שותף מתוך המהדורה 12/18/2009 Israel Hayom

החוק למען מוזס ונמרודי

בעלי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מסרבים להכיר בכך שנגמר המונופול שלהם על הידיעות, הדעות והמחשבות • עכשיו הם מנסים לגייס את הכנסת לעזרתם - על חשבון הדמוקרטיה

Picture

צילום ארכיון: יוסי זליגר ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות‭,"‬ ועופר נמרודי, מו"ל מעריב. מלינים על אובדן מעמדם

Picture
Picture

הם רוצים לסתום לנו את הפה ל"ישראל היום‭."‬ הם רוצים להגביל את חופש הבחירה שלכם הקוראים. הם רוצים להכריח אתכם לקנות רק את מרכולתם.

"הם" - רוצה לומר ארנון (נוני) מוזס המו"ל של "ידיעות אחרונות" ועופר נמרודי המו"ל של "מעריב‭."‬ שני אנשים שהתרגלו לשלוט בתקשורת הישראלית המודפסת. שני אנשים ששיכרון הכוח אחז בהם עד כדי כך שנדמה היה להם כי הם הם השולטים במדינה. שני אנשים שהשתמשו באמצעי התקשורת שלהם כבכלי נשק שנועדו למימוש האג'נדות האישיות שלהם: כוח פוליטיקה קומבינות כסף.

אבל בוקר אחד הם קמו והעולם השתנה לנגד עיניהם: "ישראל היום" הגיע ולציבור ניתנה אלטרנטיבה. לא עוד מונופול על המחשבות. עיתון ישר ולעניין הוגן ומאוזן. עיתון שלעולם אינו שוכח שהוא קודם כל ישראלי. עיתון התומך ללא כל פשרות בשלטון החוק.

המושכים בחוטים

שלטון החוק? רק זה היה חסר להם. מלשכתו בבית "ידיעות אחרונות" מאחורי הקלעים בעודו נעזר ביועצי סתרים ובעורכי דין יקרים נהג נוני מוזס למשוך בחוטים. להפעיל פוליטיקאים להעביר חוקים לרומם ולהפיל. מי שציית לו תוגמל בכתבות אוהדות. מי שעמד על שלו - נענש. לאנשי "חוות השקמים" הוא התחבר; על אולמרט הוא שמר; את חיים רמון הוא ניסה לחלץ ממשפטו; לשר האוצר שהורשע בגניבה הירשזון הוא ניסה לעזור. את ההוראות הוא נותן למישהו אחר תמיד מישהו אחר בעוד הוא מסתגר שם מאחורי דלתו או הולך במסדרונות "ידיעות" צמוד לקירות לא רואה איש ממטר.

וגם עכשיו מישהו אחר עושה עבורו את העבודה: דווקא יריבו-לכאורה מאז פרשת "האזנות הסתר" עופר נמרודי. על חלקו בפרשה ההיא עמד נמרודי לדין פעמיים והורשע בעיסקות טיעון פעמיים. הוא הודה בעבירות חמורות שיש עימן קלון. יותר משנתיים במצטבר ישב נמרודי בכלא. "אין הוא ראוי להיכלל בקרב קהילת העיתונות" פסק בשעתו בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות. אבל הוא כאן - והוא בא בשערי הכנסת כדי שזו תסדר עבורו ועבור יריבו-ידידו נוני מוזס חוק שיציל את עיתונו הכושל.

"הניסיון מלמד כי לבעל השליטה בעיתון עשויה להיות השפעה מכרעת על טיבו של העיתון ותכניו לרבות אפשרות להשפעה מתמדת ומשמעותית על מדיניות העיתון‭...‬ פועל יוצא מכך שבידי בעל העיתון ועורך העיתון יש היכולת להשפיע בין היתר גם על סדר היום המדיני הכלכלי והחברתי במדינה" נכתב בדברי ההסבר להצעת החוק שמוזס ונמרודי מבקשים להעביר.

ואכן ניסיונם מדבר מגרונם. זה עולם המושגים שלהם. כך בדיוק הם פועלים בעיתונים שבבעלותם: מתערבים משפיעים משתמשים. מכתיבים סדר יום שנוח להם ולעסקיהם. בולמים תחקירים על מעשי עוול ושחיתות של מי שהם חפצים ביקרו; מפגיזים בכתבות שליליות מי שאינו נוח להם. לא רק משוטטים במסדרונות השלטון אלא מנסים לקבוע מי יאייש את משרות השלטון: ראש ממשלה שרים מנכ"לים. הקוראים אינם מודעים ברוב המקרים ל"אלכסונים" הנמתחים הרחק מעיניהם: לקשר האפל שסופו מיתרגם לכוח עוד כוח.

ועכשיו זה לא כל כך מצליח להם. כי בסיס כוחם הוא בהנחה שלציבור אין ברירה אלא לקרוא את עיתוניהם. אבל כיום פחות ופחות קוראים אותם וכך נשמטת הקרקע מתחת לרגליהם. לכן הם הולכים לכנסת שוב עם התרגילים הישנים שפעם עבדו כל כך טוב והיום תודות ל"ישראל היום" כבר לא. כי פעם כשנוני מוזס רצה להשפיע על מינוי שר משפטים - הוא הצליח. היום כשניסה להשפיע על מינוי יועץ משפטי - הוא נכשל. האיש שראה עצמו כראש הממשלה האמיתי של ישראל למרות שאיש מעולם לא הטיל בקלפי אפילו קול אחד עבורו - לא מאמין שהמשחק הזה נגמר.

הצעת חוק מבישה ואינטרסנטית

חופש הביטוי הוא ערך עליון במדינה דמוקרטית. בישראל הוא מעוגן בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הכנסת רשאית לפגוע בו רק במקרים קיצוניים - ובג"ץ מופקד על כך שחברי הכנסת לא יעשו שימוש בלתי ראוי בסמכותם כמחוקקים.

וראו הצעת החוק בעניין העיתונות: הצעה מבישה אינטרסנטית חסרת תקדים במדינה דמוקרטית. הצעת חוק שנועדה לפגוע בעיתון אחד בלבד: "ישראל היום‭." ‬

מגישיה טוענים בגלגול עיניים מתחסד כי מן הראוי להחיל על העיתונות הכתובה אותן מגבלות בעל•ת החלות על התקשורת האלקטרונית כלומר טלוויזיה ורדיו. למה? התשובה היא כנראה "ככה" כי אין לכך שום הצדקה. עיתונות אלקטרונית פועלת במצב של משאבים מוגבלים שהם תדרי השידור ששייכים למדינה ולאזרחיה. לכן רשאית המדינה בבואה להקצות את המשאבים הללו להטיל דרישות ומגבלות על בעלי התקשורת האלקטרונית המבקשים הקצאה וזיכיון.

אין כך הדבר באשר לעיתונות המודפסת: לא נעשה בה שום שימוש במשאב ציבורי. עיתונות היא משאב בלתי מוגבל - ואין שום הצדקה להגביל את חופש הביטוי. כך זה בכל מדינה דמוקרטית: מי שרוצה להקים עיתון - זכותו. מי שרוצה לכתוב בעיתון - זכותו. מי שרוצה לקרוא את הדעות הללו - זכותו. כפי שכתב ג'ון סטיוארט מיל גדול הוגי הדעות הליברליים "אם כל האנושות כולה למעט אדם אחד היתה מחזיקה בדעה אחת הרי שלאנושות כולה אם תרצה לסתום את פיו של האדם הזה לא תהיה הצדקה גדולה יותר מאשר ההצדקה שתהיה לאותו אדם אם יהיה בידיו הכוח להשתיק את האנושות כולה‭."‬

 "ישראל היום" משרת את הערך של חופש הביטוי ואת זכותם של מי שרוצים לכתוב בו. אי אפשר להשתיק את זכות היסוד הזו בחוק. ואם דעות המובעות בו אינן לרוחם של בעלי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" זו הבעיה שלהם. הם מנסים לכפות על הציבור אג'נדה שלפיה "עיתונות"

משמעותה אחת: לפרסם מה שהם רוצים לפרסם לקדם עמדות שהם רוצים לקדם לרומם אישים שהם רוצים לרומם לפגוע במי שהם רוצים לפגוע. תחרות הוגנת בכיכר השוק של חופש הביטוי? זה מעניין אותם כקליפת השום.

"ישראל היום" משרת את הערך של חופש המידע של האוכלוסייה הישראלית כולה. הוא מפרסם ידיעות ותחקירים שאחרים אולי מסתירים או מצניעים. את הידיעה החשובה ללא תקדים על החלטת היועץ המשפטי מזוז להעמיד לדין את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט פירסם "ידיעות אחרונות" לא בכותרת ראשית אלא בידיעת הפניה קטנטונת כזו שבה לעיתים מדווחים על מזג האוויר. וב"מעריב" שם חגגו לעצמם הבעלים לפני כחודשיים "מופע הצדעה" במלאות 100 שנה לחברה האם "הכשרת הישוב" - הקדישו לאירוע עמוד שלם ביום שלפני שלושה עמודים שלמים ביום שאחרי ושני עמודים נוספים יומיים לאחר מכן. למה? ההסבר אולי טמון בתמונות שהודפסו: עופר נמרודי עם בעלת הבנק שמממן את "מעריב" ועופר נמרודי עם מנכ"ל אותו בנק ואותו נמרודי עם איש העסקים המפרסם הראשי בעיתונו. חשוב לציבור? לא ממש. חשוב לאינטרסים הכלכליים של משפחת נמרודי? סביר להניח.

נותר העניין של בעלים שחייב לפי הצעת החוק להיות תושב ישראל. בדברי ההסבר מצוטטת ועדת צדוק: "ההחלטות לגבי מדיניות עריכתית בעיתון מחייבות אחריות מובהקת‭...‬ ומחויבות למדינה לאזרחיה ולתושביה. בהתאם לכך המליצה הוועדה כי עורך עיתון רב-תפוצה יהיה תושב קבע בישראל‭."‬ סליחה אבל נולדתי בישראל ואני גם גר ברמת גן הרבה זמן.

ברוב המדינות הדמוקרטיות בעולם לא אוסרים על תושב חו"ל להיות בעלים של עיתון. וראו רופרט מרדוק למשל: אוסטרלי שרכש עיתונים בכל רחבי העולם. לימים קיבל אזרחות אמריקנית ועדיין הוא הבעלים של עיתונים ותחנות טלוויזיה סביב העולם כולו.

איני מדבר בשם משפחת אדלסון אבל כל מי שמנסה לפגוע בה - שיתבייש. מר שלדון אדלסון יהודי חם ואוהב ישראל ורעייתו ד"ר מרים אדלסון תרמו מהונם למטרות מופלאות בארץ: ‭ מ100-‬ מיליון דולר לפרויקט "תגלית" ועד 25 מיליון דולר למימון "יד ושם" ומטרות אחרות. ד"ר מרים אדלסון היא ישראלית שנולדה בארץ שירתה בצבא למדה כאן רפואה עבדה בבתי חולים ומפעילה בישראל עד היום מרפאה לגמילה מסמים.

אז על מה מלינים נוני מוזס ועופר נמרודי? הם מלינים על אובדן מעמדם. המונופול של "ידיעות אחרונות" איפשר לו להפוך למוקד כוח חסר תקדים במדינה דמוקרטית. מתחרים שקמו - נכשלו. איש מהם אגב לא פנה למדינה או לכנסת בבקשת עזרה. עמוס שוקן הקים את עיתון "חדשות" שלא התחבב על הציבור - וכשזה נסגר התמודד בעצמו עם ההפסד. כיום יש לו שותף ב"הארץ‭."‬ תושב חו"ל מגרמניה.

ועופר נמרודי? לאחר שחרורו מהכלא הוא חזר ל"מעריב‭."‬ באותם ימים עמד העיתון בשיא הצלחתו מאז רכישתו על ידי משפחת נמרודי: נתון חשיפה "טי.ג'י.איי" של ‭ כ27-‬ אחוזים ויתרות מזומנים של מאות מיליוני שקלים (באדיבות שותפו לשעבר ולדימיר גוסינסקי‭.(‬ אבל מאז בשורה של החלטות כושלות החל העיתון לצלול לתהומות עד כדי סכנת סגירה. כשגוסינסקי קנה 25 אחוזים מהעיתון היה זה לפי שווי של 340 מיליון דולר. השבוע עמד שווי השוק של "מעריב" בבורסה על ‭ כ36-‬ מיליון דולר. נמרודי נכשל - אז למי הוא בא בטענות? מי ניהל את העסק?

מר נמרודי ניסה שוב ושוב במהלך שלוש השנים האחרונות למכור את עיתונו למשקיעים - כולם מחו"ל. גאידמק פטרקצישווילי בלווטניק. כולם בחנו את העיסקה - ולא קנו. כן גם למר אדלסון הוא ביקש למכור את העיתון במלואו. ולא הצליח. עכשיו הוא רוצה לאסור בחוק אחזקת עיתון בידי תושב חו"ל? הוא לא מכיר את המילה "צביעות‭?" ‬ תחרות הוגנת, בהחלט

פטריוטיות היא מילה נשגבת. קשה לראות את עיתוניהם של מוזס ונמרודי כפטריוטיים דווקא אבל אולי זה עניין של טעם. אז למה הם מנופפים באזרחותם הישראלית? אם הם כל כך פטריוטיים למה לפי ההיגיון הזה הם לא דורשים לאסור על תושבי חו"ל ועל קרנות השקעה זרות לרכוש שליטה ב"בזק" או בבנקים או בחברות סלולר עם תשתיות קריטיות למדינה? כנראה משום שמוזס ונמרודי לא מתחרים שם.

וישנה הטענה של תחרות לא-הוגנת בהיות "ישראל היום" עיתון המחולק ללא תשלום. ראו נא את העולם: בכל מדינה דמוקרטית יש עיתונים כאלה. בעידן האינטרנט הם תולדה טבעית. בלונדון רק באחרונה הודיע עיתון "איבנינג סטנדרד" בעל היסטוריה של 182 שנה כי הוא הופך לעיתון המחולק ללא תשלום. למה? כי אם העיתון טוב המודל הכלכלי הזה מצליח בעוד שעיתונים לא טובים - נכשלים. גם נוני מוזס הוציא עיתון ללא תשלום: ‭ 24"‬ דקות" קראו לו והוא נכשל ונסגר. ואת "כלכליסט" עוד פרויקט לא מוצלח מפיצים עכשיו לפחות לחלק ממנויי "ידיעות" - ללא תשלום. ועיתון חינם בתחנת דלק או בסופרמרקט - זה לא היה רעיון של המוזסים והנמרודים?

אתרי האינטרנט הם עדיין ללא תשלום. אז אם יקום אתר שיצליח יותר מ‭- ynet-‬ גם אז ינסה מר מוזס להעביר חוק בכנסת שיאסור תחרות?

ל"ישראל היום" אין מדור ברנז'ה ואין כתב ברנז'ה כי לטעמנו ועם כל הכבוד לתחום שבו אנו עוסקים - אין שום הצדקה ציבורית לעסוק ברכילות על קומץ אנשים שרובם פרט לכמה כוכבי מסך אינם מוכרים לציבור. אבל אם יש עניין ברנז'אי שבו אנו גאים זו העובדה שכתבים ובעלי טורים רבים וטובים אנשים שמקומות כמו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לא רצו בהם כי הם עמדו בזקיפות-קומה מול ההתערבות מצד הבעלים - באים אלינו. מתאים למוזס שבכיר כותביו וחתן פרס ישראל לתקשורת נחום ברנע מתייצב בעיתון "גלובס" שבעליו הוא בעל מניות ושותפו של מוזס ב"ידיעות" ותוקף את עיתוננו ואת עמיתיו לשעבר כאילו לא היו הם בין כוכביו של אותו נוני עד שסירבו למלא את תכתיביו.

ההצעה נגדנו - משום שהצלחנו

"ישראל היום" מצליח תודות לכם הקוראים. הוא מצליח כי הוא עיתון ישראלי. כי הוא נותן ביטוי לכל מגוון הדעות. כי הוא ישר ולעניין ושומר על שלטון החוק. כי הוא אינו מניח כהשקפת עולם שישראל טועה בכל ושאויבינו צודקים בכל. כי אנחנו לא מאיימים ולא נוקמים. ראו כיצד גומלים "ידיעות" ו"מעריב" לאותם ח"כים שהתגייסו למענם: תמונותיהם מפארות את עמודי החדשות בשני העיתונים הללו. לא זו דרכנו.

אנחנו לא כאן בשבילם. אנחנו כאן בשביל הקוראים. ומשום שהצלחנו הם רוצים לחוקק חוק נגדנו. חוק שמשמעותו כי עיתון בערבית במזרח ירושלים שבעליו יושבים במדינות ערב - יכול לצאת לאור באישור הכנסת. אבל "ישראל היום" עיתון ישראלי בעברית שתפוצתו מעכשיו גם בסוף השבוע יותר מרבע מיליון עותקים - לא יכול.

איננו מאמינים שהחוק הזה שנולד בחטא יכול לעבור. הם לא יסתמו לנו את הפה. אנחנו נמשיך. איתכם הקוראים ולמענכם.

גילוי נאות: הכותב עבד במשך 10 שנים בתפקידים בכירים ב"ידיעות אחרונות" ובמשך 9 שנים בתפקידים בכירים ב"מעריב"

בשנים האחרונות ניסה נמרודי למכור את עיתונו למשקיעים - כולם מחו"ל. כולם, גם מר אדלסון, בחנו את העיסקה - ולא קנו מאחורי הקלעים, בעודו נעזר ביועצי סתרים, נהג נוני מוזס למשוך בחוטים. להפעיל פוליטיקאים, להעביר חוקים, לרומם ולהפיל

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן