המעצב העברי הראשון

אוטה וליש היה "מד מן" של הציונות: מעצב גרפי שעלה לארץ ישראל ‭ 1934-ב‬ וייסד במו ידיו את תחום העיצוב והפרסום בימים שלפני ואחרי קום המדינה ¬ את מגילת העצמאות הוא עיצב בדקה ‭ 90-ה‬ על סידרת הבולים הראשונה של "דואר עברי" שקד בסודיות בצריף טמפלרי, ובכרזות ל"תנובה" ול"צים" הקפיד לשתול זהות יהודית ¬ "אבא האמין שכל אחד צריך לתרום להקמת המדינה - ועיצוב היה החלק שלו יתה בו תחושה של שליחות" אומר בנו, ערי ¬ תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב מבהירה כמה מורשתו של וליש עדיין בולטת במרחב הישראלי, 38 שנה לאחר מותו

עדי רובינשטיין

צילום:
צילום:

מגילת העצמאות שהקריא בןגוריון באותו אחר צהריים של יום שישי, ה' באייר תש"ח, בשדרות רוטשילד בתל אביב - אינה רק טקסט ציוני מהדהד אלא גם צורה מוכרת, חזות של טקסט שהפכה לאייקון ישראלי. אלא שמפתיע לגלות שבן-גוריון כלל לא קרא מאותה התבנית המוכרת של המגילה; הוא הכריז על עצמאות ישראל מטיוטה שהודפסה בחיפזון במכונת כתיבה, כיוון שאוטה וליש, שהופקד על העיצוב הקליגרפי של הטקסט ההיסטורי, הספיק לכתוב רק את חלקה התחתון של המגילה בשל מחלוקות על נוסחה - שנמשכו עד הרגע האחרון. לאחר הטקס נתפרו יחד שלושת ריבועי נייר הקלף למגילה, וחברי המועצה חתמו עליה.

תפקיד מעצב המגילה נפל בחלקו של וליש לאחר שסופר סת"ם שהופקד על המשימה הותיר כתמים על המגילה הראשונה. אלא שהיה זה גורל, שכן וליש הוא אחד הגיבורים האלמונים של התרבות הישראלית. חייו של מי שנחשב לאבי העיצוב הגרפי בישראל עומדים בניגוד ובצל לעומת עבודתו, שעדיין ניכרת ומשפיעה על המרחב הציבורי הישראלי. וליש עיצב חלק ניכר מהסמלים הבולטים של מדינת ישראל - ובהם מטבעות, שטרות, מדליות, בולים וכרזות פרסומת. עתה, 38 שנה לאחר פטירתו, הוא זוכה להוקרה בתערוכה "אוטה וליש: פני עם וארץ‭,"‬ שתעלה במוזיאון תל אביב ביום שישי הקרוב. התערוכה חושפת, לראשונה בהיקף מלא, את עבודתו.

אוטה וליש נולד למשפחה יהודית בשנת ‭ ,1906‬ בעיר זנוימו שבאוסטרו-הונגריה (לימים צ'כוסלובקיה‭.(‬ כבר בגיל 10 נשלח לחוג ציור, ובצעירותו עבד בפראג כגרפיקאי. לאחר שירות בצבא הצ'כוסלובקי הוא פנה ללימודי תולדות האמנות במכללת וינה - אך הפסיק את הלימודים כדי להכשיר עצמו לעבודה חקלאית. הוא העפיל לארץ ישראל בשנת ‭ ,1934‬ בעלייה החמישית, ואשתו הצטרפה אליו שנה לאחר מכן. לזוג נולדו בן ובת, והם התיישבו בהרצליה, בבית שעוצב בסגנון הבאוהאוס.

וליש הביא עימו ידע וניסיון גרפי אירופי, שהיו מצרך נדיר בתקופה שלפני קום המדינה. הוא לא המתין ופנה מייד ליישום הידע הזה בעיצוב מודעות, סמלים ומוצרים של העשייה הציונית באותם ימים. בשנת 1934 הוא פתח סוכנות לפרסום בתל אביב ‭ 1936-וב‬ הקים בנחלת בנימין סטודיו לגרפיקה, בבניין שכיום הוא אתר שימור היסטורי. הסטודיו שימש באותם ימים גם מרכז עבור שירות הידיעות (הש"י‭,(‬ המודיעין של "ההגנה‭."‬

 וליש היה למעשה "הגברים של שדרות מדיסון" - רק באדם אחד בלבד. הוא יזם, הגה, צייר, הדפיס, הפיק, אירגן, ביצע והביא לדפוס - בעידן שכל העבודה נעשתה באופן ידני. התערוכה במוזיאון מציגה את וליש קודם כל כתעמולן, שראה את עצמו חלק עיקרי במאבק על הקמת המדינה ושמירה על בית לעם היהודי.

מחווה לקונגרס בז'נבה

"אבא היה עובד כל הזמן‭,"‬ נזכר ערי וליש ‭ ,(70)‬ בנו של וליש, שגם הוא ומשפחתו הופתעו לגלות בחיפוש באלבומים את כמויות החומרים שהצטברו לאורך השנים. "הוא היה הולך לאנשים ומראה להם סקיצות, חוזר הביתה ועובד ואז בבוקר מראה להם את הסקיצות שיצר בערב הקודם‭."‬ וליש נזכר כי העבודה הפורייה בעיצוב החזון הציוני השפיעה על הנעשה בבית. "באותם ימים זה היה מוזר שאנשים הביאו את העבודה הביתה; לא היה נהוג לעבוד אחרי שיצאת מהמשרד‭,"‬ הוא אומר, "אבל אבא שירת את האידיאולוגיה הציונית. הוא הרגיש שאם הוא לא יעשה את זה אז אף אחד לא יעשה, ושכל אחד צריך לתרום להקמת המדינה. עיצוב היה החלק שלו, ולכן הוא השקיע בו כמה שהיה יכול - מעבר לשעות העבודה. היתה בו תחושה של שליחות‭."‬

 "וליש השתתף בייצור השפה החזותית של המפעל הציוני שלפני הקמת המדינה, ובמהלך העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל‭,"‬ אומרת עמנואלה קאלו, אוצרת התערוכה. קאלו מבהירה כי "אף שיצירתו של וליש נעשתה לעיתים קרובות במטרה להפיץ את היעדים הקולקטיביים, ואולי דווקא משום כך, אפשר למצוא בה הד ברור לרוח התקופה, לשינויי אופנות, טעמים ונטיות. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בכרזות המסחריות שעיצב. יש בהן רעיונות תעמולתיים ושיווקיים בכפיפה אחת‭."‬ הבן ערי מסכים: "אבא היה מה שנקרא היום 'אין‭.'‬ הוא למד באירופה והתעניין מאוד במגמות שמתרחשות בעולם; מדי פעם נסע לחו"ל כדי ללמוד ולראות מה קורה באותה התקופה בתחום העיצוב הגרפי, ואז היה מביא את זה לארץ‭."‬

 לקראת הכרזת המדינה, התמנה וליש לאחראי להכנה ולסידור של היכל העצמאות לטקס ההכרזה, שהתקיים במוזיאון תל אביב בשדרות רוטשילד ‭ .16‬ אלא שאז אירעה התקלה עם סופר הסת"ם ויינשטיין, והעיצוב הקליגרפי הופקד בידיו. אולם וליש לא זנח את עיצוב התפאורה למאורע ההיסטורי: הבמה הייצוגית שמעליה דיוקנו של בנימין זאב הרצל ושני דגלים תלויים על וילונות קפלים - כפי שנתלו בקונגרס הציוני ‭ 21-ה‬ בז'נבה - היו התכתבות מדויקת עם העבר הציוני, והם-הם שהפכו לאייקון.

אלא שהדרמה של הכרזת העצמאות, מתברר, החלה יום קודם לכן, כשווליש עיצב את סידרת הבולים הראשונה - "דואר עברי‭,"‬ שהונפקה לרגל הכרזת המדינה. היתה זו משימה סודית, עם דד-ליין לחוץ מאוד. אווירה של קדושה עמדה באוויר. עיתון "הארץ" היטיב לתאר זאת: "היתה חרדת סוד בעבודה הזאת בחדר הצריף. הילוך האנשים, לחשם מפה לאוזן, תקתוק עמום של מכונות, המקום המיוחד המרוחק במקצת מהעיר - הגבירו את רושם הסודיות הזאת‭...‬ האור הקלוש שהסתנן בקושי בעד החלון היחיד של החדר, ששמשותיו לא נוקו זה כבר, אף הוא הטיל עמעמת של קושרים פנימה. אכן, משהו התרחש כאן, משהו חשוב ומיוחד במינו‭."‬

 התיאור של וליש הלחוץ בזמן, העובד בחשאיות בצריף שנמצא היכן שכיום מתנוסס מתחם המגורים והבילויים "שרונה" מול הקריה, הוליד לאחר מכן את סידרת הבולים הראשונה של "דואר עברי" (השם נבחר מכיוון שאיש לא ידע איך תיקרא המדינה שתקום למחרת‭.(‬ הסידרה כללה תשעה בולים בערכים ובגדלים שונים. נושא הסידרה היה מטבעות יהודיים עתיקים: ‭ 129-מ‬ לפנה"ס ועד 135 לספירה, מתקופת ממלכת החשמונאים ועד דיכוי מרד בר-כוכבא. וליש בחר במטבעות כדימוי לבולים בין היתר, לדבריו, משום שהיה זה פתרון לא מקובל בתולדות הבולאות.

זהות ומסרים

אם יש כישלון אחד בקריירה המזהירה של וליש, הוא נמצא אולי בדגל המדינה - הסקיצות שהוא שלח לתחרות לעיצוב הדגל לא זכו בפרס הראשון ונגנזו. אבל רוחו של וליש לא נפלה - והוא המשיך

צילום:
צילום:

לעבוד בשיא המרץ, עיצב מטבעות ושטרות והטביע עליהם דימויים של סמלים יהודיים, צמחים ופירות ארץ-ישראליים כגון רימון ועלי גפן, ואף דימויים של נבל ועוגב. "דימויים אלה‭,"‬ מסבירה קאלו, "ברוח האוריינטליזם האירופי, ביקשו לייצג חיבור מחדש לארץ ישראל, אותנטיות וילידיות עברית‭."‬ וליש אף עיצב את המדליה הממלכתית הראשונה ואת מדליית העשור לחירות ישראל. את המדליה הנפיקה החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בשנת ‭ .1958‬

 העבודה של וליש היא תמצית נוף מולדתו. אף על פי שלימודיו בווינה נגדעו כשפנה לחלק החקלאי של חייו ועלה ארצה, השאיפה שלו להשתחרר מעברו הצ'כי והניסיון למצוא את הזהות היהודית בעבודה שלו - לא הושלמו. זה היה מאבק שליווה אותו לאורך כל הקריירה. עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה אולי דחפה אותו לעלות לארץ ישראל, אבל בעבודותיו ובהשקפת עולמו ניכרו עדיין השפעות אירופיות מובהקות.

הסוציאליזם בא לידי ביטוי דווקא בכרזותיו המסחריות של וליש. הוא דגל בעידוד הקנייה בשוק המקומי וראה חשיבות אדירה בהפצה ובפרסום של מוצרים עבריים, כדי שהציבור הישראלי יעדיף אותם על פני מוצרים אירופיים. "אבא ראה חשיבות אדירה במיסוד של המדינה והבין שהאפשרות לעשות זאת היא בעזרת סמלים שיהיו מזוהים עם המדינה ועל ידי תושביה‭,"‬ אומר בנו ערי, "לכן גם בכרזות המסחריות לחברות פרטיות, הוא התעקש לייצר זהות ולהעביר מסרים שהיו תעמולה לכל דבר‭."‬

 החלק המסחרי של וליש הוא המרתק בתערוכה הקרובה. בארט ובקופי של התקופה אפשר לזהות כיצד מודעות וכרזות לחברות כמו "תנובה" ו"צים" נשענו בעיקר על זהות יהודית מובחנת. החלוצים הם גיבורים תמידיים בפרסומות הללו. וליש עיצב את הלוגו של תנובה ושל חברת אסם, שתוקפם נשמר עד היום. "העבודות שלו תמיד היו חלק מהישראליות ולא נעלמו אף פעם מהנוף המקומי‭,"‬ אומר ערי, "היום הן חוזרות כרטרו אל הדור הצעיר בישראל‭."‬

 ואכן, במקומות בילוי ולחלופין בחנויות למזכרות בתל אביב, אפשר למצוא היום רפליקות מהעבודות של וליש. מה שהיה בעבר ז'אנר חלוצי הפך למיינסטרים, וכיום נכנס בדלת האחורית על תקן וינטג‭.'‬ פעם הרפליקות הללו כיכבו במשרדי ההנהגה הציונית ושירתו אידיאולוגיה ברורה; היום הן תלויות כפוסטרים ממוסגרים בדירות של צעירים מעודכנים.

אוטה וליש נפטר ‭ 15-ב‬ במאי ‭ ,1977‬ בגיל ‭ .71‬ יומיים לאחר מותו התחולל המהפך של ‭ .'77‬ הליכוד עלה לשלטון, ישראל שינתה את פניה. כיצד היה וליש מגיב להתרחשות החברתית והפוליטית הזו? כבר לא נדע. נותרו לנו רק הכרזות של פעם, הבולים, המטבעות והמדליות. מזכרת ישראלית מהמעצב האנלוגי שההספק שלו נראה היום, בעולם הדיגיטלי, כמעט בלתי אפשרי.