעודפי הצבא הבריטי. השיר הידוע "האוטו שלנו גדול וירוק" של המשוררת פניה ברנשטיין נכתב באותה תקופה, שבה אנשי משקי עמק יזרעאל, שרכשו משאית בריטית שנצבעה על ידיהם בירוק, היו ממתינים לה בדריכות מדי בוקר, מעמיסים עליה את כדי החלב ומשלחים אותה להמשך הסבב במושבי העמק, סבב שהיה מסתיים בסופו של דבר בתנובה בחיפה.

ואם הזכרנו את כדי החלב - אלו היו עשויים ברזל קשיח בציפוי נגד חלודה. בהתחלה היה מגיע כלי הרכב לתנובה עם כדים חצי ריקים בשל טלטולי הדרך. הראש היהודי פיתח פטנט שִאפשר סגירה הרמטית לכדי החלב, סגירה שהיתה כל כך יעילה עד שבשנים לאחר מכן השתמשו בכדים אלה כדי להטמין בהם כלי נשק עמוק באדמה, מבלי לחשוש שתחדור אליהם רטיבות. בסליקים שאותרו עשרות שנים לאחר הקמת המדינה נמצאו בתוך הכדים נשקים משומנים במצב כשיר לפעולה.

הרבה יותר ממזנון

בתחילת שנות ה־03 היתה תנובה רק בתחילת הדרך. אמצעי אחסון החלב במחלבות החברה היו

מוגבלים, קירור לא היה, ומושגים כמו מערכות לב קרת איכות עדיין לא עשו את דרכן לפלשתינה א"י. באותן שנים עלה לארץ מהולנד מומחה חלב, יהודי בשם קניגספלד, וכך כתב ב 1931 בדו"ח הראשון שלו על מחלבת תנובה ירושלים: "מצאתי מחלבה שלא היתה ראויה לשם זה. קיבלו חלב בכדים וק בעו בעזרת מקל את הכמויות. את הכדים היו רו חצים ביד וקשה לומר שהיו נקיים. בדיקת האיכות נעשתה כך: מישהו טעם את החלב. אם היה מתוק לחיכו - העבירו למחלקים; כשנראה לו חמוץ - החזירו לחקלאים..."

מי שנתנו באמצע שנות ה 30 תנופה גדו לה לאיכות תוצרת החלב בישראל היו בני הע לייה החמישית, הידועה בשם "עליית היקים". הידע המקצועי הרב, יחד עם המשאבים הכספיים שאיתם הגיעו לארץ, פיתחו את רמת תעשיית החלב הארץ ישראלית במהירות, וזאת מיהרה לה תאים עצמה לדרישה של הלקוחות היקים, שהכי רו בגרמניה תעשיית חלב ומוצריו ברמה גבוהה. בכלל, בזכות אותה עלייה התאפיינו שנות ה 30 בישראל בהתפתחות כלכלית שלא פסחה על משק החלב, גם באיכות הייצור וגם באמצעי השיווק. כך, למשל, נכתב במודעה של תנובה מהשנים ההן: "לצרכני החלב: הננו מודיעים בזה שחלב תנובה בא מפרות העומדות תחת פיקוח רפואי קבוע, מחלבות תנובה הן המשוכללות ביותר ומצוידות במכשי רים הכי היגייניים להספקת חלב טרי ונקי. צרכן: אם הנך רוצה להיזהר ממחלות מדבקות הנגרמות על ידי שתיית חלב שמקורו לא בטוח - שתה רק חלב תנובה".

השיווק של תנובה בשנים ההן התבסס לא רק על מערכת רחבה ויעילה של חלבנים שהיו מגיעים לפתחי הבתים, אלא גם על שיווק מוסדי רחב היקף. בשנות ה 30 החלה החברה להקים "מז נוני תנובה" בערים הגדולות שהופעלו בשיטת זכיינות, שבה החנוונים מחזיקים את המזנון על חשבונם, ותנובה מספקת להם את התוצרת. המ זנונים האלה נקראו בכמה שמות כגון "חנויות תנובה", "חלביות", "תנובתנו" וכו' - אבל הן היו למעשה בתי ממכר בסיסיים לשיווק תוצרת חלב של החברה.

חלק מבתי עסק קטנים אלה הוסיפו כמה שולח נות והציעו ארוחות פשוטות של מוצרי חלב בתו ספת סלט, חביתה, גבינות ועוד מאכלים פשוטים. נתן אלתרמן מזכיר את המזנונים הללו בשירו "זמר מפוחית", שבו הוא כותב: "אבל אני, על אף כל אלה, חי שמיים, אני קשור לאיזו תנובה מרופטת".

פטנט בראש הונגרי

בשנות ה ,40 בעקבות הפיתוח המקצועי של תע שיית החלב בשנים שלפני כן, עולה משמעותית יכולת הייצור של המשקים, ותנובה נדרשה לפתח מוצרים נלווים נוספים כדי להשתמש בכמויות החלב הגדולות המגיעות מהמשקים בכל בוקר. מוצרים רבים חדשים הופיעו בשוק, אולם נדמה שההמצאה הגדולה ביותר של תנובה בשנים ההם היתה ה"לבנייה".

ב 1942 הטילו שלטונות המנדט על תנובה איסור לייצור שמנת. באותו זמן התקבל לעבודה בתנובה חיפה עולה הונגרי, וטרינר בשם ד"ר ארווין בניאס, שההתמחות שלו בהונגריה היתה תוצרת חלב של משק החי. וכך סיפר בראיון עימו בעיתון משנות ה :40 "נתקבלתי בתנובה בחיפה בלי שום פרוטק ציה, כעובד חוקי. בחוץ לארץ ניהלתי משקי חלב ובתי חרושת גדולים לגבינה, ונראה שניסיוני הרב עמד לזכותי והתקבלתי לעבודה בתור שוטף בקבוקים. לאחר שעשי תי את עבודתי לשביעות רצונו המלאה של המנהל, נמסר לי התפקיד להמציא תחליף לשמנת, הידוע כעת בשמו לבנייה. הלבנייה שהמצאתי ערבה לחיכה של ההנהלה, וגם הקהל אהב את הטעם עד מאוד".

הלבנייה הפכה מייד עם הוצאתה לשוק ללהיט גדול. באמצע שנות ה 40 נמכרו בארץ מדי יום לא פחות מ 150 אלף צנצנות לבנייה, בשנים שבהן היישוב מנה לא יותר מחצי מיליון תושבים. תנו בה עשתה מן הסתם הון גדול מהמצאת הלבנייה, אך לא שכחה את הד"ר המדופלם שוטף הבקבו קים, וזיכתה אותו בפרס "נדיב" של שלוש לירות ארץ ישראליות.

בתחילת שנות ה 50 השקיעה "יוניצף" )הקרן הבינלאומית של האו"ם לרווחת הילד( רבות בה שבחת איכות החלב בישראל, מתוך מגמה לספק בבתי הספר כוס חלב מדי יום לכל תלמיד. האר גון סייע לתנובה לפתח מערכות משוכללות לפ סטור חלב ובדו"ח הביקורת של נציגיו בשנת 1954 נכתב: "מחלבות תנובה בירושלים, בחיפה ובתל אביב הן כעת מהמפעלים היעילים ביותר, אשר עומדים ברמת הטכניקה החדישה שבמדעים". שנה לאחר מכן, ב ,1955 החלה תנובה, בד בבד עם

מפעל הזנת החלב בבתי הספר, לשווק לבתים חלב מפוסטר בבקבוקי זכוכית.

ימי הארונית והחלבן

גולת הכותרת של מפעל החלב בישראל היתה, ללא ספק, החלבן המיתולוגי, מסמליה הנוסטלגיים של ישראל. בימים שבהם עדיין לא היו סופרמרקטים ובחנויות המכולת טרם הותקנו מקררים, החלבן היה אחראי לאספקת חלב טרי מדי יום לפתח ביתה של עקרת הבית. החלבנים היו מגיעים לתנובה בשעות הבוקר המוקדמות ומעבירים את החלב הטרי מכדי הברזל לכדי פח קטנים יותר.

מכסה כד הפח של החלבן היה מעין מכל, שלרוחבו היו פסי מדידה לנפחים שונים. החלבנים היו מגיעים מתנובה אל השכונות רכובים על עגלה רתומה לסוס, ובהמשך גם עשו שימוש באופנועים, שכדי חלב היו תלויים בצידם. עקרת הבית היתה פותחת את הדלת, החלבן היה שופך חלב אל כלי המדידה ומשם לכלי של עקרת הבית. את החלב הטרי שנקנה היו מרתיחים או מעבירים אחר כבוד לארגז הקרח הביתי.

בשנות ה 50 עברה כאמור תנובה משיווק חלב בכ דים לחלב בבקבוקי זכוכית, שנאטמו בתחילה במכסה קרטון ובהמשך במכסה אלומיניום. זמן קצר לאחר מכן החלה תנובה להטביע על כל מכסה אלומיניום כזה את היום שבו יוצר החלב, להבטחת חלב טרי. בתקופה זאת בנתה החברה בפינות של רחובות הערים ברחבי הארץ את "ארגז הקרח של החלבן" - ארגז עץ גדול עם דפנות מבודדות, שלתוכו היו פורקות משאיות תנובה בלילות את בקבוקי החלב.

הנה תיאור מתוך הספר "בשבוע הבא - אמריקה": "המשאית של תנובה היתה מגיעה עם שחר, הפוע לים פרקו אל תוך ארגז הקרח שעמד בקרן הרחוב את בקבוקי החלב. שעה לאחר מכן היה החלבן כבר מהלך במהירות בין הבתים עם המתקן הידני מפח, לתוכו היה מכניס עשרה בקבוקי זכוכית, שהיו מקרקשים תוך כדי הליכתו..."

בקבוקי החלב המתינו לעקרת הבית על מפתן דיר תה, מדי בוקר. בחלק מהבתים שנבנו בערים בתחילת שנות ה ,50 בעיקר בחיפה וגם בתל אביב, היתה ליד דלת הכניסה לכל דירה דלת קטנה נוספת, שנקראה "ארונית חלב". זו אכן היתה ארונית קטנה, בעלת שתי דלתות, אחת בחלקה הפנימי של הדירה והשנייה בחלק הפונה לחדר המדרגות. ארוניות אלו אפשרו לעקרת הבית להניח בערב את הבקבוקים הריקים ואת הכסף על המדף, ובבוקר לקבל את הבקבוקים שהשאיר החלבן. ארונית החלב שימשה גם למקום אחסון של פריטים שהובאו לבעל הבית בהיעדרו, וזכורה מטבע הלשון "תשאיר בארונית החלב", שהיתה שגורה בפי כל.

נתראה בסין

ואם במטבעות לשון עסקינן - כולנו זוכרים את הבי טוי "זה ילד מהחלבן", שבא לתאר ילד שאינו דומה כלל להוריו. לחלבן התפתחו מוניטין שאינם קשורים כלל למקצועו, כאחד שידע היטב לקשור שיחה נעימה עם עקרת הבית שהיתה לבדה בדירה בשעות הבוקר, ומכאן לקח כל אחד את הדברים לאן שהוביל אותו הדמיון.

השמצה נוספת שממנה סבל החלבן היתה זאת שט ענה כי הוא מוהל את החלב במים. היו לא מעט סי פורים על חלבנים שהתעשרו ממהילת החלב במים, כמו זה בעיתון משנות ה ,50 שם נכתב על בית קפה תל אביבי: "את בעיית משק החלב אני מכיר מהוויכוח התמידי המתרחש ביני לבין המלצר, בגלל טעמו של הקפה ההפוך הדומה למים פושרים, שאינם מזכירים את הנוזל הקרוי בפי הבריות - חלב. המלצר מצטדק בפני שהחלבן שלהם אינו פרה. רק פרה נותנת חלב שאינו מהול במים, הוא אומר".

הסיפורים על החלבנים נעלמו יחד עם המקצוע עצמו בשנות ה ,60 כאשר לעולם הגיעה המצאת הפלסטיק, ובמקביל הוכנסו מקררים לרוב המכולות בארץ ותנובה החלה לשווק חלב בשקיות פלסטיק. רבות עבר מאז על שוק החלב בישראל, והנה רשי מה חלקית בלבד: כד הפלסטיק לשקית החלב, החלב בשפופרות אלומיניום, חלב מפוסטר בבקבוקי זכוכית, וכמובן הגבינה שיוצרה בבית על ידי הכנסת חלב וקצת לבנייה לחיתול בד, שנתלה על הברז וטפטף לכיור כל הלילה. והיה גם ה"קפיר" הזכור לטוב, שהוכן בתחי לה בבית מרקחת ואחר כך עבר לסופרמרקטים, נעלם וחזר בשנים האחרונות ברוח הרטרו, והיתה ה"גולד בנד" - מרגרינה על חלב - ולתקופה קצרה מחלבה קטנה בשם "חמש חמש", שייצרה חלב בטעמים כגון תפוז, פטל ומנטה. וכמובן שלאורך השנים הצטרפו אל תנובה חברות גדולות נוספות למוצרי חלב, דוג מת שטראוס וטרה.

שוק החלב הישראלי התפתח באופן מרשים מהזמנים שבהם החלבן היה מגיע עם עז לפתח הבית ועד ימינו אלה שבהם אנו צורכים, לדברי המומחים, מוצרי חלב ב 7 מיליארד שקלים בכל שנה. ותנובה? אולי יבוא יום והסינים יחשבו על אוטו ירוק משלהם.