אז ככה זה נראה בתרפ"ט? תמיד ניסיתי לדמיין והתקשיתי בכך. לא הבנתי איך ברגע אחד "התהפכו" ערביי חברון על יהודי חברון; שכנים, ידידים וחברים שחיו יחד בטוב שנים כה רבות; איך ברגע אחד קמו אנשים שגרו באותם בניינים; שילדיהם שיחקו באותה חצר; שבישלו והתבדחו והתאבלו יחדיו - ורצחו את שכניהם היהודים.

עכשיו כבר לא צריך לדמיין. תרפ"ט בתשפ"א. גם בלוד ובעכו קמו הערבים )לא כולם( על שכניהם היהודים. חלק כיוונו את הפורעים. חלק אחר פרע בעצמו. הדמיון דוקר שבעתיים, כי אנו הרי 92 שנה אחרי, במ דינת ישראל הריבונית. למרות זאת, היום כמו אז - כמה כואב - המשטרה עמדה לא פעם מנגד, השתהתה, שמרה מרחק, אולי נרתעה מהפורעים. זה לא היה ריחוק בריטי, אלא ריחוק ישראלי, כולו שלנו: משפחות בלוד שרועדות בבתיהן ומכלות את זמנן לריק בקריאות עזרה בתקווה לבוא השוטרים. אנשי ביטחון שמתרחקים ממוקדי הפורענות, בתקווה נואלת, שאולי כך יירגעו הרוחות. ואולי בכלל זו המדיניות או אלה הפקודות? הכלה? איפוק? הבלגה? שיתוק? טיפשות? הכל ביחד? כן. והיה גם דיבור תמוה על "שמיכה קצרה מדי". ייתכן באמת, שכאשר מתרחשים בו בזמן אלפי אירועים, אין מספיק שוטרים לכל מקום - אבל השמיכה תתארך מאוד אם דפוס התגובה ישתנה. אם נאמר למשחית הרף; אם יותר לירות בזורקי האבנים ובמשליכי הבקת"בים ולהשיב אש ליורים )כמו בלוד(. כשהתגובה תהיה קשה, ולא רק מילולית; כשניצוק תוכן אמיתי במושג "הגנה עצמית", ובמקרה הצורך, יותר לפצוע ואף להרוג - מספר האירו עים יקטן משמעותית ו"השמיכה" תתארך מחדש. הפוגרומים ייפסקו, יהודים לא יברחו מבתיהם ובתי כנסת לא יעלו באש.

"עוז לתמורה )לשינוי( בטרם פור ענות", כתב ב 1963 יצחק בן אהרון )מראשי אחדות העבודה( על עניינים פחותי ערך בהרבה. עכשיו צריך לשנות את מטבע הלשון הרווח הזה ל"עוז לתמורה אחרי פורענות": שנים הזהירו כאן מפני עשרות אלפי כלי נשק לא חוקיים במגזר הערבי, והמ שטרה דחתה את כולנו בקש, בטענה ש"הכל נשאר במשפחה", משמע: בין ארגוני הפשע או רק במגזר הערבי )איזה טיעון גזעני(. שנים התריעו כאן, שהארסנל הזה יופנה יום אחד לעברנו ויהפוך מפלילי לפח"עי. עכשיו זה קורה. אל תנסו להחזיר את השד הזה לבקבוק. חסלו אותו. אחרי מבצע "שומר החומות" מול עזה, יהיה צורך במבצע "שומר החומות ב'" ממושך, מול אום אל פחם, ולוד, וכפר קאסם, שם מסתובבים בימים אלה גלויי פנים ורעולי פנים עם נשקים שלופים, ויורים בכל מה שזז סביבם. עזה כבר כאן. אמיתי.

זו משימה כבדה מדי למשטרת ישראל לבדה. צריך את צה"ל והשב"כ והמודיעין. זה "מטרו" הנשק של המגזר הערבי, באלפי כוכים ומקומות מסתור נסתרים מן העין; בארון הבגדים, מתחת למרצפות ובבגאז' של הרכב. האוכלוסייה הערבית הרחבה לא תסייע לנו במשימה הזאת, לא כי אינה רוצה - הרי הנשק הזה הורג ומאיים בראש ובראשונה עליה - אלא כי היא פוחדת. נצטרך לעשות זאת לבד.

שני תהליכי עומק הכשירו את פרעות תשפ"א. הראשון - ההסתה ארוכת השנים על אודות "אל אקצא שבסכנה" - עלילת הדם הכה פו פולרית והכה שקרית - שמדינת ישראל ישבה מולה כמעט באפס מעשה. והשני - הלגיטימציה שניתנה בקרב ערביי ישראל והנציגות הפוליטית שלהם לשיח על "זכות השיבה" ומימושה בערים כיפו, רמלה, לוד, חיפה או עכו. הלבבות הוכשרו לכך באמצעות תהלוכות "שיבה", אירועי "נכבה", תערוכות של מפתחות הבתים הישנים וגם סיורי שורשים מול בתי יהודים בערים ערביות לשעבר. כל אלה נטעו בלב רבים מדי את האשליה ש"השיבה" אינה רק חלום אמורפי, אלא עניין מעשי ואקטואלי.

עכשיו הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, כדי שתרפ"ט לא תשוב גם בתשפ"ב ובתשפ"ג. עוז לתמורה אחרי פורענות - כבר אמרנו?

אחרי מבצע "שומר החומות" מול עזה, נצטרך "שומר החומות ב'" ממושך, מול אום אל פחם, לוד וכפר קאסם, שם מסתובבים גלויי פנים עם נשקים שלופים - ויורים