שותף מתוך המהדורה 6/10/2011 Israel Hayom

כי אמיתית היא ולא , סמל


לאחרונה התהדר צה"ל באישה ראשונה שהגיעה לדרגת אלוף • זמן טוב להיזכר בזהרה לביטוב, טייסת פורצת דרך, שוויתרה על לימודי רפואה בארה"ב, באה לעזור לחבריה במלחמת השחרור והתרסקה עם מטוסה בגן סאקר בירושלים, באוגוסט 1948 • רות דיין, אלמנתו של משה דיין, שהיתה מהראשונות שהגיעו לזירת האירוע, נזכרת: "זהרה היתה כל כך יפה. היא שכבה שם שלמה, אבל דוממת"

Picture

זהרה לביטוב צילום: יואב ארי דודקביץ באדיבות יד בן צבי

Picture

רות דיין

צילום: מאיר פרטוש

ת חלקו הדרומי של גן סאקר בירושלים תוחמת חומת הלבנים של המנזר הגדול של עמק המצלבה. שקט ורגוע שם בינות לצלי האורנים ערוגות הרוזמרין ספסלי המנוחה ושבילי האופניים. נהמת המכוניות הגולשות מן הכניסה לעיר אל צומת המצלבה נשמעת עמומה ורחוקה ודבר אינו מרמז על שאירע בפינה זו של העיר בבוקר קיץ אחד באוגוסט 1948 עת התרסק אל הקרקע מטוסה הקל של טייסת חיל האוויר זהרה לביטוב הורג בחבטתו בארץ את זהרה עצמה גורע כלי טיס חשוב ממצבתו הדלה של חיל האוויר שהיה בחיתוליו אבל מחיה בו בזמן את זהרה המיתוס זהרה סמל הפלמ"ח זהרה שחיה כה מעט והספיקה כה הרבה. זהרה של שמוליק.

במסגרת מרתון הסיורים של יום ירושלים ערך בשבוע שעבר מרכז יד יצחק בן-צבי סיורים מודרכים לקהל הרחב בעקבות זהרה לביטוב. המסיירים עברו בזמן אל תקופת ימיה האחרונים אל שנותיו האחרונות של המנדט הבריטי בארץ וקרבות מלחמת העצמאות. היישוב העברי כולו התכונן אז במרץ להכרזת המדינה ולמלחמה שתבוא בעקבותיה. זהרה לביטוב נערה צעירה עליזה פעלתנית ומוכשרת בת למייסדי קיבוץ קריית ענבים שבהרי ירושלים מסיימת את לימודיה התיכוניים בגימנסיה דוחה לעת עתה את תוכניותיה לנסוע ללמוד באוניברסיטה נחשבת מעבר לים ומתגייסת לפלמ"ח לפלוגת עין חרוד שבעמק יזרעאל.

הארץ כמרקחה. האנגלים הרואים לנגד עיניהם את האימפריה הבריטית הולכת ומאבדת אחיזה במושבות לכודים בקצה המזרח התיכון בצבת המאוסה שבין ציד מעפילים חסרי ישע מול חופי הארץ לבין פעולות טרור שמכוונים נגדם ארגוני האצ"ל והלח"י. בתווך הולכות ומחריפות ההתנגשויות החמושות בין יהודים לערבים נשק רב מוברח ונאגר בשני הצדדים ולבריטים הנרגזים לא נותר אלא להקשיח את חוקי ההגירה לארץ לפשוט פשיטות פתע בחיפושים אחר נשק במשקים חקלאיים ולערוך מבצעי מעצרים המוניים. עם שאר בני הארץ מתכוננת זהרה בקדחתנות להסתלקותם. היא עורכת עם פלוגתה אימוני חי"ר ושדאות לקראת המלחמה העומדת בפתח צועדת במסעות לילה עם חגור מלא מתאמנת בימים בהסתתרות בקרב מגע וצליפה בהתגנבות והורדת זקיף ומתאהבת והולכת בלילות בחברה לפלוגה שמוליק קאופמן. באביב 1946 היא משתתפת במבצע ליל הגשרים נפצעת מהדף הפיצוץ מתחרשת ומתעוורת חלקית מתאוששת וחוזרת לפלוגה כדי להמשיך להגיר אל ניירות המכתבים את מפלי התאהבותה המתלהטת לשמוליק אהבה שעליה עתידים לגדול דורות של חניכי תנועות נוער שיחליפו ביניהם את "מכתבי יוני" ב"מכתבי זהרה‭."‬ חזור אלי, ילדי שלי

שמוליק וזהרה רוקמים יחדיו תוכניות לעתיד. בתום שתי שנות השירות בפלמ"ח מתכננים השניים להינשא ולאחר מכן לנסוע לארה"ב ללימודים גבוהים באוניברסיטה אמריקנית. מסביב יהום הסער חברים רבים נהרגים בקרבות המתפתחים ובמבצעים המשתבשים אבל אצל זהרה החיים יפים ומתקדמים בבטחה אל המנוחה והנחלה. לקראת תום שירותם בפלמ"ח יושבים השניים במחנה הפלוגה בעין חרוד ומעלים על הכתב שטר התחייבות חגיגי. תחת הכותרת "כתב אמנה" כותבת זהרה:

"מתוך החלטה צלולה וחופשית ובאהבה רבה אני מצהירה בזה על הסכמתי הגמורה - למעלה מזה על התחייבות ללא כל תנאי מגביל - להתחתן עם שמוליק. מייד כשיתהווה המצב שנהיה שנינו משוחררים מן השירות הפעיל בחטיבה. ועל כך באנו על החתום - זהרה לביטוב‭."‬ והוסיף שמוליק: "לכל דברי ההצהרה הכתובה לעיל מצטרף גם אני" וחתם בשמו.

האדם מתכנן ואלוהים צוחק. יום לפני שחרורו של שמוליק מהפלמ"ח וסמוך מאוד למועד חתונתו הצפויה עם זהרה יוצא המפקד שמוליק עם חייליו לתרגול אחרון של יידוי רימון. הרימון מתפוצץ בידו של החייל והורג אותו ואת שמוליק במקום.

זהרה צוללת לתהומות. "שמוליק ילדי שלי" היא ממשיכה לכתוב לו מכתבים לאין ספור "הזהו אתה שם מתחת לאבנים הכבדות רוצה לצאת ואין פותח? חזור אלי ילדי שלי נעלמת מאופק חיי כשמש ששקע ולא יזרח שוב‭."‬ את מקומו של האבל הכבד ממלאת ריקנות וזהרה מתייאשת מחליטה להמשיך בתוכניתם המשותפת ונרשמת ללימודי רפואה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

זהרה בורחת אך גורלה נושף בעורפה. מהארץ מגיעות הידיעות על חבריה הנופלים בזה אחר זה. עשרה פה עשרה שם מחלקה שלמה - ל"ה חיילים - בדרך לגוש עציון הנצור. היישוב כולו נערך למערכה המכרעת על גורלו וזהרה מבינה שמעבדות האוניברסיטה ייאלצו לחכות למועד מאוחר יותר. "בקרוב לא יהיה בארץ אף בחור צעיר מידידיי" היא כותבת למשפחתה "רק אני נשארתי לפליטה‭."‬ בניו יורק היא פוגשת בשליח ההגנה טדי קולק המשכנע אותה להצטרף לקורס טיס סודי שמעבירה טייסת יהודייה אמריקנית זקנה לישראלים צעירים במטרה להגדיל את מצבת הטייסים של "שירות האוויר" שלימים יהפוך לחיל האוויר באותם ימים רוכשים מוסדות היישוב שבעה מטוסי תצפית בריטיים קלים מדגם אוסטר הזוכים לכינוי "פרימוס" על שם התקתוק הקצוב העולה ממנועיהם ומזכיר פרימוס מים. הם מוסבים למטוסי קשר ואספקה אבל אינם מספיקים ויש צורך במטוסים נוספים.

הדבר האחרון שהיה אפשר לצפות מהבריטים בימים המתוחים ההם הוא שיסכימו למכור ליישוב העברי עוד מטוסים אבל למכור גרוטאות ברזל? זה כבר דבר אחר. למה לא?

וכך רוכשת הסוכנות היהודית עוד 20 מטוסי אוסטר מפורקים לחתיכות שמהם הבטיח היישוב להכין לוחות מיגון נגד ירי לאמבולנסים. אבל הבריטים אינם מעלים על דעתם שחלקי המטוסים יועברו בחשאי ליקב נטוש במושבה שרונה שם ימתינו להם טכנאי מטוסים יהודים יוצאי צבאות אמריקה ובריטניה וירכיבו מהם מחדש 18 פרימוסים שמסוגלים להתרומם מהמסלול ולהמריא. באמצעותם הורמו שלוש טייסות: טייסת הנגב בקיבוץ ניר עם טייסת הגליל במושבה יבנאל וטייסת א' בשדה דב בתל אביב שאליה עתידה זהרה להצטרף כטייסת מן המניין כשתשוב לארץ בתוך זמן קצר.

25 הפרימוסים חיל האוויר של מלחמת העצמאות עוסקים בעיקר בהעברת דואר ואספקה ובשמירת הקשר עם הנקודות המבודדות שבהן מחזיקים עדיין לוחמי הפלמ"ח. מחופותיהם רואים הטייסים ארץ רועים קטנה שגדלה והולכת בכל יום ואת חבריהם החיילים נהרגים עשרות ביום אבל מניסים את האויב הערבי הלאה והלאה מגבולות החלוקה. הם נוחתים בנקודות המבודדות בנגב ונדהמים מאווירת הייאוש של המגינים בשטח. הם נוחתים בגוש עציון הנצור ונדהמים שוב הפעם מהאווירה העליזה של מגיני הגוש הדתיים ומהאמונה השלמה שהגאולה הולכת ומתרחשת מול העיניים. הם מטיסים מפקדים וידיעות משדה דב ליבנאל לניר עם וגם לירושלים.

אל המציאות הזו חוזרת הסטודנטית הטייסת זהרה לביטוב ומשתלבת מייד במשימות טייסת א‭.'‬ המלחמה מסתיימת בקיץ וזהרה קופצת במטוסה לירושלים כדי לבקר את הוריה את אביו של שמוליק ואת הוריהם של חברים רבים אחרים שנהרגו (במלחמת השחרור הקריב היישוב העברי ‭ 6 000‬ לוחמים מתוך ‭ כ600-‬ אלף איש בסך הכל המקבילים לאובדן ‭ כ70-‬ אלף לוחמים היום‭.( ‬ אמרתי שזה האוטו של המפקד

ימים אחדים לפני זהרה עולה לירושלים ממושב נהלל אישה המבוגרת ממנה בכעשר שנים ושמה רות דיין לבית שוורץ. רות אשתו של המפקד הצבאי המהולל משה דיין ואם שלושת ילדיו נוסעת לבית הוריה על מורדות רחביה בואכה עמק המצלבה בעקבות החלטת דוד בן-גוריון למנות את בעלה משה למפקד ירושלים. אל רות הצטרפה גם אחותה הצעירה ראומה ששבה לארץ מגרמניה מעבודה בהתנדבות בבית מחסה לילדים יהודים שניצלו מן השואה אך נותרו גלמודים. לימים תתחתן ראומה עם טייס צעיר בשם עזר ויצמן שיהפוך למפקד חיל האוויר ולנשיא המדינה.

בבוקר 3 באוגוסט 1948 היו בבית רות וראומה. "אני זוכרת את הבוקר ההוא היטב" אומרת רות דיין שבחייה הסוערים עלו הרבה בקרים וירדו הרבה ערבים שנותרו ראויים להיזכר מסיבות שונות. "עמדתי אצל הכיור מול חלון המטבח ושטפתי כלים. לפניי היה מנחת המטוסים המאולתר של ירושלים שהתחיל בקצה עמק המצלבה והסתיים בקיר האבן של המנזר לפתע התחלתי שומעת מעין טרטור מנוע פק-פקפק שכזה כשל מנוע שמתאמץ להידלק ולא מצליח. הרמתי עיניי מכיור הכלים וראיתי פרימוס ממריא לאט ואז כשעוד לא צבר די גובה אלא כמה מטרים דמם לפתע מנועו והוא נפל כאבן לקרקע חרטומו באדמה.

"קראתי מייד לראומה ויחדיו הרתחנו מים לחיטוי לקחנו עימנו מהבית סדינים שישמשונו לחבישות וירדנו למטה אל מכוניתו של המפקד‭." ‬

המפקד? איזה מפקד?

רות דיין נאנחת בחוסר סבלנות. "איזה מפקד‭...‬ משה‭"!‬ היא מרעימה בקולה "איזה מפקד יכול עוד להיות? הרי כבר אמרתי לך שבן-גוריון מינה את משה למפקד ירושלים‭."‬

 אז למה את קוראת לו המפקד? למה לא אמרת ירדנו למכוניתו של משה?

דיין מנפנפת בידה כמגרשת זבוב. אחר כך היא מגחכת לעצמה בלי להסביר וממשיכה בסיפור "משה יצא עם הקומנדקר לסיור אבל המכונית הפרטית נותרה בחניה. אמא שלי שלימדה את משה לנהוג לימדה גם אותי. נכנסנו למכונית והתחלנו נוסעות על הסלעים והאבנים למקום שבו שכב המטוס השבור על הארץ. בדרך עצרו אותנו חיילים אבל אמרתי להם שזהו רכבו של המפקד והם נתנו לי לעבור הגענו למטוס ומה שראיתי לא אשכח. זה היה נורא. שתי הגופות (של זהרה ושל הטייס שהיה עימה במטוס עמנואל רוטשטיין ז"ל; ח"ע) נותרו שלמות לגמרי ושכבו על יד המטוס השבור. זהרה היתה כל כך יפה. אותו אני לא זוכרת אבל היא - שערותיה השחורות היו פזורות סביב פניה היו לה חולצה אדומה וחצאית ירוקה והיא שכבה שם שלמה לגמרי אבל דוממת. מה יכולנו לעשות? פתחנו את הדלתות האחוריות של המכונית' והעמסנו את הגופות על האוטו עם הרגליים בחוץ וככה עלינו לכביש. משם כבר לקח אותן אמבולנס‭."‬

 בדירתה המטופחת בצפון תל אביב יושבת רות דיין ושוב מביטה מהחלון הפעם על מנחת שדה דב שבו היתה זהרה נוחתת אלמלא התרסקה מול חלונה הקודם. כדוכסית אנגלייה שרוכבת על סוס בגו זקוף ובשתי רגליים לצד האוכף יושבת בכורסתה ישישה יפהפייה בת 94 ערנית חיונית וצלולה כבדולח בתם של ראשוני ההתיישבות העובדת בעמק יזרעאל אשתו של הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר וגיסתו של מפקד חיל האוויר ונשיא המדינה לשעבר - רות דיין מודיעה בנחרצות שהיא אינה ציונית עוד.

למה?

"תשמע אנחנו חייבים לסיים כי באים לקחת אותי לחתונה של חברים בכפר הפלשתיני עידנא. אגיד לך רק שאני מתה על הארץ הזאת אבל שכחנו להתחשב בעוד עם שיושב פה. לגרש ולהרוג זה לא ציונות‭." ‬ אם היתה זהרה מצליחה להמריא ונותרת בחיים עד היום את חושבת שגם היא לא היתה ציונית יותר?

"כן. אני חושבת שהיא היתה מסכימה איתי. תשמע כמו שהם שונאים אותנו עכשיו הם יכלו לאהוב אותנו. הכל בגלל ההתנהגות שלנו ב‭."'67-‬ אבל הם שנאו אותנו עוד לפני .'67‬ משה או המפקד איך שלא תקראי לו הרי נלחם בהם עשרות שנים קודם לכן.

רות דיין לא עונה אלא שוב מגרשת בידה זבוב טורדני דמיוני. "אני נוסעת לעידנאhananamiur@gmail.com‭ ¬ ." ‬

רות דיין: "לפתע התחלתי שומעת מעין טרטור מנוע, פק-פק-פק שכזה, כשל מנוע שמתאמץ להידלק ולא מצליח. הרמתי עיניי מכיור הכלים וראיתי פרימוס ממריא לאט, ואז, כשעוד לא צבר די גובה אלא כמה מטרים, דמם לפתע מנועו והוא נפל כאבן לקרקע, חרטומו באדמה"

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן