לאחות את השבר הלבנוני

אמרו שמדובר במלחמה מיותרת, "מלחמת ברירה" ¬ אבל לוחמי חטיבה ‭ ,500‬ שנכנסו לבוץ הלבנוני ביוני ‭ ,1982‬ זוכרים מבצע של"ג של דבקות במשימה ואחוות לוחמים - בין שריקות הפגזים, האש והדם ¬ אבירם ברקאי, שראיין ‭ 200-כ‬ מהם לספרו החדש, מספר על המלחמה שנמשכת בראשם כבר 35 שנה ועל התיקון שזכה לעשות להם ולעצמו

Picture

הכתיבה נמשכה שנתיים וחצי. עטיפת "אנחנו על השחור"

Picture

שער המגזין "טיים" וני ‭ .1982‬ הטנק של המ"פ עודד לנדנר בכניסה ללבנון

Picture
Picture

"באנו למגר אויב, אבל כשהוא הרים ידיים הוא הפך לשבוי מלחמה‭."‬ טנק של החטיבה בגיזרת ההיפודרום בביירות

Picture

לוחמי גדוד 195 של חטיבה 500 לפני הקרב במנצוריה. משמאל: הסמ"פ גבי הורביץ ז"ל הסמג"ד ניר גלילי והמ"פ גדעון אברמי

צילומים: מתוך הספר

Picture

מימין: המח"ט רובין, שר הביטחון שרון ומפקד האוגדה עינן

Picture

צילומים: מתוך הספר

"מלחמה שעשו הכל כדי לשכוח אותה‭."‬ טנק של החטיבה ליד המוזיאון הלאומי בביירות

כל התחיל ביום שלישי, 8 ביוני ‭ .1982‬ נענו בציר הררי צר, אני אחרי עמי אבן המג"ד, מוביל את פלוגת הטנקים שלי כשלצידי טור טנקים שני בהובלת מישל גזי, המ"פ המקביל. לפתע, אאוט אוף דה בלו תרתי משמע, חגים מעלינו שני מסוקי גאזל סוריים, נעלמים מהעין, ואז עולים שוב ומשחררים בשריקה טילים לכיווננו. שני הטילים הראשונים פוגעים בטנק של מישל - שמתפוצץ. זו היתה חוויית המלחמה הראשונה שלי ובעצם ההיתקלות הראשונה של כל האוגדה עם כוח סורי. יריית הפתיחה שלנו למלחמת של"ג. עד הרגע הזה היו היתקלויות כאלה ואחרות עם חוליות מחבלים, שבהן גם נפצע מג‭433 ד"‬ בני בית אור, בנגה, אבל זה היה ברמת אירועים בודדים, ספורדיים. ירי הגאזלים בישר לנו שאנחנו עוברים פאזה - למצב מלחמה‭."‬

 את הזיכרון החד והפוצע הזה מספר גדעון אברמי בבהירות, כאילו התרחש אתמול ולא לפני כמעט 35 שנים. אברמי, היום בן ‭ ,56‬ נשוי ואב לשלושה, היה אז מפקדה הצעיר של פלוגת הטנקים כ' בגדוד 195 של חטיבה ‭ ,500‬ בן 22 בלבד. הזיכרונות רווי האש והדם מהקרבות על אדמת לבנון, והדיווח מכביש ביירות-דמשק "אנחנו על השחור" - משפט שהוא גם שם ספרו החדש של אבירם ברקאי, המספר את סיפורה של חטיבה 500 במלחמת של‭- ג"‬ חקוקים בראשו כאילו התרחשו אתמול.

"המבצע תפס אותי כמפקד תורן בבסיס בבקעת הירדן, בבוקר יום שישי, מייד אחרי ניסיון ההתנקשות בחיי השגריר שלמה ארגוב באנגליה, שהתרחש בערבו של יום חמישי, 3 ביוני ‭ .1982‬ בתוך יממה וחצי מרגע הישמע הגונג התייצבנו ברמת הגולן‭." ‬

מה היתה המשימה שהוטלה עליכם?

"תנועה במסגרת החטיבה המורחבת על הציר ההררי עד כביש ביירות-דמשק. פקודת המבצע אמרה להגיע לכביש ביירות-דמשק כמה שיותר מהר, וכך נסענו עשרות רבות של קילומטרים, עד ההיתקלות עם הגאזלים ואחריה הקרב הקשה עם הסורים בעין זחלתא."‬

‭" גיא המוות שלנו"

הקרב בעין זחלתא, כפר החולש על הציר המוביל לכביש ביירות-דמשק, החל בליל יום שלישי, 8 ביוני, והיה אולי הקשה ביותר שלחמה החטיבה בלבנון. הכוחות נתקלו במארב מתוכנן היטב של כוח סורי גדול, שכלל עשרות טנקי ‭ T-62‬ ומאות חיילי קומנדו חמושים בטילי נ"ט, שהמטירו על הכוחות הישראליים אש כבדה מטווחים קרובים ורחוקים. לחטיבה 500 היו בקרב זה 11 הרוגים, עשרות פצועים וטנקים וכלים נוספים שנפגעו ויצאו מכלל שימוש.

"דורון רובין, המח"ט, פקד עלינו להקצות שני טנקים לטובת כוח חי"ר קטן של הנח"ל שהוא שולח קדימה, לתוך עין זחלתא‭,"‬ נזכר אברמי ברגעים שלפני האש, "שלחתי שני צוותים בפיקודו של מפקד מחלקה 1 אוריה בר שלום ז"ל, שהוביל את כוח החי"ר שירד לתוך עין זחלתא. הוא נתקל מטווח אפס בט- נקים סורים, ירה עליהם, ונהרג באותה היתקלות. אני נושא עד היום מטען כבד מהאירוע הזה, משום שהייתי מי שנתן לאוריה את הפקודה 'חבור למסגרת של הנח‭.'ל"‬ זו היתה הפעם האחרונה ששוחחתי איתו, והוא נהרג כמה שעות לאחר הפקודה הזו, בהיותו הטנק המוביל של כל האוגדה, שנתקל בטנקים הסוריים הראשונים‭."‬

 מה אתה זוכר מהקרב עצמו?

"עין זחלתא היתה, מבחינתי, גיא המוות שלנו. נתקלנו שם בכוח סורי גדול, מחופר ומאורגן, שכלל גם חי"ר, גם חוליות של נושאי סאגרים וטילי אר.פי‭'ג.‬י וגם טנקים. הכוח הזה אירגן מארב גם מטווחים קרובים מאוד של עשרות מטרים ופחות וגם של טנקים וחוליות נושאי סאגרים מטווחים רחוקים יותר, וכשהנץ השחר על בוקרו של יום רביעי, פתחו עלינו באש מכל הטווחים. אני זוכר ממש קשר עין עם אנשי הקומנדו הסורי, קליעים שזימזמו באוזניים של כל מי שהיה מחוץ לצריח, טנקים שנפגעו מירי אר.פי‭'ג.‬י מטווחים קרובים ביותר, ובמקביל גם ירי הדדי מול טנקי ‭ T-62‬ שהיו ממוקמים בין קילומטר לארבעה קילומטר מאיתנו. השמדנו עשרות טנקים סוריים, ולנו לא נפגע שום טנק מירי הטנקים שלהם.

"זה היה קרב מתגלגל, שבו נפגעו לא מעט מפקדים, ובהם מפקדי פלוגות ומפקדי מחלקות. היה שם שיתוף פעולה עם חיילי הנח"ל והצנחנים, שירדו למטה לתוך הכפר לחלץ את הפצועים וההרוגים, ונפצעו ונהרגו בעצמם בגל ראשון, השני והשלישי של ההתקפה שלנו, עד שעשינו מהלך מסודר יותר של כיבוש הכפר. ביום חמישי, 10 ביוני, כמעט 48 שעות אחרי שמצאנו את עצמנו במארב הכוחות הסורים, השלמנו את המטרה אליה נשלחנו על ידי מפקד החטיבה והגענו לגשר שעל הנהר א-צפא, מצפון לעין זחלתא. זה היה קרב קשה, שהתגלו בו ערכי צה"ל במלואם. היתה שם דבקות במשימה, מפקדים שמובילים בראש הכוח, אחוות לוחמים בנושא של פינוי פצועים כמעט בכל מחיר. הקולגה שלי, המ"פ השלישי של הגדוד עודד לנדנר, נפצע קשה וחולץ אישית על ידי הצוות שלו, המג"ד עמי והמח"ט דורון. היו שם גילויי גבורה רבים מצד מפקדים ולוחמים, קרב אמיתי, כמו שרואים בסרטים. בסופו של דבר ספרנו את מתינו, פינינו את פצועינו והמשכנו במשימה‭."‬

 הקרב התרחש רגע לפני הפסקת האש הראשונה?

"הפסקת האש, שהוחלטה על ידי הדרג המדיני, תפסה אותנו בצהרי יום שישי, 11 ביוני. היא החזיקה מעמד כמה ימים, ואז נדרשנו להמשיך במשימה בציר עוקף ונענו קדימה. היתה לנו היתקלות נוספת באזור העיירה מנצוריה, שם נפרדתי בצער מחבר נוסף, גבי הורביץ ז"ל, שהיה סגן מפקד הפלוגה של מישל והחליף אותו כשנפצע. ממש דקות קודם לכן עמדנו בתצפית בכינוס מפקדים על המקום שאותו אנחנו עתידים לכבוש, ואפילו יש לנו תמונה משותפת לפני היציאה לקרב. נסענו יחד, והוא נפגע מטיל בצריח הטנק ונהרג במקום.

"אחרי הקרב הזה, מקץ זמן לא ארוך, גלשנו מהעיירה מנצוריה לכביש ביירות-דמשק - והמשימה הושלמה. כמה שבועות לאחר מכן הוזנקנו לביירות, שם נלחם הגדוד בעיקר בגיזרת המוזיאון הלאומי של ביירות וההיפודרום. דחקנו את המחבלים לכיוון הנמל, ושם גם הטנק שלי נפגע מטיל ואני נפצעתי מרסיסים שחדרו לבטן ויצאו מהגב ופוניתי לארץ.

"בקונטקסט של הימים האלה, ובהם השמירה על צלם אנוש ועקרונות לחימה על פי מוסר בינלאומי וצה"לי, ממרומי המשקפת שלי כמ"פ אני יכול לומר שלחמנו באומץ, בדבקות ובנחישות, אך תוך שמירה על ערכי צה"ל וכיבוד האויב כאשר הוא מרים את ידיו. כשהרימו את הידיים - לקחנו הרבה שבויים, והיכן שלרגע היה נדמה שמישהו חושב לבוז ביזה, הוא טופל באמצעים משמעתיים קשים. לחמנו כדי למגר אויב, אבל ברגע שהוא הרים את ידיו ולא היה חשש לסיכון כוחותינו, הוא הפך לשבוי מלחמה. שלושה שבועות אחרי הפציעה חזרתי לפלוגה וביליתי איתה את כל החורף המושלג של 1982 על כביש ביירות-דמשק."‬

גדעון אברמי:
"כשהנץ השחר, פתחו עלינו באש. אני זוכר קשר עין עם הקומנדו הסורי, קליעים שזימזמו באוזניים, טנקים שנפגעו מאר.פי
'ג.י מטווחים קרובים, ובמקביל ירי הדדי מול טנקי "T-62
אבירם ברקאי:
"בחטיבה היו אנשים שעברו חוויות קשות. חלקם לא סיפרו על כך מעולם, סחבו על הגב רגשות אשם מאז, ואני מרגיש שבאיזשהו מקום הצלחתי לנקז את מוגלת הייסורים"

‭" תזכור: 'גם זאת מלחמה‭"'‬

 סיפורו של גדעון אברמי, כמו סיפוריהם של ‭ 170-כ‬ מאנשי החטיבה שלחמו בלבנון, מובא כאמור בספרו החדש של אבירם ברקאי "אנחנו על השחור" - סיפורה של חטיבה 500 במלחמת שלום הגליל, חטיבה שאיבדה במלחמה 46 מאנשיה ומאות נוספים נפצעו.

ברקאי, בן ‭ ,63‬ נשוי בשנית ואב לשני בנים מנישואיו הנוכחיים, היה גם הוא קצין שריון, ובשירותו הסדיר לחם במלחמת יום הכיפורים. מאחוריו כמה ספרים העוסקים בהיסטוריה צבאית: "על בלימה‭," ‬ המספר את סיפורה של חטיבת השריון 188 במלחמת יום כיפור; "בשם שמים‭,"‬ על פעילות טייסת הפנטומים 201 באותה מלחמה; וכן ספר-חוברת בשם "משק כנפי הטעות‭,"‬ העוסק בחקר טעות המודיעין בימי טרום מלחמת יום כיפור ומבוסס על סידרת פגישות עם אלי זעירא, צבי זמיר ובכירים אחרים באמ"ן, שפורסם במסגרת המכון למורשת המודיעין (המל‭.(מ"‬

 לצד הספרים הללו, את תחום עיסוקו העיקרי בחייו הבוגרים מגדיר ברקאי כ‭'ג"‬יפאות וטיולים‭,"‬ תחום שבו הוא עובד כמדריך טיולים ואף כתב עליו ספרים.

אז למה בכל זאת היסטוריה צבאית?

"אם היית שואל אותי לפני עשר שנים 'מה תעשה כשתהיה גדול‭'?‬ לא הייתי אומר שאעסוק במחקר של מלחמות ישראל. הגעתי לזה באקראי, ומצאתי תחום מרתק‭."‬

 איך החלה העבודה על "אנחנו על השחור?"

‭" פנו אלי אנשים מתוך החטיבה ואמרו, 'בוא תעשה עלינו ספר כמו על ‭ .'188‬ בזמן מלחמת של"ג הייתי באנגליה והתחריתי שם במירוצי אופנועים על כביש, כך שלא ידעתי הרבה על המלחמה הזו והיא סיקרנה אותי. אחרי כמה חודשים רציתי להפסיק את הכתיבה, כי היתה לי הרגשה שאין לי מספיק חומרים. אני בוגר מלחמת כיפור, והתחושה שם היתה שאנחנו נלחמים על קיומנו, מעטים מול רבים, בהפתעה קולוסאלית. זו מלחמה כל כך מרגשת באפוס שלה, שאיזה אירוע שלא תכתוב עליו - כנראה תצליח לרגש את הקוראים, וגם לתפוס אותם בקרביים. מצד שני, במלחמת לבנון לא היתה סכין על הצוואר, זו לא מלחמת קיום, לא מעטים מול רבים, ויש בנוגע אליה אפילו סוג של קונצנזוס שהיא בכלל לא היתה הכרחית. מלחמת ברירה. באותה נקודה בזמן אמרתי לעצמי, זה לא ספר שאוכל להפוך למרתק ומרגש כסיפור מלחמה‭."‬

 ובכל זאת, הספר יצא.

"כשעצרתי לרגע את העבודה, נפגשתי עם אחד מאנשי החטיבה והוא אמר לי, 'תחשוב על זה שוב - ותזכור שגם זאת היתה מלחמה‭.'‬ באותו רגע אמרתי לעצמי, 'חתיכת קוטר מפונק‭.'‬ נכון, אין כאן את כל התבלינים והמרכיבים שאפשר לרקוח מהם אפוס מרגש, אבל יש כאן אנשים שחוו חוויות בדיוק כמו ביום כיפורים. הם פחדו והתגברו, היו בלחצים גדולים וחוו את המוות ודברים קרובים לו עם הריח, הקולות והמראות. גם הם חזרו הביתה וביכו את זיו העלומים ואת חמדת הגבורה, בדיוק כמו במלחמות אחרות‭."‬

 הספר המרתק, שלצד סיפורי הגבורה שבו לא מפחד גם לבקר את התנהלות הדרג הפיקודי והמדיני ולשאול שאלות לא פשוטות, אכן מצליח לרגש וללפות את הקורא. הוא מאגד בתוכו, כאמור, כמות גדולה מאוד של אירועים ומרואיינים, כולל כניסה לעומקם של סיפוריהם האישיים של חלק מהלוחמים ומעברים חדים מאירוע לאירוע בקצב מהיר, מסחרר לעיתים. ‭ "›‬הקפיצה מאירוע לאירוע נובעת מכך שהיו לחטיבה הרבה מאוד כוחות במלחמה, שפעלו במקביל, ולכל אחד מהם היה חלק בלתי מבוטל שהיה צריך לספר‭,"‬ מסביר ברקאי, "תחת פיקוד העל של מפקד האוגדה, תא"ל מנחם עינן, והפיקוד בשטח של המח"ט, אל"מ דורון רובין, פעלו שלושת גדודי הסדיר של חטיבה ‭ ,500‬ לצד גדוד נח"ל, גדוד הנדסה, גדוד צנחנים ועוד גדוד צנחנים שהחליף אותו, גדוד ארטילריה ופלוגת טנקים נוספת מגדוד מפקדי טנקים. לכן יש בספר לא מעט סיפורים, והעבודה עליו ארכה שנתיים וחצי‭." ‬

מה כלל תהליך העבודה?

"אני בדרך כלל עובד במקביל. אוסף חומרים מא- רכיון צה"ל, מארכיון המדינה וממקורות אחרים, מראיין את גיבורי הספר כמה פעמים שנדרש, ואז מצליב הכל יחד ועובר מעין תהליך עיכול של כל החומרים ובניית תובנות. בספר הזה נכנסתי עמוק יותר לקרביים של מה שעבר על הלוחמים ועל כל החיילים בשטח, שעושים את העבודה עבור מקבלי ההחלטות. פתאום 'גיליתי' את הרופאים, וראיינתי שישה מהם, שהיו אז רק בני ‭ .27-26‬ כששאלתי אותם 'מה הרגשתם כשהבנתם שאוטוטו יוצאים למלחמה והאחריות להצלת חיים היא רק עליכם וכמעט שאין לכם עם מי לחלוק אותה‭,'‬ הם ענו, חלקם בעיניים דומעות, 'אתה לא מבין עד כמה זה תפס אותנו בגרון‭.'‬ מה שריגש אותי במיוחד היתה היכולת של הספר לעשות תיקון ללוחמים עצמם - ולחטיבה כולה‭."‬

 מה הכוונה ב"תיקון?"

‭" למרות טעויות שנעשו במהלך הלחימה, והיו כאלה שהספר בהחלט מתמודד איתן, מלחמת של"ג היתה שעתה היפה של חטיבה ‭ .500‬ היא עמדה במשימתה, אמנם לא בזמן המהיר שהוקצב לה, אבל עשתה את העבודה. מעבר לזה, בתוך החטיבה היו אנשים שעברו חוויות קשות, חלקם לא סיפרו על כך מעולם, ואני יושב מולם, מקשיב, מושך אותם עוד ועוד וגם פה ושם 'מסדר להם את החיים מחדש‭.'‬ חלק מהאנשים סחבו על הגב רגשות אשם מטורפים מאז, ואני מרגיש שבאיזשהו מקום הצלחתי לנקז את מוגלת הייסורים שלהם. להסביר להם, ממקומי כחוקר, כלוחם, כמפקד, שאין מקום לרגשות האשם שלהם ושדי, מספיק, הגיע הזמן לסגור את הברז הזה. מצאתי את עצמי אומר לאנשים שחשבו שבגללם המפקד נהרג, כחוקר, שזה ממש לא בגללם, שמה שקרה הוא אחר, לא באשמתם. אנשים התנפלו לי על הכתפיים בבכי, וזו זכות גדולה לפתוח לאנשים פקעת סבוכה של רגשות אשם שהכילו שנים רבות כל כך‭."‬

Picture

"בתוך יממה וחצי כולם התייצבו."‬ מפת הקרב של כוחות החטיבה מפה: סטודיו ומכון דן לקרטוגרפיה

 אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בספר, כמו גם בלחימה כמובן, היא המח"ט דורון רובין, לימים אלוף בצה"ל. את הפיקוד על החטיבה קיבל רובין שלושה ימים בלבד לפני תחילת המלחמה, מה שהביא למצב שהוא כלל אינו מכיר חלק מהמפקדים שאיתם יצא לקרב וחלקם לא מכירים אותו.

המח"ט דורון רובין:
"חטיבה 500 ביצעה את משימתה למרות הקשיים והמכשולים בדרך, התייצבה על כביש ביירות-דמשק והודיעה למפקד האוגדה ולרמטכ"ל שהמשימה בוצעה והושלמה"

"דורון רובין הוא דמות שנויה במחלוקת, רבגונית מאוד, והדעות עליו חלוקות‭,"‬ מספר ברקאי, "הוא לא בעל אופי מובהק, יכול להיות בוטה מאוד וקצר רוח, ומצד שני מוכן להכיל ביקורת כלפי עצמו באופן שלא נתקלתי בו אצל אחרים, וכמפקד, מעודד סיעור מוחות ופלורליזם מחשבתי. דורון אמר לי, 'אבירם, אם תמצא דברים לא ראויים וטעויות, תכתוב עליהם‭.'‬ נפגשתי איתו חמש פעמים ונבנתה בינינו מערכת יחסים של אמון, כשתוך כדי גם הלכתי ונעשיתי בקיא יותר ויותר בחומר. בפגישה האחרונה בינינו העליתי את השאלות הנוקבות יותר כלפי התפקוד שלו‭."‬

 מה למשל?

"איך יכול להיות שהתקבלה החלטה שערורייתית כזאת, כמו בכניסה עם הכוח המצומצם למתחם עין זחלתא? איך יכול להיות שמי שעמד בראש חטיבת הצנחנים ובה‭,1 ד"‬ שהיה מפקד נערץ, עושה טעויות כאלה? מצד שני, אתה מראיין אנשים והם על סף בכי מרוב הערצה לאדמה שדורון דורך עליה. והוא תמיד מוביל את הכוח. איפה שיש אש, הוא נמצא, מקרין רוגע וקור רוח, אמיץ בצורה יוצאת דופן‭." ‬

בסופו של דבר, הפיקוד שלו על החטיבה המורחבת היה יתרון או חיסרון?

"גם וגם, אבל מבחינתי, בסופו של דבר זה נחרץ לכף זכות. מצד אחד, הוא לא ידע כמעט כלום על טנקים או פיקוד על מסגרת שריון. מסגרת השריון הראשונה שהוא מקבל לידיו זו חטיבה ‭ ,500‬ ומייד אחר כך הוא יוצא למלחמה. לחטיבה היה חיסרון גדול בזה שהוא קיבל אותה שלושה ימים קודם ולא ידע בדיוק איך לנהל מסגרת טנקים כזו, שמעולם לא הוביל כמותה, אבל היה גם יתרון גדול, כי לא היתה שם מלחמת שריון בשריון בהיקף גדול, ולא מעט מההיתקלויות היו בגדודי קומנדו סוריים. במקרה הזה, חוכמת הקרב החי"רניקית של דורון, וזה שהוא היה יכול היה לרדת בעצמו, ברגל, למקומות שמהם יבין טוב יותר את תמונת המערכה, עמדה לטובת הכוחות. בהסתבכויות עם החי"ר הסורי החטיבה זכתה במח"ט שהביא את מעטפת הכישורים הטובה יותר שלו, בגלל שהגיע מחי"ר.

"אגב, משימתה של חטיבה ‭ ,500‬ למיטב הערכתי וידיעתי, היתה המשימה הכי ממזרתית בשל"ג. ציר הררי קשה, טור ארוך וחשוף ובהרבה מקרים בלי חיפוי, זמנים מטורפים‭...‬ אפילו בגין אמר ש'זה מזכיר לי את סיפור חניבעל‭.'‬ בכוח מנהיגותו של רובין, ובזכות זה שידע גם להפנים טעויות ולהפיק לקחים, הוא הצליח להביא את החטיבה לכביש ביירות-דמשק ביום חמישי, 24 ביוני ‭ ,1982‬ וזה הישג גדול מאוד‭." ‬

רובין עצמו התייחס לקרבות בכנס שנערך בקיץ ‭ ,2012‬ שבו ציינה חטיבה 500 שלושים שנה למלחמת שלום הגליל. "זכות גדולה היתה לי להיות מפקדה של חטיבה 500 במלחמת שלום הגליל, וכבוד גדול היה לי לפקד עליכם ולהובילכם בשדות הקרב הקשים בואכה כביש ביירות-דמשק‭,"‬ אמר המח"ט לשעבר ללוחמיו ולחייליו, "אומר לכם בגאווה גדולה - חטיבה 500 ביצעה את משימתה למרות הקשיים ולמרות המכשולים בדרך, זאת החטיבה שהתייצבה על הכביש והודיעה למפקד האוגדה ולרמטכ"ל שהמשימה בוצעה והושלמה. אני מצדיע לכולכם‭."‬

 השאלות שנותרו

לצד תיאורי ההיערכות למלחמה, הקרבות ומהלכי הלחימה, שיש בהם גם ביקורת לא מעטה ‭ ")‬היה ברור מראש שאני לא עט להשכיר‭,("‬ נוגע ברקאי בסוף הספר גם בפן המדיני, שסביבו כידוע ניטש הוויכוח הציבורי המר ביותר בנוגע למלחמת לבנון.

"בהתחלה החלטתי שהספר לא יירד לעומק הצד המדיני של מלחמת של"ג, אלא שאסתמך בקטע הזה על כתבי אחרים‭,"‬ מספר ברקאי, "אבל בשלב מסוים החלטתי שאני לא שלם עם זה, ועלו לי גם סימני שאלה. הרחבתי את התחקיר גם לשם, ובלי להזכיר שמות או את התשובות שמצאתי, אומר רק שהעליתי כמה סימני שאלה סביב הקונצנזוס הקיים היום בתשובה לשאלה מי אשם, או מי רימה את מי ביציאה למלחמה או בשאלת 40 הק"מ לתוך לבנון‭."‬

 גם לאברמי המ"פ, שהגיע במלחמת של"ג עד לביירות, שבה נפצע, נשארו כמה שאלות בלתי פתורות. "תחת הכותרת של מטרת האוגדה והחטיבה, לנוע מהר ככל הניתן לכביש ביירות-דמשק, נסענו עשרות קילומטרים, לפעמים ללא חיפויים או מסך ארטילרי‭,"‬ הוא אומר, "זה עבד לאורך 80-70‬‭"ק מ, כמעט עד נקודת הסיום, אבל כשהגענו כמטחווי יד משם נתקלנו בכוחות הקומנדו הסוריים, וייתכן שאם המהלכים היו יותר מושכלים ואיטיים לא היתה היתקלות בהפתעה. מודיעין ספציפי על הכוחות הסוריים, גם אם היה, לא ירד למטה לרמת הפלוגה והגדוד‭."‬

 אתה מרגיש תיקון מסוים עם צאת הספר?

"מלחמת של"ג נמחקה מהתודעה. באתוס הלאומי, זו מלחמה שלא רצו לזכור ועשו הכל כדי להשכיח. אבל צה"ל הגדול, ודרכו האוגדה, החטיבה, הגדוד והפלוגה, קיבלו משימה, יצאו וביצעו אותה במלואה, למרות החללים והנפגעים בדרך. זו היתה מלחמת ברירה, שהנציחה דילמה תוך כדי המלחמה ומייד אחריה. אני חושב שזו מלחמה שגם לוחמיה, שסחבו את הצלקות, העדיפו לא לדבר עליה. במידה מסוימת, הספר נותן למלחמה, או יותר נכון לגבורת הלוחמים - מקום של כבוד‭¬ ." ‬