שותף מתוך המהדורה 7/8/2011 Israel Hayom

חי

"יש משהו עלוב נפש בכתיבת תסריט, כמעט מגעיל‭,"‬ קובע הקולנוען שמי זרחין, במאי שוברי הקופות "הכוכבים של שלומי" ו"אביבה אהובתי" • ספר הביכורים שלו, שהפך לרב מכר, כולל קטעי גילוי עריות, פדופיליה, ביקורת על ניצולי שואה אוטומטית ועל קיבוצניקים " • עכשיו ומזרחיים הוא מצלם •את סרט המבקרים חדש, אבל הוא מתרגש מאשים יותר בעצלות מהכתיבה : "מתייגים הספרותית אותי

Picture

"לייחס דברים שדמות אומרת לעמדות שלי זה ניסיון להפוך את הספר למניפסט‭."‬ זרחין (בקטן: עטיפת הספר)

/ צילום: משה שי

Picture

לא מתעניין בדמויות מפוכחות. עם שייקה לוי ואלי פיניש בצילומי הסרט "העולם מצחיק" צילום: ורד אדיר

Picture

"בשנים האחרונות אני מופתע למצוא סטודנטים שבאו ללמוד קולנוע כי ההורים לחצו‭."‬ זרחין

צילום: משה שי

זמן שהקולגות שלו מדלגים מפסטיבל ונציה לפסטיבל טורונטו קוטפים פרסים מקאן ועד ברלין מצטלמים על השטיח האדום באוסקר ופורצים לחדשות עם הישגים מרחבי הגלובוס לשמי זרחין טוב עם טבריה שלו. ועיזבו את זה שהוא בכלל גר בתל אביב ומלמד קולנוע בירושלים.

סיבוב ההצלחה האחרון שלו עם הסרט "אביבה אהובתי" ‭ ב2006-‬ שלח אותו בחזרה אל המקלדת. וזה נמשך הרבה זמן. זרחין התיישב לכתוב תסריט לסרט שנקרא "אבניבי" אך אף על פי שגיוס הכספים היה מהיר - ההפקה לא התרוממה. "נכנסתי בעצם לתהליך המתנה" הוא מספר "ואני לא טוב בתקופות המתנה. אין לי סבלנות. אני צריך להתבטא. התחלתי לעבוד על הספר ונגנבתי לשם לגמרי. זה השתלט עלי. בכתיבת תסריטים אין לי החוויה הזאת‭."‬ זרחין כתב את הפרק הראשון ברומן הביכורים שלו "עד שיום אחד" (הוצאת כתר) שמתרחש כמובן בטבריה. אחר כך שיכתב כמעט מחדש את "אבניבי" חזר לכתוב עוד פרק בספר כתב תסריט לסרט ששמו "העולם מצחיק" (על בחור שמנסה להחיות את הגשש החיוור שוב בטבריה) - ואז התפנה לסיים את כתיבת ספרו עם הרוח הטבריינית המציקה של ערבי רביעי.

"ואולי טבריה נמצאת בכלל בארץ אחרת ארץ שלא כותבים עליה בעיתונים של מדינת ישראל ארץ חמה ומזיעה שהאוויר בה עומד והאנשים הולכים בתוכו בקושי צעד ועוד צעד כמו בתוך בריכה של חול" ")עד שיום אחד" עמ' .(389

 "אני באתי מטבריה ועבורי התעסקות עם העיר היא כמו לחזור הביתה" מסביר זרחין "את המשפט הזה הדמויות שלי אומרות בספר כי זה מה שהן חוות. כל הזמן שואלים אותי למה עוד פעם טבריה ואני כמעט מרגיש נבוך. אני לא יודע מה לעשות עם השאלה הזאת‭."‬

 אתה מעיד על עצמך שמערכת יחסיך עם טבריה המקום

שבו גדלת ועם משפחתך הטבריינית "מורכבת."

 זה מביא רצון לכבוש את העולם?

"אין לי דחף לעשות סרט בחו"ל רק בגלל ההרגשה ששם קורים הדברים. יש לי על מדפים בבית קרוב ‭ ל40-‬ פרסים שזכיתי בהם בעולם על 'הכוכבים של שלומי' על 'אביבה אהובתי' ועל 'לילסדה‭.'‬ הסרטים שלי הופצו אפילו בסין. היום אני יודע שפרס זה כיף רגעי טפיחה על השכם שאתה נהנה ממנה יומיים או ארבעה. החלומות שלי מתרכזים בלעשות משהו על הדמות ההיא או על הסיפור הזה - ולשחרר את הסיפורים האלה ממני‭."‬

 אבל כשאתה כותב סיפור כמו הסרט שאתה מצלם עכשיו על הגשש החיוור ועל טבריה ברור שהוא לא מכוון לחו"ל.

"אומרים לי: 'שוב הגשש' ו'עוד פעם הישראליות שלך' - אבל זה מה שאני יודע. אני נעשה חולה כשאני משקר. יש כאלה שיודעים לשקר בחוכמה במקצועיות ובחן אבל אני לא. אני מוגבל‭."‬

 אמרת פעם בראיון שעצתך לקולנוען המתחיל היא: אל תשקר.

"כי האמת יפה. וכל מה שלא אמת הוא שקר הוא רעל והוא יתפוצץ לך בפרצוף יום אחד‭."‬

 עכשיו זרחין מנסה לתמרן בין הקולנוע לספרות ובד בבד עסוק בקידום ספרו הטרי שהיה מהפתעות שבוע הספר האחרון ונהנה משלל ביקורות מחמיאות.

"יש משהו עלוב נפש בכתיבה תסריטאית כמעט מגעיל" הוא קובע "אתה כותב משהו שאין לו חיים משלו מילים בלי משמעות מחוץ לסרט. במהלך כתיבת הספר הבנתי שאת המילים שאני רואה מול העיניים שלי יראו גם אלה שיקראו את הספר ואת התחושה שהמילים האלה גורמות לי יש להניח שהן יגרמו גם לאחרים. ברגע שהאסימון הזה נפל היו לי כמה ימים שלא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. תסריט אם הוא לא נכנס לממדים הפקתיים והופך לסרט אז הוא כלום. יש משהו מאוד כלומי בכתיבה תסריטאית‭."‬

 מאז סוף שנות ‭ ה80-‬ מלמד זרחין כתיבת תסריטים ובימוי בבית הספר סם שפיגל בירושלים ועם השנים גידל דור של יוצרים מוערכים. התלמידים מכנים אותו "האבא של הסטודנטים" והוא די מופתע מההגדרה: "באמת? אבא קשה אולי‭."‬

 איך אתה מלמד כתיבת תסריט כשבעצם התסריט הוא כלום?

"אנחנו כבר לא קוראים לזה כתיבה תסריטאית אלא חשיבה תסריטאית. אני נוגע בפילוסופיה של תפיסת המציאות דרך התסריט שהיא אחרת לגמרי מתפיסת מציאות יומיומית. חלק מהלימוד הוא בפירוש להתעסק בתסכול שקיים בכתיבת התסריט ובאופן שבו צריך לכתוב בידיעה מראש שאתה זה שתביים את התסריט שלך‭." ‬ בלט בלבוש של חסידים

"יש לי בעיה גדולה עם כל ניצולי השואה האלה אני לא סובלת אותם. הם באו לפה כי כל דבר שאומרים להם הם עושים. אמרו להם ללכת למחנות והם הלכו אמרו להם ללכת לגזים והם הלכו אמרו להם לעמוד בשורה והם עמדו וירו בהם ובסוף אמרו להם ללכת לקחת את השילומים והם לקחו כמו ילדים טובים" ")עד שיום אחד" עמ' .(68

 "עד שיום אחד" מגולל סיפור של שלושה עשורים בתולדות המשפחה של שלומי ושל דמויות נוספות המתגוררות לצידה בשיכון טברייני. זרחין מנצל את המדיום החדש לחציית כל גבולות המוסר עם סצנות שכוללת גילוי עריות פדופיליה ביקורת על ניצולי שואה ועל קיבוצניקים ומזרחיים ומה לא.

חלק מהמבקרים טוענים שאתה נלחם את מלחמות העבר בספר. מה יש עוד להתנצח היום עם מפא"י ההיסטורית?

"ביקורת כזו נובעת מקריאה מאוד שטחית של הספר העלילה מתרחשת בשנים מסוימות ומעורבות בה גם עובדות היסטוריות מסוימות - כחלק מהתפאורה וההקשר. מופיעים בספר פסטיבלי הזמר וגם מלחמת יום הכיפורים מלחמת לבנון והקיבוצים. אי אפשר לא להתייחס בשנים אלה למשל להתעוררות החברתית. לדוגמה אחת הדמויות תהילה בורחת מהקיבוץ אוכלת חרא ולבסוף הופכת לח"כית דרך הפנתרים השחורים.

"לאנשים נוח לקחת יצירה להניח אותה על מדף ולהגיד 'ככה אני מבין אותה‭.'‬ יש מדפים מן המוכן בחברה הישראלית - שואה חילונים-דתיים מזרחיים-אשכנזים יהודיםערבים - ונוח מאוד לתייג באמצעות הכותרות האלה. אבל זו עצלות. לצערי אני מזהה את הגישה המפסידה הזאת גם אצל מבקרי קולנוע. עדיף לחפש את הכלים והמפתחות הייחודיים ביצירה עצמה ולנסות להבין אותה.

"הדמות של רוחמה אמא של שלומי ואחת הגיבורות הראשיות בספר משמיעה טקסטים טעונים. חלק מהדברים אני מקבל וחלק לא. לייחס את הדברים שהיא אומרת לעמדות שלי זה ניסיון להפוך את הספר למניפסט - וזה שטחי. למשל ההתנפלות של רוחמה על המורה בהצגה שבה מלבישים את הילדים כחסידים. היא כועסת בגלל שעושים צחוק משלומי הבן שלה כשהגרביים שלו נשמטות כל הזמן. ולכן היא עושה הסטה של הנושא לעניין לכאורה פוליטי - אבל זה כדי להגן על הבן שלה! לא כי היא רוצה לומר משהו אנטיאשכנזי אלא משום שהיא לביאה שמגינה על גוריה. אגב את האירוע הזה לקחתי מזיכרוני האישי ממסיבת בר מצווה בכיתה ז' שבה רקדנו "שרל'ה רוקד בלט" לבושים כחסידים על הבמה וגם אז התקוממו ההורים אפילו האשכנזים שבהם. אז ניסו לברוח מכל סממן גלותי כדי להיות 'ישראלים' ולכן הריקוד החסידי עורר סערה‭."‬

 יש בספר לא מעט תיאורים מרחיקי לכת.

"כל הסיפור של 'עד שיום אחד' נורא הולך אל הקצה. למשל רוחמה מתוארת כאישה שהיא כמו עמוד חשמל. נורא נורא גבוהה. כן יש הליכה אל משהו שאפשר להגדיר אותו ספרותי לא מציאותי או לא אמין. הקיום של הדברים האלה הוא לגיטימי יותר בספרות לעומת הקולנוע שחי הרבה יותר בשלום עם ריאליזם. יכול להיות שהכתיבה הספרותית משחררת לברוח מהריאליטי לכיוון יותר יצרי ופואטי.

"יש בספר סיפור על מישהי שמקיאה ואמא שלה מרביצה לה ומכריחה אותה לאכול את מה שהקיאה. אני מודה שסצנה כזו יהיה לי קשה לראות בסרט כי שם זה ייתפס כלא אמין כחציית גבול של 'מה שאנחנו רגילים לראות בסרטים‭.' ‬ מישהו אמר לי שיש הרגשה שיצאתי לחופשי בספר הזה. יש משהו בכתיבה ספרותית שאתה יכול ללכת בה הרבה יותר רחוק מהמציאות להסתכל עליה מהירח. וברגע שמסתכלים עליה מהירח - מה שבולט בה זה אנשים שגבוהים כמו עמוד חשמל.

"הפער בין דימוי פנימי לחיצוני מעסיק אותי ברמה האישית הפסיכולוגית והציבורית. כאב והומור קיימים בכל דמות שאני מתעסק בה וזו דרך להגיד משהו על הקרע הפנימי בבני אדם ולאו דווקא על קיפוח‭."‬

 זה שונה לחלוטין מכל מה שעשית עד היום. זה לא שיש לך קטעי סקס בסרטים.

"יש בעדין‭." ‬ וזאת הנקודה. בספר זה ממש לא עדין. ילד בן 13 ששוכב עם מבוגרת - זה לא מתקבל בקלות בחברה שלנו.

"יש לי על מדפים בבית כ40-‬ פרסים שזכיתי בהם בעולם. הסרטים שלי הופצו בסין. היום אני יודע שפרס זה כיף רגעי, טפיחה על השכם שאתה נהנה ממנה יומיים או ארבעה. החלומות שלי מתרכזים בלעשות משהו על הדמות ההיא ועל הסיפור הזה - ולשחרר אותם ממני"
"לאנשים נוח להניח יצירה על מדף ולהגיד 'ככה אני מבין אותה
.'‬ יש מדפים מן המוכן בחברה הישראלית - שואה, חילונים-דתיים, מזרחייםאשכנזים, יהודים-ערבים - ונוח לתייג איתם. אבל זו עצלות. לצערי אני מזהה את הגישה המפסידה הזאת גם אצל מבקרי קולנוע"

"וזה הורס לו את החיים. הילדות שלו מבוטלת. אגב כמו אצל כל הדמויות בספר. הילדות נגנבת מהם או שנוטשים אותם או שמלכתחילה היא לא קיימת. זה המכנה המשותף הגדול ולכן לאף אחת מהדמויות אין נקודת אפס להתבגר ממנה. הם חיים איזו ילדות שקפאה ולא קיימת. זה גם ההבדל בין שלומי מהספר לדמות מהסרט 'הכוכבים של שלומי‭.'‬ בסרט שלומי מתבגר מגיע לשלב שבו הוא מסתכל על עצמו מבחוץ ומבפנים פוקח עיניים; לשלומי שבספר אין בסיס בכלל להתבגר‭."‬ ואיך זה מתחבר לילדות שלך?

"זה לא ספר אוטוביוגרפי כמו שהסרטים שלי לא כאלה. זה כן מאוד אישי כי אני נוגע בדמויות ובאנשים באהבה גדולה והם הופכים להיות חלק מהלב שלי ממני. בכך הם בטח מוציאים החוצה גם חוויות פחדים רצונות תשוקות ושמחות שלי‭."‬ תמיד היה לך דחף ליצור.

"כן אבל בילדותי הוא היה מופנה יותר לכיוונים פלסטיים. הייתי הצייר של הכיתה וכתבתי שירים ומערכונים להצגות בית הספר. אמא שלי טיפחה מאוד את הצד האמנותי שלי ודחפה חזק לכיוון המוסיקה; אני בא ממשפחה מאוד מוסיקלית אבל לא תפסתי את עצמי כילד-אמן אלא כילד חצי מפגר. יש לי דיסלקציה מרחבית ואני לא מבדיל בין ימין לשמאל. צפון-דרום זה סינית בשבילי. כילד יכולתי ללכת לאיבוד 300 מטרים מהבית. היום יש בי יותר מודע•ת לעניין אבל אז הייתי לקוי בעיני עצמי‭."‬

 אשמה התייסרות ייסורי מצפון. אלה מוטיבים בולטים בספר ובכלל כמעט בכל היצירות שלך.

"אתה יכול לומר גם שאלה מוטיבים חוזרים בתנ"ך ובכלל בסיפורים‭."‬

 למה אתה כל כך אוהב לכתוב דמויות כאלה?

"אני אוהב דמויות שיש להן כוונות טובות מה שנקרא אנשים טובים אבל משהו משובש בראייה שלהן - גם את עצמן וגם את המציאות - וזה גורם לכך שהדברים יוצאים משליטה והופכים למין גורל שכל מה שנותר זה להדחיק אותו או להתייסר ממנו. דמויות כאלו מצחיקות אותי ומרגשות אותי בעת ובעונה אחת‭." ‬ להחליף את פולי מהגשש

את הראיון כולו מעביר זרחין במשקפי שמש על עיניו. שומר על דיסטנס. "אני אוהב שחקנים" הוא מספר "הם מרגשים אותי אני מתפעל מהם ומרותק לעבודתם. כבמאי אני נלחם על הריכוז שלהם לפעמים באמצעים קשים - להיות קשה אליהם ולשים גבולות. הקשר שלי עם שחקנים הוא מאוד קרוב ואינטימי מאוד לא טכני. הרגע שהכי מרגש אותי בעשיית סרט הוא להסתכל על השחקן ולהרגיש שהוא מבין את הדמות הרבה יותר ממני. אין לך מושג איזה רגע של אושר זה. אני יכול להיות מאוד תובעני ובינתיים ברוב רובם של המקרים לא ראיתי שלא נענים לזה. בסרט 'העולם מצחיק' יש 60 שחקנים וזה לא פשוט‭."‬

 את "העולם מצחיק" מצלם זרחין עם אנסמבל מרשים של שחקנים שבהם אלי פיניש אסי לוי משה איבגי ישראל קטורזה רותם אבוהב אבי גרייניק דרור קרן שייקה לוי שלומי קוריאט ואלון נוימן. בין העלילות הרבות שמגולל הסרט בולטת זו של גולן (פיניש) שדרן רדיו מקומי שנחוש להקים מחדש את הגשש החיוור כדי להציל את אהובתו ממוות. "הוא עושה את זה כדי לברוח מההתמודדות האמיתית שהוא עובר - להיות ליד אהובתו שבעצם מתחילה להיפרד ממנו; אז הוא עושה משהו הזוי וקומי ודי טרגי והולך כמו דון קישוט עם הראש בקיר לנסות לאחד את הגשש החיוור הוא אפילו מציע לתפקד בתור פולי. זה שיא ההדחקה. ראייה משובשת של המציאות. זה משהו שמעניין אותי לא מעניינות אותי דמויות שהן מאוד מפוכחות ועם הרגליים על הקרקע.

"מה שחשוב בעיניי זה הסיפור והדמויות ולא אני. אין בי צורך להמציא את הגלגל או להראות שאני מסוגל לעשות סרט באמריקה. אני מכור לסיפורים. מעניין אותי מה קורה לאדם בתוך הקלוז-אפ הקולנועי או הספרותי. לשמחתי הרבה אנשים אוהבים את זה גם. אם אני צריך לסבול מדי פעם אמירה קנטרנית של 'אתה נורא מיינסטרים' - אז בסדר‭."‬

 לא בא לך לצאת מהסרטים עם המבנה הקלאסי ולעשות משהו שהוא הכי לא מיינסטרים בעולם?

"המיינסטרים הוא בעיני המתבונן. כשעשיתי את 'לילסדה' המבנה שלו לא היה מקובל אז. סרט עם 14 דמויות שלכל אחת מהן יש הסיפור והפוקוס שלה; האופן שבו הסיפור הולך מדמות לדמות וכולן נמצאות במקום אחד לא הרגשתי פורץ דרך ולא רציתי להיות כזה אבל אני כן יודע שהיו כמה אנשים שחשבו שקרה פה משהו עם הסרט הזה‭."‬

 אילו סרטים השפיעו עליך?

(צוחק) "אם מה שראיתי בילדות היה משפיע עלי - אז הסרטים שלי היו נראים אחרת לגמרי. אני אוטוטו בן ‭ .50‬ מה ראיתי בילדות? מה שהקרינו בקולנוע גיל בטבריה. יש אנשים שהשפיעו עלי יש אמירות או התנהגויות שמשפיעות ושנכנסו לי לסרטים. אבל זה לא בא מהקולנוע אחרת הייתי עושה רק סרטי מלחמה מערבונים וסקס.

"לא קורה לי שאני רואה סרט ורוצה 'לעשות כזה‭.'‬ הרבה פעמים בשיחות שלי עם סטודנטים הם אומרים 'כמו טרנטינו' אבל קוונטין טרנטינו זה לא סגנון. הוא אדם שמסתכל בדרך מסוימת על המציאות. אי אפשר לחקות את זה - ואם כן אז זה יהיה חיקוי. לא סגנון. אני מנסה לכוון את הסטודנטים לזה שסגנון הוא רק שלך של איך אתה מסתכל על בני אדם על המציאות ועל הסיפור שאתה מספר‭."‬

 זרחין מוכן לעומת זאת להודות בהשפעת מוריו באוניברסיטה במיוחד עדנה שביט נחמן אינגבר ונסים דיין.

אתה עצמך מלמד קולנוע כבר יותר מ20-‬ שנה. מה השתנה במהלך השנים?

"האווירה מסביב. כלומר הקולנוע הפך להיות יותר לגיטימי. פחות בזוי פחות מתנצל פחות מתייחסים אליו מלמעלה. נכתבים הרבה יותר דברים יש הרבה יותר בתי ספר לקולנוע הרבה יותר אנשים מתעסקים בזה - ויש צורך ביצירות רבות בטלוויזיה ובקולנוע.

"בשנים האחרונות אני מופתע למצוא למשל סטודנטים שבאו ללמוד קולנוע כי ההורים שלהם לחצו עליהם. זה מדהים. האבא רצה לעשות קולנוע אבל משהו במציאות לא איפשר לו ועכשיו הוא דוחף את הבן או הבת להגשים את החלום שלו. שמע זאת מהפכה‭¬ ."‬‭nirv@israelhayom.co.il ‬

"אתה כותב משהו שאין לו חיים מחוץ לסרט. בכתיבת הספר הבנתי שאת התחושה שהמילים שלי גורמות לי - הן יגרמו גם לאחרים. ברגע שהאסימון הזה נפל היו לי כמה ימים שלא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. בכתיבת תסריטים אין לי החוויה הזאת"

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן