שותף מתוך המהדורה 9/17/2010 Israel Hayom

ימי הזחיחות והביטחון המופרז

לאחר המלחמה התעניין ראש אמ"ן אלי זעירא אם נכון שחשבתי שעומדת לפרוץ מלחמה. כשעניתי בחיוב, שאל: למה לא אמרת? בעבורי היתה שאלתו כמדקרת חרב ¬ זיכרונות ולקחים ממלחמת יום הכיפורים

Picture

הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. גשר פרוש על תעלת סואץ במהלך מלחמת יום הכיפורים

צילום: GettyImages

כשנה לפני המלחמה עזבתי את סיני לאחר שירות במפקדת האוגדה ברפידים. באחד הסיורים האחרונים לאורך התעלה אירחתי קבוצה של קציני מחקר מהמטה הכללי שהיו אחראים למודיעין על צבא מצרים. התרשמתי בעיקר מהזלזול שלהם בעומדים מולם.

כמה מהם ממש ליגלגו על הצבא המצרי המעסיק המוני אדם בבניית גבעות מלאכותיות כרמפות להפעלת אמצעי לחימה במקום להביא לשם כך כמה טרקטורים שיעשו את המלאכה מהר יותר.

בתרגיל מפקדות גדול שהתנהל בפיקוד הדרום סמוך לאותה עת נדונה השאלה מה תהיה התוצאה של שימוש ברמפות השולטות למרחוק כבסיסים לשיגור טילי נ"ט שהרי במרחבים שבאזור התעלה השטוחים יש לרמפות יתרון גדול. הדיון הסתיים בדבריו של מפקד בכיר כי הדבר נבדק והטילים אינם ניידים דיים כדי להשתמש בהם מהרמפות האדירות. כבדרך אגב הוא גם הפטיר כי חיל האוויר יודע כיצד להרוס את עירומי העפר האדירים הללו מן האוויר.

מסיני הגעתי לתפקיד הראשון שלי במטכ"ל שהיה רחוק מן העיסוק המצרי והמשכתי לעקוב אחר הנעשה בדרום הרחוק דרך הכתובים המסכמים מדי עת את המידע שהצטבר.

כמה חודשים לפני המלחמה החלו דיווחים על שינויי היערכות בצבא מצרים. לא הייתי מודע לוויכוח אם אלה הכנות למלחמה או לא מה שכונה לאחר מכן בהיסטוריה כ"כוננות כחול-לבן" שבה טען המודיעין כי לא עומדת לפרוץ מלחמה - ואף צדק. הדבר החריף את תחושת הביטחון של הקברניטים.

תדרוך מודיעיני אישי

ביום שישי ‭ ה5-‬ באוקטובר חשבתי שיש אפשרות שתפרוץ מלחמה לאור הנתונים שנפרסו לפני מפיו של קצין צעיר שאותו הכרתי מהעבר. החשש העיקרי שלי היה שאפסיד את המלחמה. לכן הרמתי טלפון לקצין המודיעין של אוגדת גייסות השריון וביקשתי שישמור לי מקום אצלו אם תפרוץ מלחמה ושלשם כך יזעיק אותי מהבית גם ביום הכיפורים.

כך היה. את המלחמה עשיתי בחפ"ק של אוגדה 162 שלחמה ברצף מהים התיכון בצפון בקרבות הבלימה במרכז השמידה את אחת משתי חטיבות ‭ טי62-‬ של הצבא המצרי שתקפה מדרום כדי לחסום את הפער שנפער בין הארמיות ולאחר מכן חצתה את התעלה וירדה דרומה עד עדבייה שמדרום לעיר סואץ. הרמפות היו איום שצה"ל לא הצליח לטפל בו כראוי.

לא אפרט את קרבות האוגדה כי תקצר היריעה. ברצוני לספר סיפור אישי אחד המצביע על הבעייתיות של לחימה תחת לחץ ובלא זמן להתכונן.

לקראת הימים האחרונים של המלחמה העביר המטכ"ל כוחות נוספים ואחד מהם הגיע לחטיבה שהיתה אחראית על הלחימה באזור שבו עוברת תעלת המים המתוקים שממערב לתעלה בואכה העיר סואץ אזור מכוסה צמחייה ומרובה בביצורים.

היה זה גדוד "חרוב" מפיקוד המרכז ועליו פיקד מי שהיה מוכר בצבא בשם איוון. הוא היה בצעירותו מפקד פלוגת אוגוסט 1966 בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים. אנו ששירתנו בפלוגה המקבילה בגדוד 202 ראינו בהם יריבים מרים.

ברבות השנים פגשתי את איוון בבקעת הירדן והתפתחו בינינו יחסים טובים על אף פערי הדרגות. עם הגעתו למרחב חשבתי כיצד לעזור לו. הוא קיבל פקודה מאוד לא ברורה ולא הוצע לו סיוע של ממש.

הבנתי כי הוא ולוחמיו שהגיעו בנסיעה רצופה מפיקוד המרכז ייכנסו למלחמה לא מוכרת להם וישלמו מחיר יקר על חוסר ניסיונם. החלטתי לעזור לו באופן ייחודי. עליתי על רשת הקשר שלו הזדהיתי בשמי והסברתי לו מה מחכה לו.

איוון שמח לשמוע קול מוכר. לאחר מכן עמדנו בקשר רצוף במשך כל הלחימה. עקבתי אחרי התקדמותו ועל סמך צילומי אוויר שהיו בידיי תיארתי לו מה צפוי בשטח שלפניו. היכן הסוללה פרוצה ואפשר לירות עליו מהצד השני והיכן יש מכשול שעליו לעקוף היכן יש מיקוש והיכן הביצורים יחסמו את דרכו.

היה זה תיאור שירד לפרטי פרטים במשך כל הלילה. לחרוב היו הרוגים במהלך הלחימה הסבוך אך הגדוד בפיקודו נכנס לאחר מכן לעיר סואץ ונלחם גם בה בגבורה.

על זלזול ויוהרה

לאחר המלחמה התעניין ראש אמ"ן דאז אלי זעירא אם נכון שחשבתי שעומדת לפרוץ מלחמה עוד לפני שבת. כשעניתי בחיוב שאל: למה לא באת להגיד? השאלה נשאלה על ידו גם באחד מימיו האחרונים בתפקיד כשביקר אותי בגדה המצרית של התעלה.

הסיפורים האישיים שלי נשזרים במה שלדעתי הם לקחים חשובים מן המלחמה ההיא. ראשית אסור להיות שאננים. מה שנראה כבעיה פתורה באימונים ובאופן תיאורטי - יכול להיות המכשול הגדול ביותר במלחמה. כל תשובה יש לבדוק בספקנות כי רבות מהן ניתנות מתוך ביטחון עצמי מופרז. הזלזול ביריב והיוהרה הם אם כל חטאת. לעולם אסור לזלזל באויב בחוכמתו ובאומץ ליבו. לעולם יש לחשוד בו ולהבין כי מנהיגיו אינם טיפשים. יש לדחות כל רעיון המסתיים במשפט "אל תדאגו יהיה בסדר נמצא פתרון" כי צריך לדאוג ולשאול מה אם לא יהיה פתרון ולזכור שתמיד לא יהיה בסדר. שני הלקחים הבאים קריטיים לכול ארגון מודיעין ומנהיגיו: יש להיות פתוח לדעות אחרות ולעודד את מי שחושב אחרת לומר את דברו. בעבורי היתה שאלתו של ראש אמ"ן כמדקרת חרב. נשבעתי לעצמי כי בכל עת שיהיה לי מה לומר אביע את דעתי בלא להרהר אם הדבר יזיק או יועיל לי. בה בעת קבעתי לעצמי כי בכל תפקיד עתידי בחיל המודיעין אשתדל לעודד את הצעירים ובעלי הדרגות הנמוכות להתמודד איתי על דעתם ללא מורא וללא נשיאת פנים לבכירים. ולבסוף הלקח מאותו לילה שבו עמדתי בקשר עם מפקד שלחם בבדידות רחוק מן העין. המודיעין הוא ארגון ענק. הוא חייב בדיווח ובעדכון של כל מקבלי ההחלטות במדינה - אבל אסור לו לזנוח את הצרכן הנמצא בסופה של השרשרת את המפקד בשדה.

לאורך כל הזמן על קברניטי המודיעין לשאול עצמם אם נעשה הכל כדי שמי שנושא בעול הלחימה אמנם מקבל את כל שיכול המודיעין לתת לו כדי לבצע את המשימה.

עבור בני דורי מלחמת יום הכיפורים היא מלחמה שעוד לא מוצו לקחיה עוד יש מה ללמוד ממנה. ¬

קבעתי לעצמי כי בכל תפקיד עתידי בחיל המודיעין אשתדל לעודד את הצעירים ובעלי הדרגות הנמוכות להתמודד איתי על דעתם ללא מורא וללא נשיאת פנים

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן