ישראל וחמאס נמצאים בעיצומו של סיבוב דמים נוסף שהחל, כמו פע מים רבות בעבר, בחזית אחרת )ירושלים והר הבית( ובהחלטת חמאס להצטייר כמגן אל אקצא. העימות הידרדר לסבב אלים ורחב, שסופו לא ברור, אך מה שכן ברור הוא שלסבב הנוכחי מאפיינים שונים מהסבבים האחרונים, והפעם קיימת הזדמנות, או קיים סיכון, לסיום אחר.

הבדל בולט הוא העוצמה והפריסה הרחבה שבהן ערביי ישראל מש תתפים בעימות. זו הפעם הראשונה שבה מתפרץ הר הגעש הרדום בעו צמה כזו. הבעיה מוכרת, אך כנראה לא העריכו נכון את עוצמתה. השינוי מהותי מכיוון שעזה, בסוף כל תהליך, גם אם יארך שנים רבות ולא ברור כיצד יסתיים, תנותק ממדינת ישראל, ואילו ערביי ישראל יישארו חלק מהמדינה, גם אם יהיו כאלו שלא אוהבים זאת. לא יהיה אפשר להמשיך להתעלם מהבעיה ולטאטא אותה מתחת לשטיח.

מצד אחד, ערביי ישראל חייבים להפנים שאי אפשר "לאחוז במקל בשני קצותיו". גם להיות אזרחים ישראלים בעלי זכויות מלאות וליהנות ממנעמי הדמוקרטיה הישראלית ומרמת חיים גבוהה בהרבה מזו שבמר בית מדינות ערב מסביבנו, וגם לנקוט אלימות ופעולות לא חוקיות ולא מקובלות, שמערערות את מרקם החיים העדין בין חלקי החברה. מהצד השני, קברניטי המדינה חייבים להפנים את עוצמת הבעיה ולהפנות את כל המשאבים ותשומת הלב הנדרשים על מנת לנסות לפתור אותה, או לפחות להפחית את עוצמתה. מבלי להיכנס לפירוט, כנראה לא יהיה מנוס גם במקרה זה מלהשתמש בשיטת "המקל והגזר".

כפי שקבע בצדק הקבינט, ישראל אינה מעוניינת בהפסקת אש ובהיענות לפניות מהמתווכים, ובראשם מצרים ורוסיה. גם אם מלכת חילה לא רצתה ישראל מערכה רחבה, כרגע הגענו להידרדרות רחבה ורק אנחנו חייבים לקבוע את קצב האירועים ואת מועד הסיום, ולא להיגרר אחרי הקצב שחמאס רוצה להכתיב.

המערכה ממוקדת בעזה, אבל עיניים רבות נשואות לנחישות שבה ישראל תנהל את העימות. בטהרן ובווינה, שם נערכות השיחות האב סורדיות להחזרת איראן להסכם הגרעין הפגום מיסודו, וגם בדמשק ובביירות, בוחנים את ההתנהלות הישראלית ומסיקים ממנה על מרחבי החיכוך האחרים, שבטווח הארוך חשובים לא פחות ממה שקורה כעת בעזה.

המסרים הברורים שחייבים לצאת מישראל, בדיבורים ובמעשים, הם שבנושאים הביטחוניים אין בישראל ואקום שלטוני ואין הבדל גדול בין ימין למרכז ולשמאל. מי שחושב לנצל את המצב הפוליטי ואת אי הוודאות, פשוט טועה בגדול. טהרן מעודדת את חמאס להסלים את המאבק, מתוך מטרה שהדבר יסייע לה, וחשוב שזה לא יקרה. להפך. מסרים אלו חייבים להגיע לגדולת ידידותינו, ארה"ב, ולצוותים מטעמה שמנהלים את הדיונים בווינה, כרגע בכיוון הלא נכון.

ישראל חייבת לבנות משוואה ברורה לסיום הסבב הנוכחי, שונה מהותית מהסבבים הקודמים, וזה לא עומד להיות קל, פשוט וקצר. כדי שמנהיגי חמאס ישנו את התנהגותם באופן מהותי בהווה ובעתיד, הם חייבים לס פוג מכה ניצחת שתפגע בנכסים החשובים להם ביותר: סמלי השלטון ושרידותו, רכושם האישי וכמובן הישרדותם. ללא פגיעה אנושה בכל המרכיבים, המטרה הסופית לא תושג.

אי אפשר להתעלם משני נכסים מרכזיים של ישראל שבלעדיהם העי מות היה נראה אחרת. כיפת ברזל, שממשיכה בביצועים שמדהימים גם את הוגיה ומפתחיה, עם יירוט של יותר מ 90 אחוזים מהאיומים. נכון, המערכת לא הרמטית, ונכון שאילו היו יותר מערכות ויותר משגרים, הפריסה היתה טובה יותר, אבל נסו לדמיין מה היה קורה בלעדיה. כמו כן, מציג העימות הנוכחי נכס חדש, גם אם הוא אינו מצטלם יפה - המכשול התת קרקעי בעזה, שלראשונה מוכיח את יעילותו בנטרול מוחלט של נשק המנהרות ההתקפיות. כשמדברים על אפשרות של כניסה קרקעית אני ממליץ אמנם להיערך לכך, למקרה שלא תהיה ברירה אחרת, אבל לא להיחפז. לארה"ב יכול להיות תפקיד חשוב בהגעה לנקודת הסיום, בתנאים העדיפים לישראל. לצורך כך הממשל הנוכחי צריך לשנות מהיסוד את נקודת מבטו ולבחור בדרך הנכונה, ולא כפי שהוא עושה כעת בווינה.