שותף מתוך המהדורה 2/5/2013 Israel Hayom

ערוץ 10 מתפלש בביצת הצביעות

תוכנית "המקור" הציגה אמש מה שמתיימר להיות "תחקיר" על "ישראל היום‭,"‬ ולא היה אלא אוסף מוטה ומגמתי של טיוטות שגנב עובד מפח הזבל - ופוטר בבושת פנים • ככה זה, כשיש לך "אג'נדה" שאינה מוצאת חן בעיני חיים רמון

"ישראל היום" שבר את המונופול שהיה קיים בשוק העיתונות, וכבר שלוש שנים ש"ישראל היום" מוביל בסקר ‬ ‭ -הTGI כעיתון הנקרא ביותר במדינת ישראל. "ידיעות אחרונות" של נוני מוזס נחלש, אבל הוא ממשיך בשלו, מנסה להחזיר לידיו את הכוח להשחית שאיבד. הציבור כבר הבין את זה; אבל הברנז'ה העיתונאית ממשיכה בשלה, בתוך הביצה.

על רקע זה, בא אמש ה"תחקיר" של רביב דרוקר בתוכנית "המקור" בערוץ ‭ .10‬ אילו רצה מר דרוקר לעשות עבודה עיתונאית אמיתית, היה טורח להכין מבחן השוואתי בין כל מערכות התקשורת: "ידיעות אחרונות‭,"‬ "מעריב" ו"הארץ‭,"‬ ערוץ 2 ו-כן, גם ערוץ ‭ .10‬ לבחון את ה"אג'נדות" ואת העמדות. להשוות נתונים.

אבל הוא העדיף את הדרך המוכרת והחבוטה: לתקוף אותנו, מנקודת המבט הרווחת בביצת הברנז'ה. כל מה שהם עושים הוא האמת והצדק, כל מה שאנחנו עושים - בהכרח מוטה ופסול. לא תחקיר הוא הביא, אלא מעין תוכנית ביקורת התקשורת, המבוססת לכאורה על ניירות שעובד ב"ישראל היום" אסף, פיזית, מפחי הזבל במערכת, ועקב כך פוטר בבושת פנים. אותו עובד ניסה להציע את מרכולתו לכלי תקשורת נוספים, ונדחה. דווקא דרוקר, מסיבותיו שלו, נטל את חומרי פח הזבל, והציגם באופן מגמתי. לכך נוספו עדויות של עוד עובד או שניים, שככל הנראה גנבו תוכני מחשב, וכבר לא עובדים בעיתון.

טענתו העיקרית של דרוקר היא למעורבותו היתרה של העורך הראשי. טענה שמצביעה על כך שהאיש אינו יודע, או מתעלם בכוונה, מהגדרת תפקידו של עורך ראשי: הוא נושא באחריות לכל המתפרסם בכלי התקשורת שעליו הוא מופקד. זו זכותו, וזו חובתו. ממילא, על פי החוק, הוא נושא באחריות לכל מילה ומילה. לכל כותרת, לכל ידיעה, לכל מאמר, לכל תמונה. ועם האחריות, באה הסמכות. וסמכותו של עורך ראשי היא גם להתוות את הכיוון. דרוקר דווקא הביא את חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ‭,"‬ כסמכות מקצועית. אם כך, כדאי להזכיר לו מה כתב מרמרי ‭ 15.4.2004-ב‬ ב"הארץ‭,"‬ בצטטו את דברי קודמו, גרשום שוקן: "חופש הביטוי בעיתון הוא של העורך, ולא של מישהו אחר‭."‬ ומרמרי מפרש: "העורך יכול להחליט מה ראוי לפרסום ובסמכותו הישירה לשנות ולמחוק חומר עיתונאי בדרכו אל הפרסום - כך שיתאים לתחום גבולות חופש הביטוי הקולקטיבי כפי שהוא מגדירם‭."‬ נאה דרש.

הצביעות והמוסר הכפול בשידור "המקור" אמש בולטים במובהקותם: שניים מהמגישים שישבו לצד דרוקר במהלך השנים נטשו את תפקידם העיתונאי והשתלבו מיידית

בפוליטיקה - עפר שלח במפלגת יש עתיד, ומיקי רוזנטל במפלגת העבודה. היום יושבעו שניהם כח"כים, ואנו מאחלים להם הצלחה. אבל האם יש מישהו שסבור כי נקודתמבטם הפוליטית עוצבה רגע לאחר שפרשו מתפקידם העיתונאי? ומה אומרת הצטרפותם המובהקת למפלגות מרכז-שמאל על זווית הראייה העיתונאית שבה ערכו תחקירים, הגישו והביעו דעתם בעת שישבו באולפן "המקור‭?"‬ לפי עדותו, דרוקר החל ב"תחקיר" כבר לפני כשנה וחצי, בסמוך לפיטוריו של אותו עובד מ"ישראל היום‭."‬ אז מה קרה עכשיו, שהביא אותו לשידור, שבוע אחרי שרפי גינת, מקורבו של נוני מוזס, מונה למנכ"ל הערוץ?

דרוקר בנה את תוכניתו כדי לטעון נגד ה"אג'נדה" שלנו, ובעיקר סביב פרסומים על ראש הממשלה בנימין נתניהו. פנינו לחברת ניתוח ועיבוד המידע "יפעת" והזמנו אצלה מחקר: לפי הממצאים, מאז עלייתה לשידור של תוכנית "המקור‭,"‬ אוזכר בה נתניהו באופן ערכי 57 פעמים, מתוכן 40 פעמים באופן שלילי ‭ .70% -‬‭23%-כ‬ הוגדרו ניטראלי, ורק ‭ 7%‬ חיובי. "תוכנית 'המקור' נוקטת כלפי נתניהו משנת 2009 את הגישה הביקורתית ביותר‭,"‬ קובע המחקר.

זו, כמובן, זכותו של דרוקר. אבל אם דווקא תוכנית "המקור‭,"‬ העושה שימוש בחזות אובייקטיבית כדי לנגח עמדות פוליטיות, חברתיות וכלכליות השונות משלה, באה בטענות לאחרים - זו צביעות לשמה. הפוסל, במומו פוסל. צריך היה לראות את חיים רמון מקונן על כך ש"אין לו עיתון‭."‬ נו, באמת. "ידיעות אחרונות" לא מספיק לו?

הדוגמאות שהובאו אמש בתוכנית הן אוסף אקראי ומוטה - כי זה מה שהעלה העובד מפחי הזבל. נשקול את צעדינו בעניינו. אם רביב דרוקר בנה תיאוריה שלמה על פיסות נייר שהוצאו מפחי הזבל בידי עובד, שלאחר שנתפס, והודה במעשיו, פוטר - שיבושם לו. מצידנו, שיציע לאותו עובד משרה במערכת "המקור‭."‬ וגם לעמיתיו, שגנבו חומר מהמחשב.

לגופו של דבר, אין ב"ראיות" אלא להצביע על התנהגות שגרתית של מערכת. לא כל ידיעה נכנסת, יש דיאלוג עם הכותבים, יש שינויים, יש עריכה - לשם כך בדיוק יש עורכים, ומעליהם עורך ראשי. כאשר כתב נשלח לג'לג'וליה זמן קצר אחרי שחבורה מצעירי המקום נעצרה בחשד שביצעה לינץ' באזרח תמים בחוף הים, לעיני משפחתו, ומביא כתבה שאינה עוסקת בעניין - אין לה מקום. זה שיקול דעת של עורך, וזו זכותו המלאה. בסופו של דבר, העיתון, או השידור, נבחן על ידי הקוראים. וכבר נאמר כי "ישראל היום" פונה אל הקוראים, לא אל הברנז'ה.

תקצר היריעה מלהתייחס לטיעונים השונים, המשונים וההזויים שעלו אמש ב"המקור‭."‬ דרוקר אינו אוהב את "ישראל היום‭,"‬ וזו זכותו. למרות הכל, ועל אף הכל, אנחנו נמשיך לעשות את מלאכתנו נאמנה, נמשיך להיות עיתון ישראלי, נמשיך להאמין כי זו זכותנו. "חופש הדיבור" הוא עיקרון-על, והוא גבוה, חשוב ונשגב יותר מהגירסה שבה מחזיקים בביצת הברנז'ה, לאמור - החופש לחשוב כמותם, וכמותם בלבד.

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן