שותף מתוך המהדורה 9/8/2010 Israel Hayom

לפני שנה בדיוק התיישבו 28 משפחות דתיות עם חזון על קרקע בתולית אי שם בנגב • הערב כבר יחגגו יותר ‭ מ50-‬ משפחות בביתן החדש, הנושא את השם רתמים • עמר לחמנוביץ פגש ישראלים מזן שחשבנו שכבר לא מייצרים כאן, רומנטיקנים צעירים שמחפשים מקום שקט לגדל בו את הילדים ולעבד את האדמה • חלוצים, גרסת 2010

Picture

יובל ואיתן מוזס על ה"בימבות"

Picture

משפחת אבני (מימין) ומשפחת מוזס. "כשיש תרגיל אוגדה של הצנחנים, היישוב מתרוקן מגברים"

Picture
Picture

תחנת האוטובוס בכניסה לרתמים. כביש 6 קירב את היישוב למרכז הארץ

Picture

נתנאל כהן. "כולם מחפשים קהילה חדשה, משהו חלוצי"

Picture

צעירים מטיילים ברתמים. "לעולם לא נהפוך לבועת נדל"ן"

דרך הגישה אל כפר רתמים מתעתעת לרגע. הכביש מטפס במעלה גבעה מתונה ורק בשיא הגובה נחשפים העצים שסוככים על היישוב וקו הרקיע נשבר במראה שאין דרך לתארו אלא כנווה מדבר. העצים הללו וגם בתי הקיבוץ שהיה כאן קודם הם המזכרת שציפתה לתושבים החדשים של רתמים שעלו על הקרקע לפני שנה בדיוק.

אבל כשחוצים את שער הברזל החשמלי שאחריו נפרשות רחבת חניה קטנה ותחנת אוטובוס עם גג בצבעי הקשת מגלים שהרבה עמל הושקע כאן בשנה האחרונה. עובדה הדשא זוהר גם בחום האכזרי של אוגוסט השבילים הנקיים מתפתלים בין הבתים הקטנטנים והטרקטורים עמלים ללא הרף על בניית המעון החדש לילדי היישוב כדי שיהיה מוכן ‭ ל1-‬ בספטמבר. יישוב בן שנה. דלתות הבתים כבר מעט שרוטות בשוליהן וגם בדגלי ישראל שנתלו פה ושם מבצבצים כתמים של אבק. אבל השיפוצניקים שמסתובבים במכנסי דגמ"ח בשעת צהריים חמה מלמדים שהבנייה אינה נפסקת ולמרות החזות הוותיקה של כפר רתמים המנוחה והנחלה ממנו והלאה.

במזכירות היישוב אין נפש חיה אבל מיד כמו מתוך פאטה מורגנה צצים משיפולי הבתים בני בן שמחון ונתנאל כהן חברי המזכירות ומקבלים את פנינו בחיוך שמתעלם ממזג האוויר. במשרד הישן כיסאות פלסטיק ושולחן משרדי אולי מאיזה חדר מורים ומן המקרר מוגשים מי ברז קרים בכוסות תה של ההסתדרות. המזגן מטרטר רחוק מלהיות אפקטיבי אבל אגני זיעה על החולצה מתקבלים כאן בברכה. חלוציות היא זיעה וגם כשסופות חול פוקדות את האזור עם בוא הסתיו צריך לחרוק שיניים ולחייך. לא כי אין ברירה אלא בדיוק להפך: כי יש.

קיבוץ רתמים הוקם ‭ ב1983-‬ על ידי גרעין של הצופים וכמה משפחות של עולים חדשים. אחרי עשור של כישלונות וחובות כלכליים התאחד עם קיבוץ רביבים הסמוך וחלק מדירותיו הוסבו ליחידות נופש. משנת 2000 השכירו חברי רביבים את בתי רתמים כמעט לכל דורש ולא מעט רווקים התיישבו במקום. גם פאב משגשג נפתח ומשך אליו תנועה ערה של בליינים מכל רחבי המועצה האזורית רמת נגב. אבל המקום לא התרומם.

בדיוק באותן שנים אליסף פלמר מפתח תקווה ונתנאל כהן מקיבוץ שלוחות שני חברים במכינה הקדם-צבאית בעצמונה חולמים רחוק. בין לימודי החברותא לשבתות הארוכות במכינה בגוש קטיף הם מהרהרים עם חברים נוספים בהקמת יישוב חדש יש מאין קהילה של אנשים שרוצים להתיישב ולבנות - בדיוק כמו לפני 100 שנים. הם מסיימים את המכינה ומתגייסים לשירות צבאי קרבי. אחריו חבריהם מתפנים ללימודים באוניברסיטה מקימים משפחות מתפזרים כל אחד לכיוון אחר. אבל החלום הזה תקראו לו חזון או רעיון או שיגעון במובן הטוב של המילה לא נעלם.

החברים מעצמונה מגבשים סביבם שמונה משפחות וביחד עם תנועת "אור" העוסקת בעיבוי ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל מועצה אזורית רמת נגב והעומד בראשה שמוליק ריפמן צובר רעיון היישוב החדש תאוצה. במקום כבר יש תמ"א 35 (תוכנית מיתאר ארצית) מאושרת המאפשרת התיישבות מיידית. בעברית מדוברת זו משוכה גבוהה שניצבת בפני מי שמעוניין להקים היום יישוב חדש בישראל. רוצה להתיישב? בבקשה צא למקומות הקיימים הנחשלים חזק את הפריפריה. אין חומה ומגדל ורומנטיקה של חלוצים יש מחויבות חברתית. הגרעין של כהן ופלמר חיפש את המחויבות הזו אבל רצה להתחיל מאפס לפסל בעצמו את היישוב והקהילה.

‭ב2006-‬ כשהגרעין כבר עושה דרכו דרומה הוא נתקל בבעיה. ברתמים פועל באותם ימים מרכז קליטה לעולים מאתיופיה ועדיין יש שוכרים עצמאיים בדירות. דמי השכירות נכנסים לקופת קיבוץ רביבים הסמוך שאינו שש לוותר על ההכנסה החודשית. הביצות של פעם הן היום כבלי הביורוקרטיה וכדי לייבש אותן צריך סבלנות אין קץ. המשא ומתן סביב גובה הפיצויים שיקבל קיבוץ רביבים על הוויתור על כפר רתמים נתקע והגרעין החדש נותר בינתיים בחוץ.

החבורה שהתגבשה שמונה משפחות עם ילד אחד נשלחת לתחזק את הגרעין בקיבוץ טללים רבע שעה מכפר רתמים סמוך לצומת משאבים. זה קורה באוקטובר 2006 לא מעט בסיוע מינהל מקרקעי ישראל משרד החקלאות משרד ראש הממשלה והחטיבה להתיישבות. תינוקות חדשים נולדים המשפחות מתרחבות במהירות אבל גרעין רתמים רק ברשימת המתנה: בתוך כמה חודשים מבטיחים להם יגיע הסכם הפיצויים המיוחל עם רביבים והשטח ברתמים יעמוד לרשות הגרעין. אלא שהחודשים הספורים הופכים לשנים. האישור מגיע רק במהלך 2009 והעלייה על הקרקע נקבעת ‭ ל16-‬ באוגוסט.

האות ניתן בהכנסת ספר התורה לבית הכנסת ברתמים במקום שבו עמד חדר האוכל המוזנח של הקיבוץ ההוא.

האוכלוסייה גדלה ‭ ב80-‬ אחוזים

נתנאל כהן מתהלך בנונשלנטיות בין בתי היישוב אבל שומר על דריכות כמו חייל קומנדו ממושמע. הוא מקבל את פנינו יחד עם בני בן שמחון ממזכירות היישוב חמוש במשקפי שמש ובזיפים שחורים ומסרב להפגין שאננות גם כשהוא מדבר על קרוב ‭ ל50-‬ משפחות שכבר גרות ביישוב. במעון היום החדש שהוקם בתוך שלושה שבועות ביוזמת המועצה האזורית נפתחו חמש כיתות מגיל ינקות ועד גיל 6 ועשרה תלמידים מרתמים כבר לומדים בבית הספר האזורי בירוחם. את הקיץ יסיימו טפו טפו עם גידול של 80 אחוזים באוכלוסייה בתוך שנה: בזמן העלייה על הקרקע לפני כשנה הצטרפו ‭ ל15-‬ המשפחות מהגרעין הראשוני עוד 13 משפחות ובמהלך השנה האחרונה עשו עוד ‭ כ20-‬ משפחות את הדרך לכפר על מקנן וטפן. השינויים הדמוגרפיים משמעותיים לתושבי רתמים וגם לנגב כולו. במועצה אזורית שבה ‭ 6 500‬ תושבים גרים על 4 מיליון דונם כל הצטרפות או עזיבה של משפחה היא קריטית.

ברמת המיקרו של רתמים מדובר בקהילה גמישה מאוד שמנסה לשמור על ראש אחד אבל צריכה להתמודד עם דעות ורקעים שונים. המכנה המשותף של הגיל - כל התושבים הבוגרים בני 25 עד ‭ - 35‬ וההיכרות המוקדמת של רבים מהתושבים מקלים את ההתחלה אבל כהן מדגיש ש"יש אתגר קהילתי. אנחנו משתדלים ללמוד מהניסיון של מקומות מוצלחים יותר ומוצלחים פחות שהוקמו בעבר. אנחנו גם מקפידים להפריד בין החברות הטובה לבין יחסי שוכר-משכיר והתנהלות מול רשם האגודות‭."‬ כרגע כל בתי רתמים שייכים לאגודה והתושבים שוכרים את המבנים על פי תעריף של 14 שקלים למטר מרובע. תוסיפו לזה 150 שקלים מסי יישוב ‭ ו250-‬ שקלים אגרה לחברת השמירה החיצונית ובן שמחון מעיד כי "למרות שאני מרגיש שאני חוסך כאן זה לא תמיד משתלם לעבור למקום רחוק‭."‬

 המראה המרושל של משרד המזכירות מטעה לרגע כי די לשוטט במהירות באתר האינטרנט המושקע של היישוב כדי להבין שכולם פה כדי להישאר. מנעד המקצועות של התושבים רחב: מורים חקלאים פסיכולוגים אחות רופאה עורכי דין מהנדסים גננות. "מוצאים עבודה באזור הרבה יותר בקלות מאשר במרכז" מספר בן שמחון "יש מספיק משרות בדימונה בירוחם ובשדרות‭."‬ הוא בכלל איש צבא קבע היחיד ביישוב למרבה ההפתעה אבל כוחות המילואים נכבדים מאוד. "כשיש תרגיל אוגדה של הצנחנים היישוב מתרוקן מגברים‭."‬

 יהודה ויעל אבני בני 33 הם מוותיקי היישוב. מהגרעין המקורי. אף שברתמים אין ותיק•ת או צעיר•ת הם בכל זאת נותנים כבוד לשמונה המשפחות שהיו שם בליל ההקמה בקיבוץ טללים ושאחרי ארבע שנים בשמש הקיץ היוקדת וברוחות החורף חסרות הרחמים כבר הפכו לנגביסטיות מבטן ומלידה. הגוף מתרגל לאקלים המדברי והסממנים בולטים לעין: השיזוף הטבעי היובש בשפתיים והידיים ידי חלוצים. לא רק הטוריות הן שנותנות לכפות הידיים את חותמת העמל - אפשר גם להיכנס לקרוואן מוכן ולהידמות ולו לרגע לפלאח.

יהודה הוא עובד סוציאלי קהילתי יעל מורה לאמנות "כרגע בין עבודות‭."‬ שניהם בסנדלים. בכלל סנדלים הם קוד לבוש הכרחי ברתמים וביחד עם חולצות הטריקו הפשוטות והג'ינסים המהוהים מבהירים את סדרי העדיפויות בקרב הצעירים הללו. את גרעין רתמים הכירו דרך נתנאל כהן ששירת עם יהודה בצבא. בעבר גרו בירושלים בדירה משלהם והמעבר החד התבשל במהירות. "רצינו לעבור לאזור כפרי ויותר מזה - ממש למקום הקטן שבסוף המדבר" מחייכת יעל. על ברכיה התאומות רות ויעלה בנות שנתיים וחצי. בפינת החדר מרותקת למשחק במחשב יושבת הבת הבכורה שלומית בת 5 וחצי. הדירה פשוטה כמעט סגפנית: נורת פלואורסצנטית עמומה ארונות סטנדרטיים רצפה אפרפרה שכבר ראתה ימים טובים יותר. לפרטים הקטנים האלה יש אלוהים גדול. גם לתמונה עקומה יש קסם ביתי בלב המדבר.

יהודה מספר שכבר מילדות הוא במרדף מתמיד אחרי חידושים בחיים וכשהתחתן עם יעל הם "חיפשו את ההקמה של קהילה חדשה לעשות משהו חלוצי‭."‬ אביו היה ממקימי גרעין רביבים ועבורו הישיבה ברתמים היא סגירת מעגל. הם התלבטו אם לעבור לגרעין כבר בהקמתו כיוון שבעת ההיא היו אחד הזוגות הבודדים עם ילד. אבל הרצון להתיישב בפריפריה היה חזק יותר. יעל: "חשבנו על צפון או דרום לא חשוב. אבל פעם אחת טיילנו באזור כאן והנוף שבה את ליבנו. זה התחבר לזה שיהודה תמיד אמר שהוא רוצה שהילד שלו יכיר את הקניון האדום בדרך לאילת יותר טוב מקניון עזריאלי‭."‬

 היום הם גרים בבית קרקע צנום ביישוב אבל בגרעין הראשוני חיו בקרוואן. "זאת עדיין חלוציות דה-לוקס כי מקימי קיבוץ רביבים גרו בראשית דרכם במערה. ובכל זאת גם לנו לא היו תנאים קלים. למשל היו הרבה סופות חול. ביום המעבר נהג המשאית של ההובלה לא הבין לאן אנחנו לוקחים אותו וכשהגענו הוא שאל בתמימות: 'למה אתם עוברים מירושלים לפה‭'?‬ הוא נדהם עוד יותר כששמע שהדירה בירושלים בבעלותנו‭."‬

 הקליטה של משפחת אבני - כמו כל משפחות רתמים - היתה טובה. "הילדים שנולדו בגרעין התחברו עם ילדי קיבוץ טללים. עד היום אנחנו שומרים איתם על קשר וקופצים מדי פעם‭."‬

 המעבר לרתמים הביא עימו גם חששות. "בטללים היינו מחוברים לקיבוץ ולתשתיות" אומר יהודה "ברתמים העצמאות היא טוטלית. האחריות בתיאוריה ובפרקטיקה היא על חברי הקהילה. אבל מסילת ישרים אמר כי 'מדרך הזהירות לא להיזהר יותר מדי‭.'‬ אי אפשר לפחד כל הזמן. צריך להתמודד עם הפחדים. המועצה האזורית דוחפת ועוזרת ומספקת כל מה שנדרש. בעוד חמש שנים אני מקווה שנהיה יישוב מבוסס שכבר יוצא לבניית קבע. זה מבחן גם לנו כתושבים כי כרגע אנחנו בסוג של מחנה קיץ על חשבון מדינת ישראל‭."‬

 הדרך מגוש דן לכפר רתמים ארכה פעם שעתיים וחצי אבל מסלולי ההמראה של כביש 6 ועוקף באר שבע המשופץ קירבו את היישוב הקטן מרחק נגיעה במונחים של תושבי הנגב - שעה וחצי מתל אביב פחות משעתיים מירושלים. ועדיין הריחוק מהמרכז לא קל. יעל: "כל נסיעה למרכז דורשת תכנון מראש. אני לא יכולה להקפיץ לכאן את אמא שלי כשהילד חולה כי היא נמצאת במרחק שעתיים וחצי נסיעה. מצד שני כשמישהי יולדת כולן מבשלות לה במשך שבועיים. משפחה חדשה זוכה לחיבוק ארוך. בסך הכל אנחנו רוצים להוכיח שאפשר להביא אוכלוסייה ממרכז הארץ לנגב‭."‬

 יהודה מספר שבירושלים היה עומד 40 דקות בפקקים בדרך לעבודה "וכאן - בחצי שעה אני כבר בבאר שבע מתחיל את היום‭."‬ מה הם אוהבים ביישוב? "את הפשטות" אומרת יעל. "את העובדה שבוועדת החינוך החלטנו שלא להגדיל את תשלומי ההורים כדי להגדיל את המערכת. בכוונה רצינו ליצור מצב שבו כל מי שרוצה להגיע אלינו יוכל להרשות לעצמו שילדיו ילמדו במערכת החינוך שלנו. זה לא עניין מובן מאליו ביישובים קהילתיים. כאן המאפיין הסוציו-אקונומי לא יהיה רלוונטי. אני אוהבת את השקט כאן ואת העובדה שלעולם לא נהפוך לבועת נדל"ן. ההורים שלי גרים ליד חדרה ותמיד כשאני נוסעת אני מביטה בצידי הדרך ורואה איך כל הפרדסים היפים שהיו שם פעם הופכים לאתרי בנייה. אני בספק גדול אם זה יקרה כאן גם בעוד שנים רבות‭."‬ הצרכנייה עדיין בתכנון

כשצופים בסרט שהפיקה המועצה האזורית במיוחד ליום העלייה על הקרקע של רתמים מבינים כמה חול אכלו כאן בטרם הגיעו למנה העיקרית. בין השיחים המדבריים לבתים הצנועים הסתובבו הגברים כביום חג בחולצות לבנות. בהכנסת ספר התורה בכו אנשים מאושר גם ההורים שבאו מהמרכז ולא עמדו בהתרגשות. כיום בית הכנסת עדיין גולמי בריהוטו ובכל זאת משדר פשטות כנה שהיא מכנה משותף לכל דבר במקום הזה: ספסלי עץ ישנים מפוזרים בא-סימטריה מתחת לתקרה נמוכה ומחיצת תחרה זולה חוצה את החלל בין גברים לנשים. עמוד התפילה הובא מבית המדרש במכינה בעצמונה שהועתקה לחלוצה לאחר ההתנתקות. ובכל זאת גם כשנכנסים לחלל המוצל והדומם בצהרי היום מבינים כי בית הכנסת הוא המרכז המנטלי של היישוב. כהן ובן שמחון מספרים כי בשבתות אחרי התפילה יש קידוש קבוע. זה הזמן היחיד בשבוע שבו כולם מתפנים להיפגש ולקשקש הילדים מתרוצצים בין הרגליים והקהילה מקבלת את מנת הדלק השבועית.

ברתמים פחות ‭ מ100-‬ תושבים בוגרים אבל ועדות לרוב. נוסף על מזכירות היישוב יש ועדת קליטה שאמונה על הבאת משפחות חדשות ליישוב ועל השתלבותן ועדת חינוך שדואגת למסגרות הילדים ולתכנון המערכת בעתיד ועדת מעורבות חברתית שאחראית בין השאר לפרויקט אימוץ של נוער במצוקה מבאר שבע ועדה תורנית שמארגנת פעילויות שונות ועדת תרבות ועדת פיתוח נוף ומבנים ועדת פרוגרמה שמקדמת את נושא בניית הקבע ועדת ביטחון וכמובן ועדת עיתון ה"רתמון" שיוצא אחת לשלושה חודשים ומרכז הגיגים שירים וסיפורים של חברי היישוב. איך מוצאים די אנשים לכל המטלות הללו? "בלי לחץ" אומר כהן. "פה זה לא רוסיה והיישוב הוא לא קיבוץ. לכל אחד יש את הדרך שלו לתרום‭."‬

 מבלי לשים לב כבר בין ערביים והאוויר עדיין עומד. השמש כמעט כולה נבלעת באחת הגבעות הרחוקות. זה הזמן שבו כפר רתמים קם לתחייה. אמהות עם מנשאי תינוק יוצאות מהבתים וטורי האופניים מציפים את המדרכות. רעש עמום אך מוכר של גלגלי פלסטיק שפוגשים את האספלט מאמת את הסיפור ששמענו על צי של "בימבות‭."‬ מרחוק נשקפת הבריכה של היישוב; כרגע היא ריקה ועזובה השמשיות הצהובות שפעם הצלו על רווקי הקיבוץ עוד מתנופפות ברוח אבל המקום מגודר וסגור. "כרגע אין די אנשים כדי לפתוח את הבריכה" אומר נתנאל כהן "וגם מבחינת עלות זה עסק יקר בסביבות 100 אלף שקלים. אבל בקיץ הבא אנחנו מקווים לטוב אם יהיו 50 מנויים בטוחים‭."‬

 גם צרכנייה העוגן של כל יישוב חדש עדיין רק בתכנון. לא כל כך כלכלי להחזיק עסק כשהמקום ריק במשך היום. כרגע עושים את הקניות הדחופות בצרכנייה המשודרגת של קיבוץ רביבים ואת הקניות הגדולות - בסופר בבאר שבע בדימונה או בירוחם בדרך הביתה.

הקיץ הוא תקופת הגדילה של רתמים ושכונת הקרוואנים הקטנטנה במזרח היישוב מתאכלסת במהירות. אבל החלוציות של שנות האלפיים עוברת במכוני מיון ובוועדות קבלה. הקריטריונים ברתמים עדיין לא קשוחים כביישובים קהילתיים יוקרתיים ברחבי הארץ ובכל זאת - יש סדר. משפחה (דתית ורק דתית) שמעוניינת לעבור לכפר מגיעה לסיור המתואם מראש. אם המקום מוצא חן בעיניה היא מוזמנת לבלות שבת בקהילה ולאחריה מגיעים נציגים מהיישוב לביקור בבית המשפחה. לאחר כל אלה מגיעים שלבי המיון החיצוניים: יום מיון והערכה במכון ראיון בוועדה הבין-מוסדית (שבה נציגי החטיבה להתיישבות מינהל מקרקעי ישראל משרד השיכון והתנועה המיישבת) - ואז שקלול של הממצאים על סמך המלצת היישוב.

מי שצלחה לא מזמן את התהליך הזה היא משפחת מוזס שעברה לרתמים מרחובות רק לפני חודש. בני הזוג אליצור ודפנה - הוא במקור ממגשימים שבגולן והיא מקדומים שבשומרון ושלושת בניהם: יובל בן 3 איתן בן שנה וחצי ואייל רק בן חודש. דפנה ‭ (25)‬ למדה תיאטרון בירושלים וכעת בחופשת לידה מחפשת עבודה בפרויקטים מעניינים בחינוך הלא פורמלי שבהם תוכל למצוא את עצמה. בעלה אליצור ‭ (29)‬ הוא בוגר המכינה בעצמונה. בצבא שירת בגבעתי. חקלאי בנשמתו בעל תואר ראשון באגרונומיה מהפקולטה למדעי החקלאות ברחובות. "כבר כשלמדתי במכינה בעצמונה חלמתי לשוב אחרי הצבא לגוש קטיף ולהיות חקלאי אבל כשסיימתי את השירות כבר לא היה גוש‭."‬

 אליצור מפנטז על עגבניות שרי אולי פלפלים מסודרים בחממות בבעלותו. "מה שיתאים נגדל" הוא אומר. ‭ 1 500‬ דונם הוקצו בתכנון לשטחים חקלאיים והאגרונומים ביישוב לא פחות משישה מחכים לקרקעות. אליצור מבטיח שאם נחזור בתוך שנה וחצי כבר נראה תוצאות וגם אם הוא אופטימי מדי - זה לא משנה: חקלאות תהיה כאן בכך אין ספק.

ההחלטה של דפנה ואליצור לבוא לרתמים היתה טבעית. השבת המופלאה שבילו ביישוב נתנה את החותמת הסופית. שלושה שבועות הם כאן והשכנים לא מפסיקים להביא להם אוכל. הם מוזמנים ללא הרף לארוחות שבת "רק שלא נרגיש חדשים" מחייכת דפנה שהצטרפה בינתיים לשיחה. על מה מדברים בארוחות? "על פיתוח היישוב איך מתקדמים הלאה כל דבר פה הוא ראשוני ולכן זה כיף גדול" אומר אליצור.

על מזנון העץ הבסיסי בסלון מונחים כרכים גדולים של גמרא ומעליהם בובות חרסינה ושעון פרחוני. הבית הקטן על שלושת ילדיו וההמולה התמידית מסודר מאוד - אולי בגלל האורחים ואולי כי עוד טבועים בו סממנים של עיר. קודש וחול מתערבבים בבתי רתמים בעיקר במטבח קופסאות קורנפלקס ולצידן עלוני שבת עם טור על פרשת השבוע. במשפחת מוזס הבנים הקטנים צמודים להוריהם במשך השיחה. אליצור אומר שלמרות כל הטרראם הם לא באו לרתמים לעשות היסטוריה. "כל אחד תורם בדרכו שלו יש גרעין תורני בלוד ויש התיישבות גם ביפו הם לא פחות חשובים מאיתנו‭."‬ כשהוא מדבר הוא אוחז בעדינות בראשיהם של הבנים שעדיין לא נראים לחלוטין בני המקום. ודאי יתאקלמו בתום החופש כשהגנים ייפתחו. דפנה אומרת שהרצון לחיים טובים יותר לילדיהם היה שיקול עליון "גם אנחנו גדלנו ביישוב ואנחנו יודעים שזה הכי טוב לילדים. בעיר הם היו סגורים בבית. בכלל במרכז הארץ יש לחץ שמורגש כל הזמן - בכבישים בערים בכל מקום. פה יש שקט גדול ובכל זאת לא מרגישים לבד. זה מאוד מתאים לנו‭."‬ הפרחת הנגב? דבר אחד למדנו: החלוצים של היום כבר לא מדברים בקלישאות.

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן