חיבה מיוחדת ליוגה, פחד ממראות של דם, ומחשבות על הרס חומות ירושלים. ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, כפי שלא הכרתם | יריב פלג

מהגלויה הנרגשת למשפחתו ביום שהגיע לארץ )"אני אמיץ, בריא ומלא אמונה"(, דרך החשיבות שהעניק למלפפונים משדה בוקר, ועד העיסוק ביוגה לפני ג'ון לנון ● לקראת הקמת ארכיון באונ' בן גוריון, בסגנון "הספרייה הנשיאותית" בארה"ב, שופכת התבוננות בכתבי ה"זקן" אור חדש על דמותו רבת הפנים של המנהיג שעמד על הראש

"אני בן גוריון, מס' ת.ז 0000003 משדה בוקר, ברצותי לקבוע את אשר יעשה ברכושי לאחר מותי, מצווה בזה לאמור: אבקש כי המבנה בשדה בוקר אשר שימש כמקום מגורי עד ליום פטירתי ישמר בצורתו הנוכחית על כל הריהוט, הספרים וכתבי העת המצויים בו. מלוא הזכויות בכ תבי, במכתבי ובארכיוני האישי, המצויים בשדה בוקר, יהיו מוקנות לוועד המנהל בלבד אשר ינהג בהם לפי שיקול דעתו".

צוואתו זו של "הזקן" מומשה לימים, בשנת ,1976 אז נחקק חוק דוד בן גוריון שקבע כי ארכיונו יהווה חלק בלתי נפרד מהמכון למורשת בן גוריון בשדה בוקר. בהמשך, משהעביר המכון החינוכי את תפקי דיו הכרוכים בלימוד ובמחקר לאוניברסיטת בן גו ריון בנגב, נוצרה שותפות שהובילה ליצירת מסגרת חינוכית מדעית אקדמית הקיימת עד היום ומלקטת, שומרת ומנגישה את התיעוד שהיה ברשות בן גו ריון בעת מותו.

אוניברסיטת בן גוריון בנגב משמשת כאוצרת של הכתבים, ובעזרת יחידת המחשוב שלה דאגה לדיגי טציה של המסמכים שאפשרה לאורך השנים לאלפי חוקרים וחוקרות תלמידים ותלמידות ליהנות מהם במישרין וללא תיווך.

עם זאת, בהיעדר מבנה ארכיוני תקני שיבטיח את הגנתם מפני הסכנות האורבות לניירות ישנים כגון פגעי מזג האוויר, שריפות או גניבות, חלילה, המקור נלקח למקום מבטחים בארכיון צה"ל ומשרד הביטחון ואילו במכון בן גוריון בשדה בוקר נותרו מאות אלפי צילומים של הניירת המקורית.

במשך שנים נהנו תושבי ישראל והעולם מארכיון בן גוריון שבשדה בוקר, אך הארכיון עצמו לא מימש את ייעודו - לשמש אתר עלייה לרגל שאליו יגיעו מבקרים המבקשים לחוש את ההיסטוריה ולאו דווקא ללמוד אותה. הארכיון המקורי עבר שכפול והעותקים קוטלגו והם נשמרים במקלט בבניין מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אולם המקלט הלא מונגש לא אפשר ביקור של יחידים וקבוצות ורק שימר את לשון המחוקק "לכינוס החומר הספרותי המדעי והתיעודי הקשור באישיותו של דוד בן גוריון, בפועלו ובתקופתו".

הרעיון לארכיון של ראש מדינה אינו חדש. הוא קיים זה שנים בארה"ב במסגרת של "ספרייה נשיאותית", האוצרת את חומרי הארכיון של הנשיא. אלו מוחזקים בבניין שהוקם במיוחד לשם כך, הכולל גם מוזיאון למורשת הנשיא. ההקבלה בין הספרייה הנשיאותית לארכיון בן גוריון לא נעלמה מעיניהם של מייסדי הארכיון, אולם עד עתה לא צלחה הקמתו של מרכז שכזה.

ברבות השנים גברו הבקשות לרדת למטה, למקלט,

כדי להרגיש מקרוב את משק כנפי ההיסטוריה. עובדי הארכיון נדרשו להמציא ביקורים מאולתרים, לאפשר לקבוצות קטנות ומפוקחות לרדת במדרגות הלולייניות ולשמור בשבע עיניים שאיש לא יפתח מכל ושאף מסמך לא יישמט משום תיקייה.

באחד מאותם ביקורים מאולתרים השתתף תושב קנדי, שחייו במרחקים אבל ליבו בארץ ישראל. כשעלה בחזרה במעלה המדרגות גמלה בליבו החלטה להקים לארכיון את הבניין שהוא ראוי לו, כזה שישמר את המסמכים המקוריים בתוכו ויאפשר הנגשה מקצועית, מרחיבה ומזמינה לכל מי שיחפוץ בכך. התורם וזוגתו, שמקפידים לשמור על עילום שמם לפחות עד שבניית הבניין תסתיים, העניקו תרומה נכבדת לאוניברסיטת בן־גוריון בנגב וכעת נבנית המקבילה לספרייה הנשיאותית האמריקנית בעבור ראש הממשלה הראשון.

"זהו רגע מיוחד עבור כולנו", אומר ד"ר עדי פורטוגז, מנהל ארכיון בן־גוריון. "היתה כאן כוונה טובה שהפכה למעשה מצד כל הנוגעים בדבר, ובסופו של דבר 'הספרייה הנשיאותית' קמה".

"החיבור לזוג יהודי מקנדה, האהבה והמחוייבות שלהם לפרויקט אינם מובנים מאליהם", אומרת מיכל מויאל, הממונה על המנהל במכון בן־גוריון, "הפרויקט הזה בהחלט מרגש".

הפרויקט, שצפוי להסתיים בדצמבר השנה, יכלול גם אולם תצוגה שיהיה פתוח לקהל. "סוף סוף נוכל לפתוח את הארכיון לכל מי שחפץ במפגש עם הכתבים, הטיוטות, המכתבים והפתקים שביחד מהווים את תמונת הפאזל של הקמת המדינה", אומרת מנהלת מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, פרופ' פולה קבלו. "אני צופה שהמקום יהפוך לעוד אתר עליה לרגל, בין הצריף בשדה בוקר לאחוזת הקבר".

ואכן, הבשורה על הקמתו הצפויה של הבניין היא סיבה מצוינת לפשפש בארכיונו של "הזקן", ולדלות ממעמקיו מסמכים נדירים המאירים את דמותו המורכבת ורבת הפנים באור חדש.

"בדרך לא חליתי"

החומרים בארכיון הם מהשנים 1900 עד שנות השמונים של המאה העשרים. אלה אינם רק החומרים האישיים שיצר וכתב בן־גוריון עצמו, אלא אוספים של חומרים של ארכיונים אישיים, מוסדות היסטוריים רבים, גופים ואנשים מכל קצוות הפעילות והקשתות הפוליטיות בתקופת היישוב ובמדינת ישראל לאורך כמאה שנים.

חומרים ואוספים מגוונים אלה מאפשרים מחקר רחב ומעמיק במקום אחד ונגיש בנושאים רבים כמו ההיסטוריה של היישוב והמדינה, דמות החברה, תרבות, עליות וקליטת עולים, תקופת המעברות, התפתחות החקלאות והתעשייה, כלכלה, פוליטיקה, מדיניות חוץ ובטחון, יחסי ישראל וארצות שונות, פעילות יהדות התפוצות והקשרים עם המדינה והעם בישראל, עיתונות, מדע וטכנולוגיה, משפט ומנהל ציבורי, דת ומדינה ועוד.

הגרעין, כאמור, הוא ארכיונו האישי של דוד בןגוריון, שהופקד בו לאחר מותו. בעת הפקדתו היו בו יותר מ־057 אלף עמודים ובהם יומניו האישיים של בן־גוריון ומכתביו. היומנים מקיפים את התקופה מראשית פעלו ביישוב, ובהמשך בעשור הראשון והשני של המאה העשרים ועד ימיו האחרונים בדצמבר .1973

לצד גרעין זה, ומכוח התפיסה המחקרית של הארכיון, הוקם במקום אוסף של תיעוד היסטורי אשר צולם מארכיונים רבים, ובהם: ארכיון המדינה, הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון מפלגת העבודה בבית ברל, ארכיון ז'בוטינסקי, ארכיון העבודה במכון לבון, ארכיון לוי אשכול ועוד. פעולה מקיפה זו הגדילה את כמות החומר הארכיוני פי חמישה מהכמות בעת ההפקדה.

"קיבלתי אתמול בשמחה רבה 'יבול אדמתנו'. הצנון, הקישואים, המלפפונים, תפוחי האדמה והענבים, לא ככל הירקות שיש לקנות בחנות ירקות אלה: זוהי בשורת העתיד, זוהי תוצרת רוח הגבורה החלוצית, הכובשת מדבר ומשנה סדרי בראשית"

אחד המסמכים המרתקים בארכיון היא הג לויה ששלח בן גוריון הצעיר לבני משפחתו ביום שבו דרך לראשונה על אדמת ארץ ישראל. "הידד! היום בשעה התשיעית עליתי על חוף יפו", כתב "הזקן" הצעיר למשפחתו בי"ז באלול תרפ"ו 6) בספטמבר ,(1906 כשהיה בן עשרים. ראש הממשלה לעתיד עדכן כי "היום ברביעית אנחנו הולכים לפתח תקווה, משם אכתוב מכתב מפורט", לא שוכח להוסיף כי "בדרך לא חליתי אף פעם!" וחותם במילים "אני אמיץ, בריא ומלא אמונה, בברכה מציון, דוד".

"בגלויה הזו רואים את בן גוריון הצעיר שעולה ארצה וממש קולטים את ההתרגשות של ילד בן עשרים", מסביר פורטוגז.

"זה עוד לא המנהיג הזקן, השקול והשכלתני, אלא נער רומנטיקן שהגשים את חלומו הציוני. כשמסת כלים על בן גוריון במבט כולל ובפרספקטיבה מרו חקת יותר, מעניין לראות שגם בהמשך דרכו ובפנים הרבות והמורכבות שמתגלות אצלו, רואים תמיד גם את אותן תכונות שקיימות בנער שכתב את הגלויה ההיא, שמתרגש בכל מאודו מארץ ישראל".

הורס החומות

אחד המסמכים המעידים על תפיסה מקורית ואח רת של בן גוריון הוא מכתב שכתב ב 5 במאי 1953 לשלמה אבינרי.

ראש הממשלה של המדינה הצעירה כותב לאבינרי כי "למרות שמבחינת החוק, המחוקק קרא ליום בשם 'יום העצמאות', איני מסכים שהמילה קוממיות היא 'מושג קלוש, ערטילאי וערפילי'".

על פי בן גוריון, "כאזרח חופשי אני מבכר את קו ממיות על עצמאות, משני טעמים: .1 עצמאות היא מילה מלאכותית ומחודשת, קוממיות ישנה בתנ"ך. .2 ב'קוממיות', נדמה לי, יש ביטוי יותר עמוק ונועז למעמד של עם בן חורין, כפי שיש לראות מהפסוק 'אני ה' אלוהיכם, הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, ואשבור מטת עלכם, ואולך אתכם קוממיות'". )ויקר כ"ו, פסוק י"ג(.

לדברי פורטוגז, "עבור בן גוריון, המילה קוממיות מבטאת פעולה של יציאה מעבדות לחירות. זה לא רק להיות עצמאי, יש פה פעולה פיזית, דינמיקה של עם שיוצא מגלות לעצמאות. המכתב הזה מעיד על תפיסת העצמאות של בן גוריון, על המקום ההיסטורי שהוא מייחס למדינת ישראל בהיסטוריה היהודית, על מקום התנ"ך בתפיסת עולמו וגם על אהבתו לעיסוק האינטלקטואלי. תח שוב שבשנת ,1953 כראש ממשלה עסוק מאוד, הוא מוצא זמן לענות למכתב של צעיר וקצת להתווכח ולהתפלסף איתו, כי חשוב לו לדייק - קוממיות ולא עצמאות".

הקשר העמוק של בן גוריון לתנ"ך מתבטא גם במברק מוקדם יותר, מאוקטובר ,1948 שאותו שיגר למפקד חזית הדרום אז יגאל אלון במהלך מלחמת העצמאות, ובירך אותו על כיבוש באר שבע. "תמ סור ברכת העם היהודי וממשלת ישראל לחיילינו ששחררו הנגב וכבשו באר שבע", כותב בן גוריון לאלון, "בדמכם חידשתם הקשר עם אברהם אבינו".

"צה"ל, שזה עתה הוקם, משחרר את באר שבע - ובן גוריון מתרגש", אומר פורטוגז. "זוהי הצצה לתפיסת ההיסטוריה שלו, כי מבחינתו יגאל אלון ולוחמי צה"ל מחדשים את הקשר לאברהם אבינו, וזו לא מליצה. השראתו של אברהם אבינו מתקיימת שם, ונותנת את התוקף לכיבוש באר שבע והנגב.

"זה לא עוד צבא כובש, אלא צבא ששחרר שח רור היסטורי וחיבר את העם היהודי בחזרה לשור שיו. מבחינת בן גוריון הנגב היה כידוע ה דבר, היעד האסטרטגי מספר אחד. 'בנגב ייבחן העם בישראל', היא אחת מאמירותיו הידועות, והכוונה שמאחוריה היא החשיבות עליונה שהוא ייחס לביסוס מדינת ישראל בנגב.

"אגב, צריך לזכור שבאותה תקופה היה לחץ גדול של בריטניה על האו"ם, שרצה לתת את הנגב לי רדנים. בן גוריון, תוך נטילת סיכונים, מחליט לה שתלט על הנגב במבצעי יואב, חורב ועובדה, כנגד כל הסיכויים. לכן, ההתרגשות שלו מובנת ויש לה מבחינתו גם צידוק היסטורי".

מסמך מרתק אחר שנמצא בארכיון מעיד על יחסו המורכב של בן גוריון לדת היהודית, למצוותיה ול מנהגיה, דרך התייחסותו לברית המילה. זהו מכתב מ 29 באוגוסט ,1970 לאזרחית בשם מתילדה גס, שאותה הוא מברך להולדת נכד.

"אני תמים דעה עם ברוך שפינוזה, שהוחרם על ידי יהודי הולנד, שכתב במאמר התיאולוגי והפולי טי כי המילה מבטיחה לעם היהודי חיי נצח", כותב בן גוריון לגס, ומברך אותה שנכדה הטרי, "שנולד כבר במדינה המחודשת, שיזכה לחיי שלום ושלווה, לחלוציות ויצירה".

לדברי פורטוגז, "בן גוריון נזכר תמיד כחילוני הגמור, אבל הוא היה דמות הרבה יותר מורכבת מזה. נכון, הוא היה חילוני, נכון, הוא ראה במדינת ישראל את מחליפתו של הממסד הדתי באופן מסוים, אבל הוא עדיין היה יהודי בכל רמ"ח איבריו וזה התבטא ביחס שלו למצווה כמו ברית המילה ולחשיבות שלה לגבי הקיום היהודי לאורך השנים, שכן זו המצווה ששומרת על זהותו היהודית של העם".

במכתב ההוא ישנה גם הצצה לפחד פרטי ואישי של בן גוריון, הפחד לראות דם. "הוזמנתי פעמים אחדות להיות הסנדק", הוא כותב לגס, שככל הנראה שלחה לו הזמנה דומה, "אולם עלי להתוודות שאיני יכול לראות ששופכים את דמו של תינוק שמונה ימים אחרי היוולדו, ועלי לעצום עיני כשמלים את התינוק".

שאלה חשובה נוספת שהעסיקה את בן גוריון היא כמובן שאלת הסכסוך הישראלי ערבי. יחסו המוקדם לשאלה זו מתבטא במכתב ששלח בשנת 1955 למשה שרת, כהכנה למכתב שיועד למזכיר המדינה האמ ריקני ג'ון פוסטר דאלס, שכיהן בממשלו של הנשיא דווייט אייזנהאואר.

במכתב זה כותב בן גוריון באופן נחרץ כבר במ שפטים הראשונים כי "ישראל לא תדון על הצעת שלום הכרוכה בוויתור על איזה שטח שהוא. לארצות השכנות לא מגיע אף שעל אחד מאדמת ישראל".

"את המכתב הזה חייבים להעמיד בהקשר הנכון", מסביר פורטוגז, "שכן מדובר במכתב מלפני מלח מת ששת הימים ב 1967 ולא מדובר בשטחי יו"ש או עזה. אפשר לראות כאן את תפיסתו של בן גוריון ביחס למדינות ערב, כלומר לא החזרת שטחים היא זו שתשכין יחסי שלום בין היהודים לערבים. ברקע, חשוב לזכור שאחרי מלחמת העצמאות עוד היו דיונים לגבי תיקוני גבולות לפי מפת החלוקה מ ,1947 אבל בן גוריון מצידו מסרב לזה ואומר בצורה מפורשת שלא נסכים להחזרות שטחים".

במשך השנים התפתחו אגדות אורבניות על דברים שאמר בן גוריון ועל עמדות לא שגרתיות שבהן הח זיק. "דווקא במכתבי התשובה האישיים שכתב במענה לפניות שקיבל מאזרחים ואזרחיות מן השורה, מוצאים הרבה פעמים את הפתרונות לחידה", אומרת פרופ'

"הדבר הראשון שהיוגה מלמד הוא שלטון מלא של האדם על כל איבריו, החיצוניים והפנימיים, כאמצעי לשלוט על רוחו ולהתמזג עם ברהמא )נפש העולם(. מומחה יוגה מסוגל לבלוע מנה גדולה של רעל חריף ולהוציא אותו מתוך גופו - בלי שייגרם לו הנזק הקל ביותר"

קבלו, ומצביעה למשל על הרעיון שהעלה בן־גוריון אחרי מלחמת ששת הימים, להרוס את חומות העיר העתיקה בירושלים. "ברור שהוא היה מודע לחריגות של ההצעה. הוא פותח את דבריו בנושא במרכז המפלגה במילים 'אולי ההצעה תראה בעיניכם קצת משונה'.... אבל כשאזרחים ואזרחיות מגיבים בזעזוע וקוראים לו לחזור בו, הוא מתעקש..."

במכתב לאזרחית שושנה זהבי מציג בן־גוריון בהרחבה את עמדתו בנוגע להריסת החומות: "כל אלה שבנו חומה סביב ירושלים – בנו חומה סביב העיר כולה" הוא כותב לה. כך היה בימי עזרא ונחמיה וכך היה בימי סולימאן קאנוני, הסולטן העות'מאני שבנה החומה הקיימת היום. היהודים בזמננו – לפני פחות ממאה שנה – יצאו מתחומי החומה של סולימאן קאנוני ובנו את ירושלים החדשה. עלינו להפוך עכשיו את ירושלים החדשה והישנה – לעיר עולמים מאוחדת, ולא דרושה חומה שתגביל בין חלק אחד של ירושלים ובין השני. עד כמה שאני יודע, אין בימינו שום עיר אירופאית או אמריקנית מוקפת חומה – צה"ל הוא בימינו חומת ישראל".

"המכתבים האישיים", מסבירה קבלו, "מגלים לנו הרבה יותר על דפוס המנהיגות של האיש מנאום פומבי כזה או אחר. הוא תפס את המנהיגות כמערכת יחסים ישירה שאותה מיישמים לא רק בחדרי ישיבות סגורים או מדוכני נואמים. מבחינתו, הנערה שושנה היתה שוות ערך לנשיא צרפת לשעבר, דה־גול. לשניהם מגיעה תשובה ישירה למכתבם, ובכתב יד."

ובאשר לעמדתו של בן־גוריון בנושא ירושלים, מבארת קבלו כי "את המסר העקבי של בן־גוריון בנוגע לירושלים אפשר לסכם בשתי מילים: זה שלנו. או במילותיו של בן־גוריון: 'היא היתה מימי דוד המלך בירת ישראל וכך תישאר לעולם ועד'".

"אישי", לא "בעלי"

כידוע, ביתו של בן־גוריון היה בקיבוץ שדה בוקר. ב־6 ביולי ,1956 שיגר מכתב תודה ל"משק שדה בוקר", על משלוח מיוחד של פירות וירקות שנשלח אליו. "קיבלתי אתמול בשמחה רבה 'יבול אדמתנו'", הוא כותב לחברים, ומפרט כי "הצנון, הקישואים, המלפפונים, תפוחי האדמה והענבים, לא ככל הירקות שיש לקנות בחנות ירקות אלה: זוהי בשורת העתיד, זוהי תוצרת רוח הגבורה החלוצית, הכובשת מדבר ומשנה סדרי בראשית".

בן־גוריון מתנצל בפני החברים על כך שהוא "כפות למקום עבודתי וטרוד מאוד", אבל מהבהיר כי "אני כבר מתגעגע לצריף, לחדר האוכל ולחבורה הנועזת בהר הנגב".

"כמו עם באר שבע, גם כאן, הסימבוליות אצלו מאוד חזקה", מפרט פורטוגז. "הפירות והירקות האלה הם לא סתם מלפפון ותפוח אדמה, אלא מלפפון ותפוח אדמה שגידלו החלוצים בנגב. יש להם ערך אחר".

לצד ענייני הביטחון, ההתיישבות ומדיניות החוץ, בן־גוריון לא הזניח גם את העיסוק בעניינים האזרחיים, כמו גם בנושאי רוח ופילוסופיה.

את יחסו לנושא חשוב בצד האזרחי ניתן לראות במכתב לשר האוצר לוי אשכול ב־5 במאי ,1953 שנשלח עם העתק לח"כית עדה מימון (מפא"י). במכתב מנצל בן־גוריון מינוח טכני בטופס ממשלתי, כדי להידרש לסוגיה רחבה יותר – מעמד האישה.

"חתמתי היום על 'הצהרת העובד(ת)' לצורך קביעת ניכויי המס" הוא מספר, "ובסעיף 4 נאמר 'שם בעלי \ אשתי'. לדעתי, יש להגיד אישי \ אשתי". לדעת בן־גוריון, "במילה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת את כבוד האישה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש. תעשו כדברי הושע הנביא: 'והיה ביום ההוא – תקראי אישי, ולא תקראי לי עוד בעלי' (הושע ב', .")ח"י

לדברי פורטוגז, "במכתב הזה, שבו הוא מדבר על המינוח 'אשתי' ו'בעלי' בטופס ממשלתי טכני לגמרי, אפשר לראות את החשיבות שייחס בן־גוריון לדיוק, אבל גם משהו אחר, רחב יותר - בן־גוריון דיבר על להיות אור לגויים וחברת מופת, ומבחינתו זה נוגע לכל התחומים, כולל כמובן לשוויון בין גברים לנשים".

מבקריו של בן־גוריון טוענים שאפילו במכתבים הפרטיים שכתב לילדיו דאג להעביר מסרים ציבוריים, וכי הם לא ממש מעידים על טיב הקשר עם בנו או בנותיו. פרופ' קבלו לא מקבלת את הקביעה הזו, ומראה לדוגמא את המכתב לבתו רננה מה־92 בספטמבר ,1957 שם הוא חולק איתה את המפגש עם "הפילוסופיה של היוגה".

"הדבר הראשון שהיוגה מלמד הוא שלטון מלא של האדם על גופו ועל כל איבריו, החיצוניים והפנימיים כאמצעי לשלוט על רוחו ועל ידי כך להתמזג עם ברהמא (נפש העולם)... יוגה מומחה מסוגל לבלוע מנה גדולה של רעל חריף ולהוציא אותו מתוך גופו – בלי שייגרם לו הנזק הקל ביותר. במידה כזו הוא שליט על קיבתו ומעיו. הוא מסוגל לעצור נשימתו שעות ארוכות, או לקפל ידיו מבלי שעשרים חיילים יוכלו להזיק אותן. אולם כל אלה אינם אלא פתיחה לשלטון על השכל (השלב שני), ולבסוף שלטון על היצרים ועל הרוח, ולהתרכז עד כדי התפשטות הגשמיות".

למרות ההתרשמות העמוקה מהיוגה, בן־גוריון מבהיר לרננה כי הוא "מסתפק בעמידה על הראש כל בוקר, אבל יש לי עניין מה פשרה של 'תורה' זו, מניעיה ותכליתה".

"מפתה לטעון שבן־גוריון היה חלק מטרנד הניו אייג', או שנמשך למה שאנחנו מכנים היום בעגה יומיומית 'רוְחניות'", מבארת קבלו, "אבל נראה שיש כאן גם רבדים נוספים, כאלה שקוראים תיגר על ההגמוניה האירופית המערבית, המדינית והאינטלקטואלית של זמנו, לצד הכרה בכך שהציביליזציות של המזרח מציעות הן עומק פילוסופי והן אופק מדיני, כמו שהוא מרמז במכתב הזה ממש כשהוא כותב לבתו על 'אנשי היוגה בהודו, שהגיעו לידי שכלול עיון שאנשי אירופה לא עמדו עדיין על סודם'.

"בן־גוריון הוא אדם שמרן ביחס לברית המילה, אבל רדיקל ביחס לחומות ירושלים ומתעניין ביוגה ובניו אייג'. חילוני, שמחשיב מאוד את הקשר ההיסטורי והתרבותי לתנ"ך.

"הוא ריאליסט בנוגע ליחסינו עם הערבים, וסימבולי מאוד ביחס לכיבוש באר שבע והקשר שלה לאברהם אבינו או ביחס לירקות משדה בוקר.

"פנים רבות היו לבן־גוריון, 'הזקן', שהיתה בו התרגשות של ילד והיה תמיד גם - וגם".

עלינו להפוך עכשיו את ירושלים החדשה והישנה - לעיר עולמים מאוחדת, ולא דרושה חומה שתגביל בין חלק אחד של ירושלים ובין השני. עד כמה שאני יודע, אין בימינו שום עיר אירופית או אמריקנית מוקפת חומה - צה"ל הוא בימינו חומת ישראל"