שותף מתוך המהדורה 3/11/2019 Israel Hayom

ללמוד שפת אם

כשהפכה לאם המשוררת הדס גלעד לא היתה מסוגלת להתקרב לשירה • היא  מצאה מפלט בכתיבת קטעי פרוזה שהפכו עתה לספר - "ימי מעשה" • בראיון עימה היא מסבירה מדוע הרגעים הכי בנאליים בהורות הם חומר נהדר לספרות

Picture

פרויקט כתיבה שהחל לקראת גיל ‭ .40‬ הדס גלעד צילום: יהושע יוסף

Picture

"התינוק מגדיר אותי מחדש. אני מסתכלת עליו, כאילו הוא מבין הכל (ואולי הוא מבין הכל בחושים עדינים, בתדר אחר?) ואומרת  לו, כמאייתת לאט: אני אמא שלך"  (מתוך "ימי מעשה).

"לפני שהפכתי לאמא, כתבתי בעיקר שירה, וגם קראתי המון. כשהלל  בכורי נולד, והפכתי לאם, פתאום לא  הייתי מסוגלת עוד לקרוא שירה", אומרת המשוררת הדס גלעד, שהרומן שלה,  "ימי מעשה", ראה עתה אור בהוצאת לוקוס.

מה הפריע לך בשירה כאמא?

"כל דבר שהיתה בו התחכמות או לשון גבוהה, כל דבר שלא היה ישיר  - פשוט עצבן אותי. וגם לכתוב שירה לא יכולתי. לא ידעתי איך לעכל את  הדבר, זה היה ממש משבר זהות, מפני שהשירה היא חלק ניכר ממני. תהיתי מה יקרה מעכשיו - האם לא אכתוב יותר שירה לעולם? זה נגמר ביני לבין  השירה?"

גלעד, ילידת ‭ ,1975‬ מתגוררת בת"א עם בן זוגה ושני ילדיהם - הלל בן החמש ונעמי בת השנתיים. היא בוגרת לימודי ספרות וכתיבה יוצרת, מתרגמת ועורכת שירה ומנחה סדנאות כיתבה.

190 עמודיו של ספרה החדש מציגים רגעים בחייה כאם טרייה, המנוסחים כקטעי פרוזה. בשפה לירית היא מתארת ניואנסים שלרוב חומקים מן העין ומתשומת הלב, ואצלה זוכים להתייחסות. קשת התחושות האימהיות  מוצגת בספר באופן חד, מפלח, ואף שהפרגמנטים עוסקים בחווייתה האישית של גלעד, הם כתובים באופן מעורר הזדהות.

גם את הקושי למצוא זמן לכתיבה  מתארת גלעד בספרה. "איך לכתוב שיר  בחמש דקות?", היא כותבת, "לנצל את הזמן שבו אתה ישן. לחמם בינתיים  פיתה, לפני השיר, שיהיה מה לאכול  בקצה משפט. לתכנן צעדים מראש. להזמין את המוזה לשמונה עשרים ושלוש ולהחזיק אצבעות".

בשיחה עימה מתארת גלעד את הדינמיקה שהובילה לכתיבת הספר. "במרווחי הזמן המועטים שהיו לי, התחלתי לכתוב פרגמנטים קצרים ולהעלות  אותם לפייסבוק", היא מספרת, "הטקסטים התחילו לצבור קהל, וכך חזר אלי הד מן הכתיבה. בנקודה מסוימת המשכתי לכתוב עוד ועוד, אבל לקחתי צעד אחד אחורה מבחינת שיתוף האחרים בכתיבה.

"הייתי בת ‭ 39‬ וחצי. פתחתי קובץ במחשב והחלטתי שאכתוב בו עד יום  הולדתי ה-‭,40‬ רק לעצמי, ללא שום מחויבות לכך שהטקסטים יראו אור, מבלי לחזור אחורה ולקרוא את מה  שכתבתי. ביום הולדתי, כך תכננתי,  אקרא את הכל. וכך היה, סביב התאריך,  פחות או יותר".

תוך כדי תהליך, גלעד מספרת כי  השירה חזרה אל חייה. "פתאום זה נפתח  בי מחדש", היא אומרת. בד בבד עם  כתיבת הפרגמנטים, שבה לכתוב שירה, וחלק מהחומרים שנכתבו באותה תקופה צפויים להתפרסם בספרה הבא.

מדיטציה ואנטנות

שם הספר, "ימי מעשה", מלמד על המעבר שגלעד חוותה עם כניסתה לעולם  ההורות. "הכניסה לאימהות היא כניסה לחיים מאוד פרקטיים, מאוד מעשיים, שזה

דבר שאי אפשר להימלט ממנו", היא  אומרת, "כאדם שעוסק הרבה ברוח, המעבר הזה לא בא לי בקלות עם בכורי.  עם בתי, לעומת זאת, הכניסה לאימהות  היתה רכה יותר. נוסף על כך, אני רואה בקטעים בספר מעין מעשיות - אלו הם סיפורי מעשה. זהו שם שבעיניי משלב חומריות ורוחניות יחד ומתאים מאוד לאופן שבו אני תופסת את האימהות,  ובכלל, את החיים".

את מרגישה שהכתיבה על האימהות השפיעה על חוויית האימהות שלך?

"הכתיבה עזרה לי מאוד באימהות, משום שהשנים הראשונות שוחקות  מאוד, והכתיבה מחזירה אור לחיים - בכתיבה יש התבוננות על החיים שלך טיפה מבחוץ, ואז אפשר לראות את הדברים באור אחר. כשאת יודעת שאת מתכוונת לכתוב על הרגעים האלה, את מכוונת להתבוננות הזו בהם. זה כמו שכשלומדים צילום, גם כשאת מסתובבת בלי המצלמה את עדיין מחפשת  את הפריימים. ככה זה בכתיבה - גם כשאת לא מתיישבת בכוונה לכתוב, את מחפשת את הדבר לכתוב עליו, את  הרגע, ואז תשומת הלב שלך למה שמתרחש גדולה יותר. בעשייה היומיומית אנחנו קצת נמחקות, והכתיבה קצת מחזירה  לנו את עצמנו".

והיכן, בתוך כל העשייה היומיומית שמביאה עימה האימהות, את מצליחה למצוא רגע להרהורים?

"עם הלל, הבכור, הייתי

הולכת המון. הוא אהב  לצאת החוצה, כשהוא אצלי במנשא. בתוך ההליכה היה מקום להרהור, שאחר כך הייתי צריכה למצוא את חלונות הזמן שבהם אוכל לכתוב אותו. אבל לא רק בהליכה - אני מתרגלת מדיטציה כבר שנים, והתרגול זולג מהסיטואציה הזו של הישיבה אל תוך החיים. האנטנות  שלי, של ההתבוננות, כל הזמן פתוחות".

תגובות גם מגברים

בעוד חלק מהחוויות האימהיות המתוארות בספרה של גלעד נתפסות כאוניברסליות, יש רגעים שבהם באה לידי ביטוי ההורות המקומית, הישראלית, על שלל מאפייניה. כך, למשל, בקטע המתייחס לערב יום הזיכרון: "צפירה נשמעה בשמונה. הלל נרדם  בעשרה לשמונה. עמדתי ליד השולחן. עברתי לעמוד ליד דלת החדר. הפנים  לשירותים, והלב בהטיה ימינה, לעבר  מיטתו. תינוק שלי, בן שנה, כבר שמע אזעקות מלחמה בקיץ. כבר שמע שתי  צפירות. ישן אוטוסטרדה. חולם פעמון. אני לא יכולה לראות שום דבר שקשור ליום הזיכרון. לא יכולה לשאת מחשבה  על אובדן". שנה מאוחר יותר, באותו  יום, כותבת גלעד: ‭ '"‬זאת לא סירנה, זאת  צפירה', תיקן אותי הלל, ועמד על ההבדל: 'לצפירה יש קול אדום'. הוא שכב על שידת ההחתלה, שכבר קטנה מדי  למידותיו, ואני עמדתי מעליו ובכיתי".

היא מספרת כי הביקורת העצמית  היתה מאוד קשה בזמן הכתיבה. "הייתי בוכה לבן זוגי על כך שאני לא מצליחה לכתוב, והוא היה אומר לי: 'אבל את  כותבת. את אולי עדיין לא רואה את זה, אבל למה שאת כותבת יש הרבה מאוד  ערך'. לפעמים את צריכה מישהו מבחוץ  שיוכל לראות את השלם".

האימהות היא עניין מאוד שיתופי  בימינו, ברשתות החברתיות בעיקר. את מקבלת תגובות רבות?

"נשים רבות שולחות לי את דעתן  על הספר, ולפעמים גם גברים. מישהו כתב לי שלמרות שזה ספר מאוד אימהי, מבחינתו הוא מדבר על חוויית ההורות כולה. יש נשים שקוראות את הספר תוך כדי שהן חוות את תקופת הינקות של הבן או הבת בפעם הראשונה, ואני מרגישה שאני מקיימת איתן מעין דיאלוג. הספר נותן להן תחושה שהן לא לבד  במחשבות וברגשות שלהן".

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן