שותף מתוך המהדורה 2/18/2011 Israel Hayom

שליחות בלי תנאים

דגן אלסר צריכה לחבק ולחזק נערה שמאיימת להתאבד, ובמקביל לטפל בעוד 60 תיקים ¬ יזהר הרני משוחח בכל בוקר עם נרקומנים בנתניה, לאחר מכן ממהר לאלו שממתינים לו בחדרה - ובסוף החודש לוקח בקושי ‭ 5,000‬ שקל הביתה ¬ ויעל דיצ'ק עובדת בפנימייה "מהבוקר עד הלילה‭,"‬ ועדיין מגיעה רק ‭ ל75-‬ אחוזי משרה ¬ הדור הצעיר של העובדים הסוציאליים הגיע למקצוע מתוך שליחות אמיתית ורצון לשינוי חברתי, אבל מתקשה להתמודד עם עומס העבודה והשכר המחפיר ¬ רגע לפני שהם מרימים ידיים ונוטשים את התחום, הם יוצאים למחאה

Picture

שרדו תנאי קבלה מחמירים ולימודים קשים כדי להפוך לעובדות סוציאליות. מימין: שיר-לי טרוסיל יעל דיצ'ק ודגן אלסר

צילום: עודד קרני

Picture

עומס רגשי ונפשי.

יזהר הרני

גדי (שם בדוי) בן ‭ ה14-‬ התיישב במשרד הקטן של דגן אלסר העובדת הסוציאלית בפנימייה שבה הוא חי ונעץ בה מבט חודר. אחרי זה הוא השפיל את עיניו. אלסר חיכתה שגדי שוב יתפרץ אולי אפילו ינהג באלימות או ייצא בסערה מהחדר כהרגלו. אבל גדי הפתיע: "את יודעת אני רוצה היום לספר לך משהו" אמר לאלסר "סבתא שלי נפטרה לפני כמה חודשים. היא היתה היחידה בעולם שנתנה לי חיבוק וליטפה אותי. נורא רע לי‭."‬ אלסר אומרת שזה רגע מאוד חשוב בטיפול שגדי סוף סוף נפתח ומסביר במשהו את ההתנהגות האלימה שלו את דפוסי היחסים שלו עם אנשים ועם החברה סביבו.

אבל אחרי כמה דקות אלסר מרצינה וכעבור זמן מה מסבירה: "גם אני צריכה עזרה. גם אני צריכה עובדת סוציאלית שתעזור לי שתלווה אותי אחרי הסיפורים הקשים האלו העומס המטורף והתגמול האפסי שאני מקבלת על העבודה הזו. היו ימים שהגעתי הביתה בלילה אחרי יום עבודה סוחט נכנסתי למיטה ובכיתי מתחת לשמיכה. חשבתי לעצמי שזה בלתי אפשרי - שאני לא יכולה לנהל במקביל 60 תיקים של משפחות אלימות והרוסות.

"הרי אני רק מכבה שריפות" היא ממשיכה. "במשך כל הלילות הארוכים האלו לא יצא לי מהראש שאולי עוד רגע יתבצע רצח מחריד וזאת תהיה משפחה שאני מטפלת בה. הייתי בחרדות עצומות עד שהרמתי ידיים ואמרתי שאני לא יכולה יותר לתפקד. הייתי חייבת לקחת אחריות על הסיפור הזה‭."‬‭¬ ¬ ¬‬

 אלסר 29 בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית היא רק אחת ‭ מ15-‬ אלף עובדים סוציאליים במדינת ישראל שיצאו למאבק מול משרד האוצר על שכרם על תנאי עבודתם ועל התקנים המעטים שמוקצים להם. כי כשאלפי עובדים סוציאליים מקבלים הבטחת הכנסה ואחרי כל המעמסה הטיפולית הרגשית והפיזית האחריות והמאמץ הקשה מביאים הביתה בקושי ‭ 5 000‬ שקל - משהו כנראה לא בסדר.

אותם עובדים שכעת יוצאים למחאה באים במגע ישיר עם אלפי משפחות הרוסות נגמלים מסמים ונפגעי עבירות מין. חלקם מודים בהכנעה כי לא יצליחו למנוע את הרצח הבא בתוך המשפחה עקב קריסת המערכת.

אבל הסיפור העצוב במצבם של העובדים הסוציאליים טמון באותם צעירים ונמרצים שחלמו להיות סוכני השינוי מתוך אידיאולוגיה אולי אפילו ציונות ונלחמו להתקבל לתואר הראשון והשני באוניברסיטה ולהביא רוח איתנה וחדשה למקצוע. היום כך מתברר יש לצעירים האלו הרהורי חרטה ומחשבות על הסבת מקצוע - כבר אחרי שנתיים או שלוש בתפקיד.

"לראות את הצעירים המוכשרים האלה - שעשו שנת שירות צבא באו למקצוע מתוך רצון ומוטיבציה לעשות שינוי חברתי - נתקלים בכאלו קשיים בתגמול כה נמוך ובעומס עבודה בלתי נסבל זה דבר שמדליק המון נורות אדומות" אומרת ד"ר חיה שוורץ ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן. שוורץ מעידה על עצמה שהיא עצובה ומתוסכלת מהמצב. "אני יודעת כמה אנחנו משקיעים בצעירים האלו כמה קשה להתקבל היום לעבודה סוציאלית וכמה כל אחד מהם ערכי" היא אומרת. "נכמר לי הלב לראות לאן הגענו. מדינת ישראל צריכה לשנות סדרי עדיפויות ולתגמל ולהעניק תקנים מספיקים ואנושיים דווקא לאנשים המטפלים באוכלוסיות החלשות והנזקקות. התארים שלנו בעבודה סוציאלית באוניברסיטאות השונות מאוד אטרקטיביים. אבל בשדה האמיתי יש בעיה חמורה‭."‬‭4,000‬ שקל בחודש, בקושי

ביום שני בבוקר הגיע יזהר הרני 38 ל"בית חוסן" בנתניה לעבודתו עם נפגעי סמים. הרני בעל תואר שני בייעוץ ארגוני כבר היה על סף עבודה מובטחת וקורצת בתחום. אבל אז הוא "הרגיש" שהוא חייב להיות עובד סוציאלי אז הוא קם והלך ללמוד סיים תואר ראשון ועכשיו פוגש מדי יום עשרות נגמלים מקוקאין מהרואין מחשיש וממריחואנה. בין שיחה טעונה עם נגמל אחד למשנהו הוא מתפנה לרגע לוגם מהקפה ומספר: "קשה לי. אני מקבל עשרות אנשים בשבוע לטיפול ולהכוונה ועובד איתם מכל הלב. בנתניה יש לי חצי משרה ועליה אני מקבל ‭ 2 300‬ שקל בסיס בחודש ועליה אני מקבל הבטחת הכנסה. אבל אחרי העבודה בנתניה אני רץ לחדרה שם אני עובד בתחנה למניעת אלימות. גם שם אני מקבל ‭ 2 300‬ שקל והבטחת הכנסה. אחרי כל העומס הרגשי והנפשי הזה אני מביא הביתה בסוף החודש בקושי ‭ 5 000‬ שקל.

הרני מספר על מתחים רבים בבית מול אשתו ומול שגרת המשפחה. "יש לי משכנתה על הראש חובות וילדה בבית. אני לא מגיע לפת לחם אבל בהחלט המצב לא טוב ולא סביר. באתי לעבודה הסוציאלית חדור במוטיבציה הרגשתי שליחות. רציתי לעשות שינוי וכן - יש לי הרהורי חרטה. אני מאוד אוהב את העבודה שלי ונאמן לה אבל אני מרגיש שאני כמעט לא יכול להתמודד עם המעמסה הרגשית" הוא אומר.

יזהר מסיים את היום בנתניה ומצטרף אלינו לנסיעה לאחת מפנימיות הילדים במרכז הארץ. שם הוא פוגש את יעל דיצ'ק ‭ (29)‬ ומייד השניים מחליפים "חוויות" טיפוליות. דיצ'ק באה לעבודה הסוציאלית מתוך אהבה לדבריה. היא שירתה כסמב"צית חי"ר בבית לחם בימי האינתיפאדה של שנת 2000 ואחרי השחרור המיוחל מייד ידעה כי תלך ללמוד לתואר ראשון במקצוע. היום היא עובדת בפנימיית הילדים. "מהבוקר עד הלילה. אין לי שעות הכל נעשה מאהבה גדולה למקצוע ולילדים" היא אומרת.

בנוסף לעבודתה השוטפת דיצ'ק משמשת אף כרכזת העובדות הסוציאליות בפנימייה ועדיין - "עם כל התוספות אני מגיעה ל‭4 000-‬ שקל בחודש ‭ ול75-‬ אחוז משרה‭."‬ היא מספרת כי הוריה מממנים לה את שכר הדירה בתל אביב וכיום היא על סף סיום התואר השני הפעם במשפטים. "מאוד רציתי ללמוד לתואר שני בעבודה סוציאלית אבל הבנתי שאני לא יכולה לעשות דברים רק לכיף שלי. זה לא רק הכסף. זה התקנים המעטים התגמול הנמוך השחיקה והעומס הנורא על העובדים הסוציאליים. זה עצוב אבל לא היתה לי ברירה - אלא לחפש לעצמי כיוון אחר" היא מסכמת.

שיר-לי טרוסיל ‭ (27)‬ רק חצי שנה במקצוע מנסה לשמור על רוח חיובית. מייד לאחר סיום התואר הראשון שלה בעבודה סוציאלית ניגשה השנה ללימודי תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"א. "אני עובדת בפנימייה ואני דווקא אופטימית אבל לא נאיבית" היא אומרת "אם אנחנו כל הזמן אומרים לחניכים שלנו שיש אור בקצה שמכאן רק אפשר לעלות למעלה אז אנחנו העובדים הסוציאליים צריכים לשנן את זה כל הזמן גם במאבק. אין מקום לייאוש‭."‬

 מצד שני טרוסיל מבהירה כי היא מפוכחת. "עם כל האהבה שלי למקצוע ולעניין הטיפולי והסוציאלי - אם אני אבחין שאין לי לאן להתקדם איאלץ לעשות שינוי. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה כי יש בי הרבה אופטימיות ואור בעבודה עם האוכלוסיות הקשות‭."‬ 110 משפחות על השולחן

ביום רביעי בבוקר הגיעה סמדר ‭ (32)‬ לעבודתה כעובדת סוציאלית באחת הערים במרכז הארץ. על שולחנה מונחים לא פחות ‭ מ110-‬ תיקים או כהגדרתה "משפחות‭."‬ מדובר במשפחות במצוקה כלכלית קשה שמסתעפת להתפרצויות אלימות ולילדים רבים בסיכון. ברבע לעשר בבוקר מגיעה אל סמדר אישה נסערת. בירור קצר מגלה כי מדובר באישה מוכה.

סמדר עוזבת הכל ומבקשת סליחה מהמשפחה שנמצאת במשרדה באותה עת. "אני חייבת לסדר לה עכשיו מקום מוגן לשהות בו" היא אומרת. מאותו רגע החדר הופך לחמ"ל מאולתר. "זה הרגע האמיתי" אומרת סמדר כששפופרת הטלפון בידה. היא מתחילה סשן ארוך של טלפונים תיאומים ובירורים ורק אחר הצהריים כך מסתבר מצליחה לארגן לאם ולבנה מקלט מוגן.

"זה היה מקרה אחד משלל אירועי חירום שקורים לצערי כל יום" אומרת סמדר אחר כך כשהלחץ נרגע מעט. "בכל פעם שקורה דבר כזה אני צריכה לעזוב הכל אפילו אם יש אצלי משפחה מטופלת. זה מצב בלתי נסבל. אי אפשר לתפקד כמו שצריך כשיש לך 110 משפחות לטפל בהן. כל אחד צריך את הזמן שלו אני נוסעת לבתי הספר של הילדים מגיעה לביקורי בית עושה כל מה שאני יכולה אפילו מקבלת שיחות אלי הביתה עד אחת בבוקר. זה לא מספיק. העומס עלי עצום משוגע. אני בטוחה שאני לא מעניקה את כל מה שהמשפחות צריכות. זה מצב מאוד לא אחראי.

"המדינה לא מחשיבה בכלל את הנושא החברתי. אני מאוד מתוסכלת" ממשיכה סמדר "אני חושבת אפילו לחפש השלמת הכנסה בתור מלצרית. זה חוסר אונים נוראי ועושה לי רע בלב זה לא נותן לי מנוחה לרגע אחד‭."‬

 היא יושבת ליד דגן אלסר והשתיים מנסות להרגיע אחת את השנייה. הן מכירות מעבודה משותפת קודמת. אין להן הרבה זמן לדבר כי בדיוק מגיע טלפון מהפנימייה של דגן: שתי נערות ברחו מהמקום כנראה לכיוון ביתן בדרום הארץ. דגן נכנסה לפעולה ומנסה לאתר את השתיים בטלפון הנייד. השעה כבר שמונה בערב ויום העבודה המפרך שלה לא הולך להסתיים בקרוב. והנה עוד משבר: שאר החניכים נמצאים באירוע בפארק ואחת הנערות במקום מאיימת להתאבד. "אני דוהרת לשם" מודיעה אלסר עוזבת הכל - ויוצאת לדרך.

מאוחר יותר אלסר סיפרה כי חיבקה את הנערה ישבה איתה בצד והרגיעה אותה. הכל בסדר לעת עתה. אחרי שלוש שעות ברבע ‭ ל11-‬ בלילה אלסר מבינה שהיא סוף סוף יכולה ללכת הביתה. "ככה זה כמעט כל יום ואף אחד לא יעניק לי על זה שעות נוספות" היא מבהירה. "התפטרתי מעבודה קודמת שבה עבדתי כי לא ישנתי בלילות מרוב עומס של תיקים. אמרתי לעצמי - אני לא יכולה למנוע את הרצח הבא. באמת שאני רוצה לתרום. אני נותנת מעצמי הכל אבל גם כשאני עבודת עוד רבע משרה כעוזרת מחקר בשביל להתפרנס בכבוד זה לא מספיק‭."‬

 גם יעל דיצ'ק לא הגיעה בזמן באותו ערב הביתה לדירה השכורה שלה בתל אביב. היא נסעה לבית חולים במרכז הארץ לשם הגיעה אחת החניכות שלה שלא הרגישה בטוב ונזקקה לטיפול במיון. "זה חלק מהעבודה. זה העניין הסוציאלי שכל כך טמון בכל אחד ואחת מאיתנו. אפילו לצאת לשביתה יהיה לנו קשה - כי אנחנו חברתיים בנשמה שלנו. המדינה חייבת להתעורר ולהבין שהמצב הזה שבו העובדים הסוציאליים הצעירים הכוח החדש והמרענן מחפשים דרכים החוצה מהמקצוע החשוב הזה - הוא מסוכן חברתית‭¬ ." ‬

דגן אלסר: "התפטרתי מעבודה קודמת שבה עבדתי כי לא ישנתי בלילות מרוב עומס של תיקים שהייתי צריכה לטפל בהם. אמרתי לעצמי - אני יכולה למנוע את הרצח הבא. אבל גם כשאני עבודת בעוד רבע משרה כעוזרת מחקר בשביל להתפרנס בכבוד, זה לא מספיק"
שיר-לי טרוסיל:
"אם אנחנו כל הזמן אומרים לחניכים שלנו שיש אור בקצה, שמכאן רק אפשר לעלות למעלה אז אנחנו, העובדים הסוציאלים, צריכים לשנן את זה גם במאבק. אין מקום לייאוש"

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן