ארכיון ActivePaper מוטב מאוחר: הסיפור של גדוד 87 - Israel Hayom, 5/8/2011

מוטב מאוחר: הסיפור של גדוד 87

הם סימנו את תוואי הצליחה בתעלה, העבירו לילה בעורף הכוחות המצריים, ולקחו חלק מרכזי במפנה במלחמת יום כיפור • אבל המחיר היה כבד: 45 לוחמים, בהם המפקדים, נפלו בקרבות הקשים ואנשי גדוד הסיור פוזרו בין יחידות אוגדה 143 • אחרי עשרות שנים שבהן לא היה מי שיספר את מורשת הקרב, תוקן העוול
• אריאל שרון, מפקד האוגדה במלחמה, שיבח: "גדוד זה היה מהטובים ביותר"

Picture

בנצי כרמלי ז"ל, המפקד הראשון והחלל הראשון

Picture
Picture

יואב ברום, המג"ד שהחליף את כרמלי ונהרג גם הוא

Picture
Picture

הטנק של יואב ברום ז"ל (בתמונה משמאל) מפקד הגדוד, סמוך לצומת הארור

Picture

יאיר ליטביץ. "גם עשרות שנים אחרי המלחמה - כל בדל מידע חשוב למשפחות"

Picture

מפקד אוגדה ‭ ,143‬ אריאל שרון, עם שר הביטחון משה דיין

Picture

דן כצנלסון. "עבדנו כמו משוגעים כדי להיות מוכנים"

Picture

צבי אבירם. "לזכותנו ייכתב שפינינו את כל הפצועים מהשטח"

עמית לוינטל

צילומים: יהושע יוסף, דוד כהן ולע"מ

ההיסטוריה כידוע נכתבת על ידי המנצחים אלה שנשארים בחיים. וזו היתה בדיוק הבעיה של גדוד 87 גדוד הסיור המשוריין של אוגדת מילואים 143 במלחמת יום הכיפורים. הגדוד שהוביל לצליחת התעלה במבצע "אבירי לב" בילה לילה בעורף הכוחות המצריים ולקח חלק מרכזי במפנה במלחמה בגיזרה מול מצרים ובקרבות שהכריעו את המערכה. אבל העובדה שהגדוד היה הראשון בחזית ושכל האוגדה נכנסה לקו האש בעקבותיו גבתה מחיר כבד מאוד: 112 מחיילי הגדוד - מחצית מהדרג המסתער - נפגעו בקרבות כשמתוכם 45 נהרגו. הגדוד איבד בין היתר את שני מפקדיו - סא"ל בנצי כרמלי ומאוחר יותר את מחליפו רס"ן יואב ברום. גם רפי מצפון ורפי בר-לב מפקדיהן של שתיים מארבע הפלוגות בגדוד נפלו בקרב.

ללא שלד פיקודי הגדוד הפסיק לתפקד כיחידה עצמאית באמצע המלחמה. כוחותיו ששרדו סופחו לגדודים אחרים ולמעשה הגדוד פורק. בזמן הפסקת האש הוא הוקם מחדש אך כיחידת סיור קלה שאמונה על ביטחון שוטף באוגדה. עם הנסיגה ממערב לתעלת סואץ פורק הגדוד שוב - הפעם לתמיד. וכך לגדוד לא היה בעצם נציג בקרב על הזיכרון ההיסטורי המורשת וההנצחה. "במשך יותר ‭ מ30-‬ שנה הסיפור שלנו נעלם ונאלם" אומר יאיר ליטביץ שהיה מפקד מחלקה בפלוגה ג‭.'‬

 לפני שבע שנים הגיעה נקודת המפנה שאותה הובילו כמה מלוחמי הגדוד שסופחו במלחמה לגדוד 184 ובהם קצין הרפואה של גדוד ‭ - 87‬ דן כצנלסון. "‭ב2003-‬ הוזמנו לכנס של גדוד 184 לציון 30 שנה למלחמה" הוא מספר "אנחנו שלחמנו בגדוד 87 הסתכלנו אחד על השני ושאלנו 'איפה אנחנו‭'?‬ 'איפה הסיפורים שלנו‭'?‬ 'מה עם ההנצחה של אנשינו‭.'?‬ הקמנו קבוצה קטנה במטרה לחפש את הלוחמים מגדוד 87 המקורי. חיפשתי ונסעתי בכל הארץ זו היתה משימה קשה כי בשליש•ת לא היו מסמכים מסודרים. לאט-לאט התגבש הרעיון לעשות כנס. עבדנו על זה שנתיים וב‭32 2005-‬ שנה אחרי המלחמה ערכנו את הכנס הראשון שלנו‭."‬

 משמעות הכנס היתה עצומה בעיקר עבור משפחות הנופלים. כצנלסון מסביר: "היו הרבה מאוד משפחות של חללים שלא ידעו כלום על נסיבות הנפילה של יקיריהן ובטח לא על חשיבות הקרבות שבהם נפלו. כל מה שהמשפחות ידעו זה שביום כיפור אהוביהן לקחו את הצ'ימידן דרומה ושם נהרגו. בשלב הראשון בכנס שהו המשפחות השכולות לצד הלוחמים שהיו עם יקיריהם עד לרגעיהם האחרונים ואלה יכלו לספר על נסיבות מותם ומשמעות הקרבות. זה היה מרגש מאוד‭."‬

 ליטביץ מוסיף: "הכנס גילה לי שגם 32 שנה אחרי עדיין כל בדל מידע מאוד חשוב למשפחות החללים. הבנתי אז שלמורשת ולהנצחה אין מימד של זמן. גם הרבה שנים אחרי הדברים האלה נותרים חשובים‭."‬

 חייל הגדוד דני מזרחי השתתף בקרבות הבלימה מול המצרים. בלילה שבין 15 ‭ ל16-‬ באוקטובר כשגדוד הסיור מוביל את כוחות האוגדה בדרך למבצע צליחת התעלה ‭ ")‬אבירי לב‭("‬ הטנק של מזרחי נפגע באזור "החווה הסינית" והוא נהרג עם כל צוותו בקרב האכזרי להקמת ראש הגשר. שבועיים לאחר מכן נמסר לבני משפחתו של מזרחי שהוא נעדר ורק לאחר חודשיים נודע להם שדני אמנם נהרג אבל על נסיבות מותו לא נודע להם דבר. עד לכנס של הגדוד לפני שש שנים כשחבריו של מזרחי סיפרו להם את הנסיבות המדויקות לנפילת יקירם.

"במשפחתו של דני מזרחי אמרו לי: 'החיים שלנו אחרי נפילת דני מתחלקים לשניים - עד שפגשנו אותך ואחרי שפגשנו אותך‭"'‬ אומר כצנלסון "המשפט הזה יקר לי מהרבה משפטים אחרים‭."‬

 באותו כנס ‭ ב2005-‬ קיבל גדוד 87 תעודת הערכה בנוסח של צל"ש. באופן חריג התעודה הוענקה באיחור של 32 שנה ובזכות התערבות אישית של ראש הממשלה דאז אריאל שרון. "זה היה השלב בטקס שסחט דמעות מכולם" מספר כצנלסון "שבוע לפני הכנס הצלחנו לאתר קלטת עם הקלטה של דברי המח"ט (חטיבה ‭ (14‬ אמנון רשף לגדוד הסיור לפני היציאה לקרב כולל הצעקות: 'עלה קרב‭.'!‬ השמענו את זה ותאמין לי - לאמנון היו דמעות בעיניים‭."‬ באותה הקלטה גם נשמע בקשר בפעם האחרונה קולו של המג"ד יואב ברום לפני יציאתו לקרב שבו נהרג.

אריאל שרון עצמו חתם את הכנס בנאום מוקלט שסגר סופית את הקיפוח ההיסטורי והשיב ללוחמי גדוד 87 את כבודם האבוד. וכה אמר שרון: "גדוד הסיור בלחימתו באומץ לב אנשיו בעקשנות לוחמיו ובמסירותם שימש לכולנו דוגמה. ראיתי בימי שירותי גדודים רבים. גדוד הסיור היה מהטובים שבכולם‭."‬

 גדוד הסיור המשוריין 87 הוקם במאי 1973 חמישה חודשים בלבד לפני מלחמת יום הכיפורים. גדוד המילואים הורכב מיוצאי סיירות ויחידות חי"ר מצטיינות והכיל אנשי סיור ותיקים וחיילי שריון צעירים. הוא היה אחד משלושה גדודי סיור משוריינים שהוקמו בשל הידיעה בצמרת הצבא שתפרוץ מלחמה. אנשיו הספיקו לעבור אימון הקמה והשתתפו בתרגיל אוגדתי שלדי לפני המלחמה. גדוד הסיור שהכיל 24 טנקים ‭ ו36-‬ נגמ"שים היה הראשון מכוחות האוגדה להיכנס לשדה הקרב ולהשתתף בקרבות המכריעים כשהוא מוביל את האוגדה למבצע הצליחה ולמפנה במלחמה והיה גם בין הגדודים הלוחמים האחרונים עד הפסקת האש ממש.

לחימה למופת

נפגשתי עם לוחמי גדוד 87 הסמג"ד צבי אבירם הרופא הגדודי דן כצנלסון ומפקד מחלקת טנקים יאיר ליטביץ כדי שישחזרו יחד את האירועים המרכזיים בזירה המצרית שבהם השתתפו. אבירם בן 77 מאשקלון נראה צעיר בהרבה מגילו וצלול מאוד. הוא מסגר בעברו ובעל מפעל מתכת. ליטביץ ‭ (67)‬ תושב מולדת וכלכלן עובד משרד החקלאות הוא גם משורר שכתב מקאמות נפלאות לכבוד הגדוד ואף פירסם לאחרונה ספר על המלחמה.

כצנלסון ‭ (69)‬ מקיסריה הוא איש רב-פעלים צנוע באופן קיצוני. הוא עלה מדנמרק לישראל בגיל 21 מטעמי ציונות אחרי שלמד שם רפואת שיניים ורפואה קלינית. ד"ר כצנלסון הוא רופא שיניים וכירורג אף-אוזן-גרון ונוסף על כל אלה בימים אלה הוא משלים דוקטורט נוסף בהיסטוריה על התנהגות הרופאים בדנמרק במלחמת העולם השנייה ביחס ליהודים וקיבל על מחקרו פרס מיד ושם.

שלושתם חיים עדיין את המלחמה חקרו ועדיין חוקרים את האירועים בה משחזרים לפרטי פרטים מה קרה שם עד לרזולוציות של דקות בכל יום קרבות. מדי פעם הם נקלעים לוויכוחים על פרטים היסטוריים כשכל אחד מהם טוען שדיבר עם היסטוריונים צבאיים או מפקדים וחיילים שלחמו איתם בשטח.

כשכצנלסון מתקשר לליטביץ כדי לתאם הגעה לבית הקפה שבו ישבנו האחרון עונה לטלפון בצחוק בז'רגון הצבאי: "קודקוד תורן‭."‬ ולפני ניתוק השיחה הוא חותם בקריצה: "אם תצטרך חילוץ תודיע‭."‬ אפילו הם מודים חצי בחיוך חצי ברצינות: "אנחנו שרוטים‭."‬ ליטביץ מזכיר ש"דני מעבר להיותו רופא מצוין תמיד ניסה לשמור על המורל במלחמה סיפר בדיחה טובה או זרק מילה חיובית‭."‬ ואז מתחילים לתאר את מעללי הגדוד במלחמה.

‭ב6-‬ באוקטובר הכל מתחיל. "קיבלתי טלפון בבוקר מצביקה שאמר לי: 'תבוא מהר תהיה מלחמה‭"'‬ מספר כצנלסון "ירדנו ועבדנו כמו משוגעים כדי להצטייד ולהכין הכל בלילה שבין 6 ‭ ל7-‬ בחודש. עם אור ראשון יצאנו לדרך על שרשראות בכניסה מטורפת של כל הגדוד לכיוון סיני‭."‬

 ההצטיידות של הגדוד היתה חפוזה החיילים לא הכירו זה את זה ‭ ")‬לא הכרתי את פקודיי במחלקה" אומר ליטביץ‭.(‬ למרות זאת הטנקים והנגמ"שים תיפקדו ככוח אחיד ומלוכד ויצאו לחזית הבוערת. כבר אחר הצהריים הגיעו ראשי הכוח לקו החזית והיו ליחידה הראשונה של צה"ל שהתייצבה מול האויב שכם אחד עם מה שנשאר מהיחידות הסדירות.

‭ב8-‬ באוקטובר השתלטו כוחות הגדוד על הגבעות החוליות 'חמדיה' ו'כישוף' ששלטו על אזור דוור-סואר שממנו תוכננה הצליחה העתידית. כאן התבצע הקרב הראשון של הגדוד או כפי שמגדיר זאת כצנלסון - "היום שבו הצבא נכנס לצרות‭."‬ גדוד 87 עמד לבדו בחלק הדרומי של גיזרת האוגדה וניהל קרב בלימה מול כוחות גדולים שמנע מהמצרים לפרוץ קדימה. על הכוחות פיקד סגן מפקד האוגדה יעקב ג'קי אבן שיחד עם המפקד אריאל שרון החליטו להשאיר את גדוד הסיור על הגבעות השולטות ובשום פנים ואופן לא לסגת. מפקד הגדוד בנצי כרמלי נפל במקום מפגיעת רסיס והפך לחלל הראשון של הגדוד.

קצין הרפואה, דן כצנלסון:
"הוזמנו לכנס של גדוד 184 לציון 30 שנה למלחמה. אנחנו, שלחמנו בגדוד
,87‬ הסתכלנו אחד על השני ושאלנו: 'איפה אנחנו,'?‬ 'איפה הסיפורים שלנו,'?‬ 'מה עם ההנצחה של אנשינו.'?‬ הקמנו קבוצה קטנה במטרה לחפש את הלוחמים מהגדוד המקורי. לאט-לאט התגבש הרעיון לעשות כנס"

"אלמלא היינו נשארים שם המצרים היו משתלטים על הגבעות" אומר כצנלסון "הגדוד עמד מול חטיבה מצרית. בנצי נהרג והמשכנו תחת פיקוד זמני: המ"פ רפי מצפון שנהרג מאוחר יותר (‭ב21-‬ באוקטובר - ע"ל) פיקד על הטנקים והסמג"ד אבירם על הנגמ"שים. לאחר מכן יואב ברום מונה למפקד הגדוד‭."‬

 על מה שקרה לאחר מכן מספר ליטביץ: "קיבלנו פקודה לבצע התקפה משולבת עם חטיבה 600 על רכס מכשיר שהיה השלישי מכיוון צפון לרכס שבו היינו. בינתיים האוגדה נעה דרומה לנצל הצלחה שלא היתה ואיתה גם חטיבה ‭ .600‬ בשל כך בוטלה ההתקפה המתוכננת וקיבלנו פקודה להגן על שתי הגבעות שנותרו בידינו - 'כישוף' ו'חמדיה‭.'‬ את היוזמה להשארתנו שם ולביטול ההתקפה יזם מפקד האוגדה יעקב אבן. ההגנה על שני הרכסים איפשרה את הסיור החשוב כל כך ‭ ב9-‬ באוקטובר‭."‬

 ‭ב9-‬ באוקטובר מצא וסימן גדוד 87 את התוואי לצליחת התעלה נקודת ציון היסטורית במערכה. כוחות הגדוד ביצעו פריצה שקטה דרך החולות לעמדת 'לקקן' על גדות האגם המר הגדול. בגדוד בדקו את צירי הגישה ל'מצמד' - המקום שממנו תתבצע הצליחה. הכוחות הצליחו להתגנב מאחור לקווי האויב בין הארמיות השנייה והשלישית והגיעו לקו המים בשקט. רק עם אור ראשון חזר הגדוד לקו כוחותינו.

"הגדוד זיהה שבין 'מצמד' ל'חורבה' יש 15 ק"מ בתפר בין הארמיות שבהן לא זוהו תנועות מצריות" מספר כצנלסון "בערב כשהגענו לתעלה ולא היה אויב פנינו צפונה. דבר שאני לא יכול לשכוח זה שבאותו הלילה ראינו אש תותחים מצריים ממזרח לנו כשהיינו מאחוריהם. אמרתי לצבי בלילה: 'אתה יודע שאין לי מקלעים‭.'?‬ הוא אמר: 'אז אם תצטרך תזרוק אבנים‭.'‬ בכל מקרה המצרים לא גילו אותנו ובבוקר חזרנו בלי שריטה‭."‬

 ‭ב14-‬ באוקטובר הגדוד תקף את הארמיה השנייה בקרב שריון גדול שהיווה חלק בשבירת המתקפה המצרית. 100 טנקים מצריים הושמדו על ידי האוגדה 25 מתוכם על ידי חיילי הגדוד שאיבדו שבעה חברים לנשק.

"האוגדה נערכה בין 'מכשיר' ל'כישוף' והיתה ידיעה שהמצרים הולכים להתקרב ולתקוף" מספר ליטביץ "גדוד הסיור שהיה באגף הדרומי של האוגדה קיבל פקודה לבצע התקפת נגד מהאגף. בקרב הזה למדתי שזרקור 'קסנון' יכול להיות טוב נגד טילים אחרי שהוא הסיט טיל שנורה לעברי. לקרב הזה נכנסה המחלקה שלי עם שלושה טנקים וסיימתי אותה עם ארבעה. פשוט אחד נפגע החליף טנק וחזר אלי וטנק נוסף שהוביל פצוע נתקע בדרך ושאל אותי אם פה זה חטיבה ‭ .600‬ עניתי לו: הגעת למקום הנכון. לא דיווחתי כי פחדתי שייקחו לי אותו‭."‬

 אחד משבעת ההרוגים ביום הזה היה החובש חיים לנגזם שהיה תחת אחריותו של כצנלסון. "ללנגזם נולדה בת בערב יום כיפור הוא היה בחור דתי ולא הספיק לראות אותה" מספר כצנלסון בהתרגשות "הוא כל הזמן אמר לי: 'אני לא אזכה לראות אותה‭.'‬ עניתי לו: 'מה אתה מדבר שטויות‭.'‬ בסוף הוא באמת לא זכה לראות אותה‭."‬

 אבל כצנלסון נזכר באירוע מרגש במיוחד. "הבת של לנגזם התחתנה בגיל ‭ .19‬ אני הייתי בחתונה שלה וישבתי בשולחן החתן והכלה. כשערכנו את הכנס לגדוד היא הגיעה במיוחד מארה"ב והדליקה משואה ברגע מרגש במיוחד‭."‬ ליטביץ שפינה את לנגזם בטנק שלו מעיד: "היתה לי צמרמורת‭." ‬ הצומת הארור

‭ב15-‬ באוקטובר התחילה ההיערכות לתפיסת התעלה לקראת צליחה. גדוד 87 היה כוח החלוץ שהוביל את האוגדה כולה אל התעלה מאחורי קווי האויב. הצלחת המהלך כולו הותנתה במהלכים של הגדוד המוביל. המהלך הנועז והקשה מכל היה לפרוץ ראשונים לקו המים מול צבא מצרי עדיף במספר ולאפשר הקמת ראש גשר למעבר האוגדה כולה.

"קיבלנו פקודה להוביל את הצליחה באותו ציר שבו עשינו את הסיור ‭ ב9-‬ בחודש" אומר אבירם "עד היום עומדת לנגד עיניי חטיבה שלמה פרוסה בשדרות בשטח הכינוס תמונה מרוממת לב. המח"ט ביצע קבוצת פקודות שהסתיימה בקריאה 'עלה קרב' ואחר כך הגדוד הוביל את הצליחה‭."‬

 אחרי הובלת כוחות האוגדה לשפת התעלה פלוגות גדוד 87 התחלקו וביצעו כמה תפקידים: אבטחת אזור הצליחה לטובת הצנחנים שעלו על סירות הגומי ועברו לצד השני של התעלה במטרה לפרוס את גשר הגלילים; והרחבת האחיזה בגדה דרומה וצפונה כולל לחימה קשה ביותר באזור 'החווה הסינית' ובעיקר בצומת טרטורלקסיקון. בקרבות אלה נפלו 23 לוחמים מהגדוד בהם המג"ד יואב ברום.

"הצומת הארור" מכנה ליטביץ את טרטורלקסיקון שגבה מחיר דמים כבד. הצומת היה על הציר שבו הוכנס גשר הגלילים. אריאל שרון דרש להשתלט על הצומת אך צה"ל לא ידע שהאויב ערוך שם בכמויות.

ליטביץ מתאר את הקרב המטורף שהיה לו שם: "היה ירי נוראי באותו לילה. טנקים ונגמ"שים של חברים לפלוגה הסתבכו ונקלעו לאש תופת. הטנק שלי נפגע מפגז אר.פי.ג'י והזדעזע. היה לי פה יותר מזל משכל. לא חיכיתי שנייה ואמרתי: 'צוות בזוקה אש' אותה פקודה ארכאית והתחלתי לזוז. הסתערתי עם הטנק עליתי על המתחם של המצרים. היתה שם מהומת אלוהים ולא היה לנו שום מודיעין. אני עם הראש מחוץ לטנק וכל העולם יורה עלי. התותח שלי היה בהנמכה מקסימלית וירה בקצב של מקלע כמעט. בשלב מסוים התחלנו לנסוע אחורנית. לא ידעתי את זה אבל נשארתי לבד כשכולם נפגעו או חולצו.

"חזרתי בין טנקים בוערים. בדיעבד הוסבר לי שהאש הסתירה אותי. מאחוריי ראיתי צלליות של טנקים והייתי בטוח שנפלתי על כוחות מצריים. כמעט הרמתי ידיים. אז כבר הבנתי שאני לבד הסתכלתי במשקפת שקיבלתי יומיים קודם לכן והבנתי שאלה טנקים שלנו. בשלב מסוים קרוב לשחר ירד ערפל ולא ראינו כלום. למזלי קצת לפני כן בדקתי מול כוכב הצפון איפה אני נמצא. חזרתי משם אחורה. נותרו לנו חמישה טנקים תקינים אחד פגוע ומצב תחמושת גרוע‭."‬

 הסמג"ד אבירם ידע שליטביץ שרד את הקרבות אבל לא ידע מי עוד. ולכן עלה בקשר וזעק: "תחנות שקמה כאן משנה. מי שנשאר שיענה עבור‭."‬ אף אחד לא ענה. אבירם נזכר בטראומה: "לא ידענו מכלום. השמועות היו שאנחנו מכותרים ומנותקים‭."‬

 הפלוגה של ליטביץ חזרה ‭ ב16-‬ בחודש לצומת טרטור-לקסיקון בראשות המח"ט אמנון רשף בלי קרב אמיתי. היא היתה נטושה אחרי שהמצרים נסוגו והתברר שגדוד הסיור נתן את המכה הסופית בצומת. "לפני חודש הגיע תרגום של מסמך מצרי ובו הם מתארים איך הם מגינים על ציר הצליחה בטרטור" אומר אבירם "ומתואר שם כוח אש חטיבתית. בדיעבד התברר שיחסי הכוחות שם היו מדהימים. היינו 200 וקצת חיילים ונלחמנו מול אלפים בתוך טנקים. כל הקרבות שם היו קרבות גבורה. תמיד רצנו קדימה והסתערנו. לא ראיתי מורך לב. ראיתי רק גבורות אדירות‭."‬

 הפגיעה האנושה בשדרת הפיקוד נוסף על נזק עצום לטנקים ולציוד הביאו לכך שהכלים והחיילים ששרדו את הקרבות הקשים צורפו ליחידות אחרות. "‭ב16-‬ בבוקר הגדוד כבר לא היה קיים יותר" אומר כצנלסון שהצטרף לגדוד ‭ .184‬ ליטביץ הצטרף עם חמישה טנקים לגדוד 79 כעת כבר כמפקד פלוגה ‭ וב17-‬ באוקטובר הכוח שלו השתתף לצד פלוגה א' מגדוד 97 בהשמדת גדוד החוד של חטיבה 25 שתקפה את ראש הגשר מדרום. כך נוטרלה הסכנה מכיוון זה.

"פעלתי תחת המג"ד השלישי שלי במלחמה נתן בן ארי" אומר ליטביץ שהיה קצין דעתן אך מסודר ומינה את עצמו למפקד פלוגה ח' בגדוד 79 "פלוגה ח' נקראה 'חורף' אבל אחרי שארבעה מ"פים לפניי נהרגו שיניתי את השם ל'חורש' בתקווה לשנות מזל. וזה הצליח. ‭ ב17-‬ בחודש בבוקר קיבלנו פקודה לתפוס עמדות תצפית ולצפות בחטיבה מצרית שאמורה לנסות לכבוש את ראש הגשר. היינו בלי תחמושת בלי דלק וכמעט בלי מים. המח"ט הודיע לי שכוח גדול שלו יבוא ממזרח ואכן החטיבה הגיעה ופתחה בירי על המצרים. בין לבין ראיתי ענן אבק אדיר. התפתח קרב מאוד מוצלח מבחינתנו. בלמנו את המצרים עם פגיעות טובות. לנו לא נפגע אף אחד. החטיבה ממזרח גמרה עליהם סופית. הם איבדו 70 טנקים מתוך ‭ .90‬ הכוח במקום הזה היה חיוני כי אם המצרים היו פורצים לראש הגשר זה היה סוף הצליחה‭."‬ היה על מי לסמוך

הקרבות הגדולים האחרונים של הלוחמים ששרדו מגדוד 87 היו ‭ ב18-‬ ‭ב19-‬ ‭ב20-‬ ‭וב22-‬ באוקטובר. הראשון מביניהם היה בלימת מתקפה של המצרים על ראש הגשר מצפון. גדוד 184 בלם אותם בעזרת פלוגת נגמ"שים ששרדה מגדוד ‭ .87‬ למחרת לאחר הצליחה השתתפו לוחמי גדוד הסיור ששרדו בקרב חטיבתי על מתחם אורחה. יום לאחר מכן השתתפו שני טנקים בכיבוש החיץ החקלאי ומתחם פוקסטרוט (מתחם גדול המכיל רמפה ענקית ששימשה לירי מצרי לעבר כוחותינו‭.(‬ לקראת סיום המלחמה ‭ ב22-‬ בחודש נכנסו שלושה טנקים למשימה מאוד מסוכנת מדרום לאיסמעיליה וכולם נפגעו: ארבעה הרוגים ושבעה פצועים היו שם לגדוד שניפק מהלכי מופת שהשפיעו באופן משמעותי על המערכה.

מפקד האוגדה האלוף אריאל שרון כתב זמן קצר לאחר המלחמה מכתב הערכה לגדוד ‭ .87‬ בין היתר נכתב: "עם הפסקת האש בעומדי באותו ערב במבואות איסמעיליה ובראותי את הטנקים האחרונים של הגדוד בוערים ראיתי לנגד עיני את פניהם של לוחמי הגדוד שאיתם דיברתי ביום הכיפורים. זכרתי את מבטם של הלוחמים את ההחלטה הנחושה שהיתה נסוכה על פניהם וידעתי שהם לא איכזבו. ואמנם היה על מי לסמוך. רבים מהם לא זכו להגיע איתנו אל גמר המלחמה אבל הם הם אלה שהביאו את המלחמה לסיומה‭."‬

 שלושת חיילי הגדוד מסכמים את המלחמה ויש להם לא מעט תובנות. כצנלסון מספר על תפקידו: "כדי להיות רופא צבאי אתה צריך שני דברים: לדעת כמה פעולות בסיסיות ולא לאבד את העשתונות. ואז אתה עובד אוטומטי ומתעלם מההיכרות האישית עם מי שאתה מטפל בהם. זה מה שצריך לעשות וזה מה שעשיתי‭." ‬

ליטביץ מודה כי "המצרים הפתיעו את צה"ל בהרבה דברים אבל צה"ל הפתיע אותם בדבר עיקרי אחד: הרמה המקצועית המעולה של הטנקיסטים ורוח הלחימה של כל הלוחמים. הצבא השקיע באימונים והתוצאות היו בשטח. מה שהמלחמה לימדה זה החשיבות של הפקת לקחים בזמן אמת בשטח. דוגמה אחת פרטנית: לגלות שטנק יכול לתפוס מחסה בשטח מאחורי שיח‭."‬

 הסמג"ד אבירם מסכם: "הוכח שאין על הטנקים שלנו. מאחר שהמצרים פחדו מהטנקים הם בנו מערך סאגרים גדול. ואף על פי כן הטנקים ניצחו את המלחמה בסוף. לא היה קרב תנועה שלא ניצחנו. אין עוררין על עליונות הטנקים‭."‬ בנושא המורשת מספר אבירם כי תמיד יש מקום לעוד זיכרונות והעלאת פרטים מהעבר: "יאיר ואני טוחנים כל שבוע כל בדל של מידע ומתווכחים עם כל מי שמנסה לערער על חשיבות הקרב בצומת טרטור-לקסיקון‭."‬ ועניין אחרון שחשוב לאבירם להתגאות בו: "נושא החילוץ היה בדמנו. לזכותנו ייכתב שפינינו את כל הנפגעים בשטח‭."‬

 לאחרונה פירסם ליטביץ את הספר "צ‭"817831-‬ על שם מספר הטנק שלו. ליטביץ שזכה לביקורות מצוינות על ספרו נעזר באוסף שכתב בעיקר בשנים שאחרי המלחמה על אודות חוויותיו בזיכרון הפנומנלי שלו ובכתיבתו הקולחת כדי לתאר את האירועים. "הספר הוא לא יומן מלחמה אלא מתאר את האירועים מנקודת מבטי. ניסיתי לקחת את הקוראים איתי לתוך הצריח" הוא מסביר.

ובתוך ההצלחה הגדולה בהשבת הכבוד ההיסטורי והחשיבות של פעולות גדוד 87 במלחמת יום הכיפורים יש דבר אחד שעדיין מציק לכצנלסון. "יש כישלון אישי גדול שלי" הוא מבכה "הצלחנו להשיג באופן חריג אישור להקים בלטרון אנדרטה לגדוד ולא הצלחתי לגייס את הכסף עד היום הזה‭."‬ חברי הגדוד מקווים שיימצאו תורמים להקמת האנדרטה. זה חשוב עבורם ועבור משפחות הנופלים אבל גם עבור עם ישראל כולו שצריך לזכור ולהוקיר את גיבוריו. •

בזכות התערבותו של אריאל שרון הוענקה לאנשי גדוד ‭ ,87‬ באופן חריג באיחור של 32 שנה, תעודת הערכה בנוסח צל"ש. את הכנס הראשון של הלוחמים חתם שרון בנאום מוקלט, שסגר סופית את הקיפוח ההיסטורי והשיב להם את כבודם האבוד. וכה אמר שרון: "גדוד הסיור בלחימתו, באומץ לב אנשיו, בעקשנות לוחמיו ובמסירותם, שימש לכולנו דוגמה"
מפקד מח' הטנקים, יאיר ליטביץ: "היה ירי נוראי בקרב על 'הצומת הארור‭.'‬ חברים לפלוגה הסתבכו ונקלעו לאש תופת. הטנק שלי גם הזדעזע. היה לי פה יותר מזל משכל‭...‬ היתה שם מהומת אלוהים, ולא היה לנו שום מודיעין. אני עם הראש מחוץ לטנק, וכל העולם יורה עלי. לא ידעתי את זה, אבל נשארתי לבד כשכולם נפגעו או חולצו. חזרתי בין טנקים בוערים. בדיעבד הוסבר לי שהאש הסתירה אותי"